לוגו
ציונות בלתי־שפויה
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

כשאדם אחד נתקף רוח טירוף, מתפרץ אל הר הבית, יורה לכל עבר, הורג ופוצע, מצית תבערה – תשיג אותו יד החוק, תכלא, תעניש, תגונן על החברה מפניו; אך כשעם שלם מאבד את שפיות־דעתו – מי ירפא אותו?

אין לכנות את המצב שאנו שרויים בו בחודשים האחרונים – אלא “מצב נאורוטי”. הדעה השתבשה, הסתכסכה. בלבול־עשתונות גמור. “אבדה עצה מגוי”. לא היה כמצב הזה מאז “מאה שנות התיישבות” – אותן מציינים כעת, חוגגים. מצבים קשים היו תמיד – אולי מצב קשה מתמשך, עם אתנחתות קצרות בין מאורעות־דמים, משברים כלכליים, נעילת־שערים, העדר עלייה, ירידה, מאבקים ומלחמות – אבל לא היה מצב של אובדן־דרך גמור, אובדן השפיות.

תמונת הארץ מעידה על כך: עשן הצמיגים, האבנים, היריות, הרחובות הריקים בערים הערביות השובתות, פנקסי־הזיהוי המתגוללים ביבי־שופכין, ההמון הפרוע, צמא־הנקם, הטרקטורים העוקרים פרדסים שלמים, גני־ירק, מכסים ואתם בחול, להשאיר “אדמה חרוכה”, המנופים המרימים קירות־בתים, מרימים כלובים שגברים ונשים סגורים בהם כעכברושים, האיומים, ההכרזות הריקות, הבורסה, משרדי הנסיעות המלאים באלפים הראשונים מתוך שבע־מאות אלף העומדים לצאת את הארץ בקיץ הזה…

“תופעות־הלוואי” מעידות על כך.

למחרת המאורע המטורף בהר הבית, שהסעיר את העולם כולו כשמסביבנו גועש ים־הלהבות המוסלמי בצעקות ג’יהאד ו“עליהום”, ובו־בזמן מוצבים התותחים בצפון, הכן־לפקודה, ובו־בזמן הפטישים הכבדים, במירוץ עם הזמן, מקרקרים את הבתים האחרונים “בשדות” – הידיעה הראשונה, בראש מהדורת־החדשות בתשע בערב, בטלוויזיה – הממלכתית, המודרכת – היא: השופט בכור מונה לעמוד בראש ועדת־החקירה לרצח ארלוזורוב. זה הרצח שאירע לפני חמישים שנה.

עניין פעוט, אפשר לומר, פרט לגמרי לא חשוב. אבל הוא סימפטום למצב נאורוטי, ממש כשם שחריג מוזר בהתנהגותו של אדם – פליטת צחוק, פליטת משפט חסר־פשר – מעיד על “ירידה מן הפסים”, על שיבוש נפשי מדאיג.

ומצב נאורוטי זה מקיף את המחנה כולו, מקצה אל קצה: ימין ושמאל, נצים ויונים, ליכוד ומערך, “גוש אמונים” ו“שלום עכשיו”. כאילו נתקיימו בהם דברי התוכחה “יככה ה' בשגעון ובעוורון ובתמהון־לבב”.

היודע מי מכל אלה לאן הוא הולך, למה הוא חותר, מה הוא רוצה?

כן, “גוש אמונים” הוא היחיד – היחיד בכל המחנה הציוני! – היודע למה הוא חותר ויודע מה הוא רוצה. אומר ועושה. דורש ומקיים. ואם דבר זה כשלעצמו ראוי לכבוד – הם ראויים לכבוד. הם נגד הסכמי קמפ־דייויד – ברור ומפורש – והם לוחמים בהם בגוף ובנפש. הם נגד עקירת הישובים בחבל ימית – והם נעים לשם על נשיהם וטפם ונאחזים בצפורניים בראשי העצים ובמזוזות הבתים ורק בכוח יגררו אותם משם. הם בעד מדינה יהודית ב“גבולות ההבטחה” – והם מקימים ישוב אחר ישוב בהרי יהודה ושומרון, ועכשיו גם בזיף ובמעון ובכרמל, על גבול המדבר, עשר משפחות, חמש־עשרה משפחות, חופרים בארות ונוטעים זיתים. הם תנועת “ההגשמה” היחידה היום בארץ, באותו מובן שהיתה התנועה החלוצית לפנים: תנועה אנטי־חמרנית, המצליחה להניע אנשים לעקור מן העיר אל הכפר, מן המרכזים הגדולים אל הספר, מן הנוחות אל אי־הנוחות – לא רק להפגנות, לעצרות, ולנשיאת־כרזות, אלא לדרך־חיים, עם כל סיכוני־הנפש הכרוכים בה – למען מטרה מדינית־דתית.

ורק שטות היא לומר שדרכו של “גוש אמונים” “מנוגדת לרוח היהדות”, כפי שנשמע לעתים קרובות (עפ"ר מפי חילוניים). “רוח היהדות” – יש לה פנים כאלה ופנים הפוכות. יש בה “לא ישא גוי אל גוי חרב”, ו“כי גר היית בארץ מצרים” וכד' – ויש בה “לא תחיה כל נשמה”, ומצוות להוריש את הארץ מפני הגויים ולגרשם, ועוד כהנה וכהנה, ומעולם לא היתה פסיקה בין ההשקפות השונות (ועכ"פ לא אנחנו, החילוניים, נפסוק); יש רק בחירה ביניהן.

אלא ש“גוש אמונים” הוא כעין ה“סיטרא אחרא” של התנועה החלוצית מלשעבר. כי התנועה החלוצית החילונית (וגם זו של “הפועל המזרחי”) – היתה תנועה רציונאלית, שפויה, שהגשמתה התקיימה לאור שיקולי המציאות, בכל זמן וזמן, ו“גוש אמונים” – אם לא מוכה ב“עוורון ובתמהון־לבב”, הוא מוכה ב“שגעון”. זהו ה“טירוף הקדוש” של “המשיחיות האקטיביסטית”, שתכליתו הסופית היא – גם אם לא נאמרת בגלוי ובמפורש – לא לחיות עם ערביי הארץ, אלא להביא לסילוקם ממנה, אם על־ידי דחיקת רגליהם מעט־מעט, ואם בכוח הנשק. מכאן התנגדותם לכל תוכנית של “אוטונומיה”, מכאן תמיכתם במדיניות “היד החזקה”, מכאן גילויי התוקפנות שאין עמה פשרה. אל ה“דם ואש” הרביזיוניסטי הישן, שיהודה תקום בהם, הוסיפו הם את ה“אדמה”. זהו פן אחר של המצב הנאורוטי: הזיה, דחופת אמונה דתית אכסטאטית, “על־טבעית” – לחרף את הנפש אל מול, ובניגוד לחוקי ההגיון והמציאות ההיסטורית.

לעומת “גוש אמונים” – כל יתר החטיבות במחנה הציוני, אינן יודעות כלל מה הן רוצות.

מה רוצה הליכוד, המנהיג עכשיו את המדינה? לאן הוא מוביל אותנו?

אם מטרתו הסופית סיפוח יהודה ושומרון ועזה למדינת ישראל – בעוד שלוש שנים, חמש, עשרים – עליו להצהיר על כך בגלוי, כדי שאנחנו נדע וכדי שהערבים ידעו; ואם כן הדבר – לשם מה כל אחיזת־העיניים ומסך־העשן של ה“אוטונומיה”, שהוסכם עליה עם המצרים וללא בעל־הדבר עצמו? האם לא ברור הדבר שאין כל כוח בעולם העשוי לכפות “אוטונומיה” על מי שאינו רוצה בה?

ואם על אף כל זאת חושבת הנהגת הליכוד – בניגוד לכל הגיון – שאפשר להנהיג אוטונומיה בשטחים, ושהיא פתרון של קבע, תחת שליטה (אזרחית? צבאית?) שלנו בחלק של הארץ שלא יסופח לישראל – מדוע בשעה שידה האחת חותמת עליה, ידה השנייה עושה הכל כדי לסכל את האפשרות הזאת? האם באמת תיאר שם מישהו לעצמו שאפשר לשכנע את ערביי השטחים לקבל את האוטונומיה על־ידי פיטורי נציגיהם הנבחרים, מאסרם וגירושם? על—ידי סגירת בתי־ספר ומכללות? מינוי מושלים ופקידים ישראליים במועצות? הכרזת מלחמה עליהם, למעשה? – ובדרך כזאת לאנוס אותם עד שיאמרו רוצה אני?

האם לא ברור שלאחר המאורעות האחרונים בגדה – כל עניין האוטונומיה מת ונקבר?

הליכוד מטעה את העם ומנסה להוליך שולל את העולם. הוא משחק משחק רמייה והערמה לא־מחוכמת בכל החזיתות: בשטחים – עם אוטונומיה מדומה, שאיש לא רוצה בה ולא תקום; בגולן – עם נסיון נואל, נידון מראש לכשלון, לכפות על אזרחות על מי שמסרב לה; בגבול הצפון – עם איומים שלא יתממשו; בגבול הדרום – עם תואנות במסווה של “גילויים” חדשים ואזהרות על־מנת להפחיד.

התוצאה היחידה של כל זה – זריעת מבוכה בעם ובלבול שלא היה עוד כמותו, לא רק לגבי המדיניות היומיומית, אלא לגבי המטרות.

ומה רוצה “שלום עכשיו”?

“שלום עכשיו” היא תנועה להפגנות, עצרות, מחאות, עצומות. גם לזה יש מקום בחיים הפוליטיים. כאן, כמו בכל מקום אחר בעולם. (האם עיתונאים עושים יותר מזה?)? מה “שלום עשיו” איננו רוצה – ידוע: הוא נגד עוול, דיכוי, ניצול, כיבוש, שלילת זכויות, הפקעת אדמות, שימוש בכוח וכיו“ב, (אפילו נגד יריות של תושב יהודי במתפרעים. וכדאי לשאול מה היה עושה איש “שלום עכשיו”, אזרח או חייל, אילו נקלע, ברגל או ברכבו, לתוך המון פרוע הרוגם אותו באבנים. האם לא היה משתמש בנשקו, אילו היה לו? או האם – דווקא הוא – היה מצליח לשמור על קור רוח כזה שהיה יודע לאן לכוון את נשקו ולאן לא לכוון אותו? האם מישהו מתגעגע לתרפ“א? לתרפ”ט?). אבל מה מציע “שלום עכשיו” כפתרון חיובי? – כדי לחסל את כל העוולות הנ”ל צריך לחסל את הכיבוש. איך לסגת מן השטחים הכבושים? למי למסור אותם? עם מי לנהל מו“מ, כשגם לדעת “שלום עכשיו” (או רובו הגדול) אין לנהל אותו עם אש”ף, החוזר בוקר וערב על הצהרותיו שלא יכיר לעולם במדינת ישראל? וכשאין לנהל אותו גם עם אנשי מוסטפה דודין, הנחשבים בעיניו ל“קוויזלינגים”? (ובעצם כל מי שמוכן להידבר אתנו – אצלנו בזים לו, כי הוא נחשב כ“קוויזלינג” או כ“מכור לשלטון”!). “שלום עכשיו” חייב תשובה על שאלות אלה! הוא איננו יכול להשתמט מהן ולהסתפק במחאות! שאם לא כן, גם הוא – כמו הליכוד – זורע רק מבוכה ובלבול ותיעוב־עצמי, וזעם שאין לו שום תכלית.

הטראגי ביותר הוא זה שמפלגת העבודה – זו שהיתה הלוז של הישוב והמדינה במשך שני דורות – יודעת פחות מכולם מה היא רוצה, פרט לכך שהיא רוצה להגיע לשלטון. כל המגמות האפשריות מתרוצצות בה מבלי שאחת מהן תכריע את רעותיה. היא איננה מציעה שום אלטרנטיבה פוליטית לליכוד – כי פשוט אין לה אלטרנטיבה כזאת! כל עניין “האופציה הירדנית” (המצאה שנאחזו בה כאילו היתה אחד מעיקרי האמונה!) – פרחה כחלום יעוף. ה“אוטונומיה” – ממילא התרסקה ולא נשארו בה עצם על עצם. המערך תמך בהסכמי קמפ־דייויד, לרבות הנסיגה מכל סיני ומחבל ימית, תמך בסיפוח הגולן, והוא תומך בהתיישבות לפי קווי “תוכנית אלון”. הוא נגד סיפוח הגדה, וגם נגד מדינה פלשתינאית – ואיננו יכול להצביע על שום גורם בעולם הערבי שיאות להיכנס אתו למו"מ בתנאים שהוא מציע. למה הוא חותר, בעצם? – העם איננו יודע, והוא עצמו איננו יודע.

כך – כשאין שום הנהגה בעם המצביעה על דרך, על מטרה שראוי ללכת לקראתה ויש סיכוי להגיע אליה – נוצר “מצב נאורוטי”. העם “הולכים בחושך”. המבוכה והחלל הריק מזמינים מעשי טירוף, של יחידם וקבוצות.

הציונות חייבת לבחון את דרכה. היא הגיעה לנקודה בתולדותיה שבה קני־המידה הקודמים, אלה ששימשו אותה בימי העליות הראשונות, ובימי המנדאט, ובימי הקמת המדינה – אינם תופסים עוד. כל תמונת האיזור שבו אנו חיים השתנתה שינוי קיצוני, וכן השתנה מבנה העם היהודי עצמו. אם לא יוצרו כלים חדשים, שיותאמו לזמן הזה – העם יהיה אובד־דרך, צפוי לחוסר שפיות פוליטית.

16.4.82