“רגע רגע!” – אמרתי בשיחה מצומצמת אחת – “אתם באמת בטוחים שהם מתכוונים לכך? להשתלט בכוח על אמצעי־התקשורת, על מנגנוני־הבקרה, על הצבא, ולגזול את כל החירויות? את חופש הביטוי? ההתארגנות?” "

בתוך עמי אני יושב, ו“עמי” – הרי זה אנשים הקרובים לי בדעה. אני – כמוהם – בעד חלוקת הארץ (מלה קשה, עד היום קשה, מאז “בבריתך”). בעד פשרה, בעד החזרת שטחים. בעד הידברות עם הפלשתינאים. בתנאים מסויימים – בעד מדינה פלשתינאית, שאינני רואה הבדל ניכר בינה ובין ירדן מורחבת.

החברות אצלנו אינן מעורבות בדרך־כלל. יחד יושבים בני אמונה אחת. הוויכוחים הם על ניואנסים, על טקטיקות, על הערכות. מראש מניחים שאתה מסכים עם כמה אקסיומות, שאין עליהן ערעור, לא ייתכן אחרת.

“רגע!” – אמרתי, וכו'

כמה מתונים ראו בי “נאיבי”. האומנם טחו עיני מראות? קצרי הרוח קראו: “איפה אתה חי!” ואחרים זקפו עלי מבט כעל מי שדן עצמו להימנות עם מחנה האויב. הם גמרו אתי, הרגשתי.

ציינתי לעצמי בסיפוק – כן, בסיפוק, לא באכזבה – שבכל־זאת, כמה מהנבואות השחורות ביותר – התבדו. שש שנים – וזה לא “פאשיזם”, כפי שחזו בבטחון כמה מן היושבים סביב. רע – אבל לא פאשיזם. ולא כל רע הוא פאשיזם. אם כי… השתתפתי בהפגנה אחת – כפי שסיפרתי בשעתו מעל דפי עיתון זה – שבה נישאו הסיסמאות – “הלאה הכיבוש הנאצי”, ושני פרופסורים צעירים חצבו להבות באותו נוסח: “נאצים”, וכדומה.

אני מכיר כמה מאנשי “גוש אמונים”, שהמנטאליות שלהם איננה נאצית. יש.

הכל התחיל בכך – באותה שיחה – שאמרתי כמה דברים בשבחו של צחי הנגבי, בהופעתו ב“זה הזמן” בטלוויזיה. אמרתי – שומו שמים! – שדבריו ריגשו אותי. כלומר, הכנוּת שבה דיבר, גילוי האומץ שבהודאה בשגיאות, ההבטחה לא לחזור עליהן, הושטת היד, הדברים על הצורך ב“אהבת ישראל” וכו'. היה בזה גם תום – אמרתי.

ואז התקוממו עלי: איך אינני תופס ש… מלים שהפכו למלות־ הכנף התורניות בשבועות האחרונים, מתרוצצות בנאומים ובמאמרים כמו “קונסנזוס”, או כמו הרבה לפני כן, “מחדל” ו“קונצפציה”.

כולם מתנגדים לאלימות, פיסית, גם מילולית. על־כל־פנים מצהירים כך.

אבל לא האלימות חוצה את העם ומבקעת אותו. האלימות המילולית – היא מושג מטושטש, שקשה לתחום אותו בגדרות. יש אלימות “מעודנת” – במאמרים, סאטירות, פיליטונים – שעקיצתה עקיצת נחש, ויש אלימות “גסה” – גידופים וחרפות וגינויים גולמניים – שהיא כחבטות יבשות; ואין לדעת מי מהשתיים מכאיבה יותר. ואשר לאלימות פיסית – זו שאיננה “סימטרית”, בשום פנים לא, כי מי שמטיף לאלימות קוצר מאה שערים ממה שזרע, ולאחר משא הרב לוינגר על “נקמה” מיד יורים הרובים בחברון – היא בכל־זאת בקצות המחנה, מעטים נתפסים לה, ומותר לקוות שהחוק ודעת־הקהל יבלמו אותה.

מה שמבעיר בעירות בעם הוא השנאה, זו שהיא נחלת רבבות, מכל שדרות העם, מכל העדות, מעוטי־השכלה ומשכילים מאד, שוטים וחכמים־בעיניהם, ריקים ואינטלקטואלים. זו שהיא מתלקחת ולוהטת, ואחר־כך שורפת כל חלקה טובה, זו שהזמן לא מפחית אותה אלא להיפך. זו שהיא לא בשוליים אלא בכל מקום. והאמת צריכה להיאמר – שהשנאה אינה יודעת גבולות פוליטיים, אם במאזניים תישקל – כף ימין לא תכריע את כף שמאל. מפחיד, לעתים, לראות אותה עין־בעין.

לשנאה שתי בנות: ההכללה וההגזמה, שלוש הנה לא תשבענה.

תמצית ההכללה ומוקד־הבעירה שלה הוא השימוש בהם. הם הערבים. הם עדות־המזרח. הם הדתיים. הם גוש־אמונים, הם הימין. הם השמאל. הם יפי־הנפש. הם העיתונאים. הם הקיבוצים. הם שלום־עכשיו. הם הליכוד. הם המערך. הם – זה לא אנחנו. בוודאי ובוודאי – לא אני. אני כזה? הם כאלה!

אנחנו מכירים את זה מזמן: הם היהודים.

לכל האסונות הביא ה־הם המהמם הזה.

בכתבה מאלפת מאד, של תמר מרוז, שהופיעה בשבועון “הארץ” בשבוע שעבר, בשם “עם ישראל: תמונת מצב” – רשמה הכותבת דברים “מפי העם”, בתחנה המרכזית, בשוק הפשפשים ביפו, בשכונת התקווה ועוד. מתוך ערימת הדשן הזאת אפשר לשלות פנינים כאלה: “ערבי טוב זה ערבי מת”, “הערבים – רמאים אחד אחד”, “ערבי נשאר ערבי ואי־אפשר לסמוך עליו”, “שלום־עכשיו הם בוגדים רק”חים, טפשים, שונאי־המדינה“, “המערך היה רומס ורוצץ את הפועלים”, “שלום־עכשיו זה האויב שלנו”, “המערך כאלה ערומים־שפלים־נוכלים־רמאים”, “המערך רצו שהפועלים ילכו ויעבדו בקיבוצים, כמו שהיו עובדים בשביל הפריץ באירופה”, “הקיבוצניק הוא מנהל־עבודה, משגיח על הפועלים ולא עושה כלום”, ועוד ועוד, שלא להזכיר מה שנאמר על שמעון פרס, שהוא בעל “תדיראן” ושלח את ילדיו לחו”ל, כדי שלא ישתתפו במלחמה, שיוסי שריד הוא איש רק“ח שתול, וש”שלום עכשיו" קיבלו כספים מסעודיה.

הדברים כבר ידועים למדי, מפורסמים למדי, הם רק מדהימים יותר כשהם באים בצפיפות כזאת ובמרוכז –

אבל, האם לא יכולתי לשזור מחרוזת־ענק לצווארנו – של ביטוּיים־שכנגד, הטעונים לא־פחות שנאה, העשויים לא־פחות הכללות, אם כי פחות מגושמים ושוצפים ויותר מחודדים ושוספים? – הם! הם!

בחוברת מס' 3 של כתב־העת לשירה “חדרים”, בעריכת הלית ישורון, שהופיעה בימים אלה (חוברת שכדאי לרכוש אותה, ולו רק בשל ראיון נדיר, בלתי־רגיל, של העורכת עם אביה, אבות ישורון, ובו דברים נפלאים שאומר המשורר על כתיבתו, על גולה וארץ, על יהודים וערבים, על אהבה וחברות, ועל אדמה ומוות – שכמותם לא נשמעו בשפה העברית) – אני קורא רשימה בפרוזה של המשורר יצחק לאור (שאחד משיריו הוא 4 שורות אפוקליפטיות כאלה: “בלקסיקון יהיה כתוב: / ישראל. מדינה. התקיימה עד סוף המאה. עם עתיק של רועים בנדודיו עבר / את פלסטין. הוליד בנים ונאסף אל אבותיו. הבנים נסעו משם באוניות ובמטוסים / אחרי הילולת דמים.”), ובה בין היתר, בעקבות “הלינץ'” שעשינו בלבנון:

“עיתונאים אינם בוגדים גדולים. הם זונות קטנות. למה לא להשתתף בעירור ההמונים. בגוף ראשון רבים. מה שמותר לעמיחי מותר גם לאהוד יערי – – – העירור. קירוב הלבבות. האם מגוייס. אבל העם אסור. חבוש. כלוא. מטומטם. מסומם. ואלו שרים לו נעמי שמר עם או בלי מנגינה. והגיבור המלודראמטי תמיד בסדר. חיילינו הם הגיבורים החיוביים של המלודראמה הלינצ’אית. והנבל הנצחי הוא תמיד הערבי. – – – ואשמתו העיקרית של הנבל המובס במלודראמה הציונית־סוציאליסטית היא בכך שהביא את בנינו לאן שהביאם במלחמה הארוכה הזאת. גולדה לא מתה ולא תמות אף פעם. היא חיה בקיבוץ חולדה ומעניקה ראיונות ל”ליבראסיון" על המיסטיקה החלוצית וכולי. שותפות הגורל שלא קיימת בארץ הזאת לא התקיימה יותר משבועיים, חרף המוסיקה של נעמי שמר. היא ניסתה. יש להודות, גם פרס. גם רשף אבל את התפוררות הערכים השקריים לא תעצור אפילו שלום עכשיו, – – – אנחנו חיים במקום אחר. אנחנו חיים בתופת ואנחנו נתבונן בתופת הזאת בעיניים פקוחות. ושלא יחזרו האופוזיציונים־למחצה למשול בנו במוספי שבת ובפינות התרבות הקטנות על פני העיר המזדיינת עם העיתון. ושסופריה האשכנזים של הציונות־הסוציאליסטית יפסיקו לחלק את הארץ ליפה ולמכוערת. הם החלק המסוכן של הכיעור. החלק הפחדן."

ולהלן, לאחר דברים על “צאצאי התאומים ז’בוטינסקי ובן־גוריון”:

”אויבינו, אנשי הימין הישראלי, הם המפלצות, אויבים ב 100%. לא ב־10%. לא יריבים. לא תוצרים מיסטיים של הנחה כזאת או אחרת בתולדות הציונות. אויבים של ממש. הם אינם חולצים את מגפיהם בחוזרם מגיא ההריגה המשיחי שלהם ובהיכנסם חזרה לסלון לדבר אתנו על תרבות. – – – זהו שלמדנו מאחינו הפלסטינים: צומוד. כאן נולדנו. על הארץ הזו נילחם. בשיניים ובצפורניים, יש לנו אויב אחד. רק אחד: ממשלת ישראל הזאת."

פה הביטוי הוא, כמובן, הרבה יותר מתוחכם ומלוטש מן הביטויים בשוק־הפשפשים; אבל מבחינת כמות השנאה ועוצמתה, מבחינת המיתיזציה של אישים ושל קבוצות־אנשים, מבחינת הדחייה המוצהרת של ההגיון והפנייה אל היצרים, מבחינת ההכללה וההגזמה – אין שום הבדל. “אותו הדבר, רק מלהפך.” ובקיצור – נפנוף מסנוור בשקרים, כי אם תבדוק כל פסוק לעצמו, כל צירוף־מלים לעצמו – תמצא: שקר, שקר, שקר.

פניה המכוערים של השנאה: ההגזמה, שתכליתה ללבות את השנאה: בוגדים, זונות, עם מטומטם, מסומם, לינץ', תופת, מפלצות, אויב אחד, רק אחד.

ההגזמה כשלט־הגיבורים של השנאה: לא די שתאמר ש“שלום עכשיו” טועים ומטעים, כל תפיסתם פסולה – אמור שהם בוגדים; לא די שתאמר שהכיבוש משחית ומדכא – אמור שהוא נאצי; לא די שתאמר על שרון מה שאמרה ועדת־החקירה עליו – אמור גם מה שאמר ה“טיים” עליו ואמור עוד יותר…

ואם אתה אומר פחות –

השנאה איננה סובלנית כלפי מה שהוא פחות ממנה. להתנגד – זה מעט מדי. צריך לשנוא.

הדבר הקשה ביותר בה הוא שהיא חדלה לראות אדם, חדלה לראות פרט, אינדיווידואום. לא רוצה לראות. “השמאלנים”. “יפי־הנפש”. הם לא קיימים עוד כבני־אדם, כל אחד לעצמו, שיש בהם כאלה ואחרים, בעלי תכונות כה שונות אלו מאלו, כלל לא דומים זה לזה; או – “אלה מגוש־אמונים” – גוש אחד, עיסה אחת, ולא גברים ונשים (וגם טף) ובהם נאורים, ומתונים, וחלוצים מסורים, ואחרים קנאים קיצוניים; או אפילו צמדים: “בגין בגין ושרון” – כאילו בגין, עם הרקע המזרח־אירופי שלו, והחינוך הבית"רי, והערצת ז’בוטינסקי, וההשכלה המשפטנית, והמחתרת – דומה לשרון…

השנאה נובעת מאהבה, אומרים. הקנאים הדתיים שונאים את החילוניים מאהבת השם; הימין שונא את השמאל מאהבת ישראל; השמאל שונא את הימין מאהבת הצדק (או הערבים, או האנושות).

כדאי לבדוק את הדבר. לבדוק את פלוני המאשים את אלמוני שהוא סוכן זר, אם הוא אדם שיש בו אהבת יהודים ואהבת הארץ.

אם ההוא ששונא בלהט כזה את מדכא הערבים הוא באמת אדם שאוהב ערבים, או רודף צדק גם בתחומים אחרים.

השנאה הופכת את ההומאניות לפוליטיקה וכך מבטלת אותה. כשם שדת ההופכת לפוליטיקה מבטלת את ערכי המוסר של הדת.

מבחינת “מוסר היהדות”, שכה מרבים לדבר עליו בזמן האחרון – מעניין לגלות שבכל התורה אין אף פעם אחת הפועל “שנא” בלשון ציווי. יש “ואהבת” ואין “ושנאת”. ובדברי הנביאים, ואחר־כך במשלי – נאמר הרבה על שנאת רע, שנאת שקר, שנאת רשע, שנאת מדנים – אבל אין הטפה לשנאת אנשים, או קיבוצי־אנשים.

כל ילד יודע את הפסוק “ואהבת לרעך כמוך”; אבל נשכח ההקשר שבו הוא נאמר, הקטע ב“ויקרא” הוא זה:

“לא תלך רכיל בעמיך, לא תעמוד על דם רעך, אני ה‘. לא תשנא את אחיך בלבבך, הוכח תוכיח את עמיתיך ולא תשא עליך חטא. לא תיקום ולא תיטור את בני עמך. ואהבת לרעך כמוך, אני ה’.”

שמעתי פעם דרוש של רב חשוב, שבכל מקום שנאמר “אני ה'” הציווי הוא כלל אנושי ומוחלט.

“רגע! רגע!” – אני אומר, בנסיון לעצור את הסחיפה אל ההכללות הגורפות הכול לשק אחד, את ההפלגות להגזמות הנוראות, וכדי לתת זכות גם לספק. ובאותו רגע שאני אומר זאת, כבר נדלקות שתי עיניים של שנאה.

4.3.83