כשירד הסטודנט הערבי מן המכונית – והיה זה כבר במבואות העיר, בגבעת המבתר, והיה כבר ערב – חשבתי, מתוך דכאון רב, על הדברים שאמר לי. על שאלתי מדוע אין אצלם תנועה מקבילה ל“שלום עכשיו”, ומדוע אין אפילו אחד מהם מצטרף לארגונים הלוחמים לצדקם והמנסים לעזור להם – ענה, מתוך “כנות צינית” – אם ייתכן צירוף כזה – שלגבי דידם כל הציונים – בין אלה שמתנכלים להם, בין אלה שהם דורשי טובתם – הם היינו־הך בערך.
חשבתי על מצב של אי־כבוד, של השפלה.
ועל “אי־ההבנה הטראגית”, אם להשתמש במטבע שהיה שגור שנים רבות ב“השומר הצעיר” ובמפ"ם, בהקשר אחר, אך נוגע לעניין וסמוך לו. ביטוי, שהיום – לאחר שנים כה רבות, כשעבר כבר מן העולם, וכמעט נשכח – מותר להתייחס גם אליו בציניות.
“אי־הבנה טראגית”. אבל טראגי הרבה יותר היה סופו – בעל המשמעות הסמלית כל־כך, כמו מאורעות רבים בחייו – של יוסף חיים ברנר. ברשימתו האחרונה, הידועה, שהופיעה ב“קונטרס” ערב האחד במאי 1921 – הוא מתאר את הליכתו אל ביתו, הבית המבודד של משפחת יצקר, בשכונת אבו כביר, עם חשיכה, באבק משעולי הפרדסים. הוא עובר על פני ערבים היושבים בפתח חצרם, מברכם לשלום, אך הם אינם עונים לו. במרי רוח הוא אומר בלבו, בלשון ספר “דברים” על העמונים והמואבים – “לא תדרוש שלומם וטובתם כל הימים.” אך לאחר כמה צעדים הוא פוגש בנער ערבי יתום, פועל עני, ומחליף כמה משפטים עמו. ואחר־כך הוא כותב:
“יתום עובד! אח צעיר! נכונה היא השערת המלומדים או לא, קרוב אתה לי לדם או לא, אך אחריותך הן עלי מוטלת היא, הן עלי היה להאיר עיניך, להטעימך יחסי־אנוש! – – לא, לא פוליטיקה! – – – כי אם מגע נפש בנפש… מהיום… ובמשך דורות… במשך ימים רבים… ללא שום מטרה… ללא שום כוונה… מלבד כוונת אח, ידיד ורע…”
לאחר כמה ימים, באחד במאי, נרצח ברנר, כידוע, על־ידי ערבים, באותו בית, יחד עם האב יצקר ובנו, צבי שץ, יוסף לואידור וצבי גוגניק.
ברנר לא היה איש ששגה באשליות. לא לגבי “הגויים”, הרוסים והפולנים, ולא לגבי הקומוניסטים, ולא לגבי הליבראלים למיניהם, ולא לגבי הערבים. הוא לא עצם עין מפני אכזריות ושנאה. “החיים רעים… – המוות רע… העולם מסוכסך… האדם אומלל…” אבל – העולם הוא גם “לפעמים יפה”, והאדם “יש והוא גם נהדר”, ו“כל זמן שנשמתך בך, יש מעשים נשגבים ויש רגעים מרוממים.”
הטראגיות העמוקה של נפש יהודי, החצויה וקרועה בתוכה, בין ההומאניות שהיא בשורשה, שאי־אפשר לעוקרה, ובין הכרת המציאות האכזרית, על גילוייה האנטי־הומאניים.
והנה הסטודנט הערבי הזה, המשכיל, המדבר וקורא עברית, טרמפיסט בדרך מגבעון לירושלים. שלמענו, למען זכויותיו, למען צדקו, למען חופש הביטוי וחופש התנועה שלו, ונגד קיפוחו – יוצאים עשרות – לעתים מאות – צעירים יהודים, משכילים כמוהו, רבים מהם לא פוליטיקאים דווקא (“לא, לא פוליטיקה!.. זה, אולי, דווקא לא תפקידנו…”) אלא בעלי אמונה כנה, ומה שקוראים “רצון טוב” – להפגנות, למחאות, בשערי ביר־זית, בחברון, בחלחול, מתנגשים עם המשטרה לפעמים, או עם הצבא…
הוא, בן־הארץ, משקיף עליהם מן המדרכה, לא משתתף, לא נותן יד, בוודאי לא רץ לקראתם בזרועות פתוחות, משקיף בחיוך מסויים… של לעג? של חמלה? של ידיעה מראש, פילוסופית, את העתיד לקרות, הבלתי־נמנע?..
הוא לא אמר לי, כשגרת הנימוס המערבי, המתחסד, כידוע: “כמה מידידי הטובים…” גם לא זה. הוא היה כן. כנות שהבטחון העצמי יכול להרשות לעצמו.
אני חושב על “הדו־שיח החד־צדדי”. ביטוי פרדוכסאלי, שרק ההוויה היהודית הפרדוקסאלית יכולה לצור כמוהו.
אני חושב על כך שעכשיו זהו הגלגול השלישי שלו, במרוצת מאתיים השנים האחרונות.
חשבון ישן.
מצבים של אי־כבוד.
על הגלגול הראשון כתב בשעתו, דברים חריפים מאד, גרשם שלום במאמרו “יהודים וגרמנים”, ובמכתבו “בגנות המיתוס של דו־שיח גרמני יהודי”.
אני ובני דורי מכירים את הגלגול הזה רק מן הספרות ומן ההיסטוריה, את ה“דו־שיח” האשלייתי הזה, כאשר יהודים, למן האמנסיפציה ואילך, יצאו מגדרם – מתוך מניעים שונים: רעיוניים, “תעודתיים”, תועלתניים; מתוך גאווה של הכרת שליחות ומתוך התרפסות וחנופה – “להתקבל” על־ידי הגרמנים, להיחשב כחלק מן התרבות הגרמנית, להיות אהובים עליהם; כביכול אמרו: ראו כמה אנו משכילים, כמה אנו בני תרבות, כמה אנו רודפי צדק ובעלי עקרונות מוסריים נעלים – האין אנו ראויים שיאהבו אותנו? – ושיאיה הפילוסופיים של תפיסה זו היו במשנתו של הרמן כהן על “הישות הרוחנית המשותפת לגרמניות וליהדות”, ובכתביה של מרגרט זוסמן, שסברה כי יעודו של עם ישראל הוא ב“ויתור עצמי למען מטרה נעלה יותר, על־היסטורית”.
הגרמנים, גם המשכילים ביותר שבהם, גם ההומאניים ביותר שבהם – פרט לבודדים (תמיד יש בודדים, יוצאים מן הכלל) – ביקשו להתנער מאהבה ספיחית ודביקה זו. מהם שהסתייגו ממנה, מהם ש“שמרו דיסטנץ”, מהם שבזו לה ומהם שדחו אותה בתיעוב. הרבה לפני היטלר.
“בסך־הכל נשארה פרשת האהבים של היהודים עם הגרמנים חד־צדדית, ללא היענות” – כותב ג. שלום, יותר מעשרים שנה לאחר השואה – “לתודה זכו היהודים לעתים נדירות, לאהבה שביקשו – כמעט לא זכו אף פעם. – – – למרבה האסון נעשתה מלאכת הגישור מצד היהודים בלבד. – – – גשרים מוסריים הנם תוצאה של רצון טהור. מן ההכרח הוא להשתית אותם על יסודות חזקים ואיתנים משני הצדדים כדי שיהיו בני־קיימא.”
ובמכתבו “בגנות המיתוס”:
“אני מכחיש שדו־שיח בין גרמנים ויהודים במובן אמיתי כלשהו היה קיים אי־פעם בתור חזיון היסטורי. שיחה מותנית בשניים המאזינים זה לזה, המוכנים להתייחס בכובד ראש איש אל רעהו על מיהותו ומהותו – ולענות לו.”
לא בוז, אלא רחמים גדולים, אנו חשים היום כלפי יהודים אלה – חלקם פקחים מאד, חלקם תמימים – ביודענו את סופה של יהדות גרמניה, אך נדמה היה שיש לקח מפרק היסטורי אומלל ופאתטי זה.
את הגלגול השני של “הדו־שיח החד־צדדי” אנו מכירים מבשרנו. רבים מאד מאתנו היו בתוך־תוכו. נעורינו עברו בו. זה ה“דו־שיח” עם העולם הקומוניסטי, עם “כוחות המחר”. רומן ארוך, של אהבה נלהבת, מסורה, דוויה, דחויה, עיקשת, מסרבת להביט בפני האמת, מסרבת להיוואש ולהיכנע. גם זו תופעה “יהודית” מאד, כי לא היה לה אח ודוגמה בשום אומה אחרת. בשום אומה אחרת, בשום ארץ אחרת, לא שרו ילדים בני 10 ו־12 ו־14, בדבקות כזאת את שירי המהפכה הרוסית (גם לאחר שנשכחו כבר בברית המועצות עצמה), ולא חגגו כך את חגי המהפכה, ולא עסקו באדיקות כזאת בעיונים ובפלפולי הלכה של המשנות הקומוניסטיות – מתוך האשליה שככל שנאהב יותר כך ניאהב יותר. בשום תנועת פועלים אחרת לא עמדו כך על בהונות, בצווארים פשוטים, לקלוט רמז כלשהו של היענות, שמא, אולי, יואילו להבין… מגדרנו יצאנו, כדי “להאהב”. כביכול אמרנו: ראו כמה אנו יפים, איזה קיבוצים יש לנו, כליל השלימות של האידיאל הקומוניסטי הטהור, כמה אנו שוחרי אחוות עמים, כמה סולידאריים עם כל פועלי העולם, כמה מגשימים את מה שאתם חלמתם – האין אנו ראויים שתאהבו אותנו?
לא, לא אהבו אותנו. ככל שהתקרבנו יותר – כן דחו אותנו יותר. לא הועילו לנו שום ויתורים תיאורטיים ושום התכופפות ושום עיקומי־הלכות. הציונות פסולה מעיקרה – ואין “ציונים טובים”! אולי להיפך – ככל שהם “טובים” יותר – הם חשודים יותר בבגידה, מסוכנים יותר!
“אי־הבנה טראגית” – קראו לזה בלשון סגי נהור…
אי־כבוד, אי־כבוד.
ועכשיו אנו עדים לגלגול השלישי של “הדו־שיח החד־צדדי” – זה עם הערבים הפלשתינאים.
הוא לא התחיל אתמול, כמובן. היתה “ברית שלום” בשנות ה־20, עם ר' בנימין, הוגו ברגמן, קלוואריסקי (וגם גרשם שלום!); והיתה “קדמה מזרחה” בשנות ה־30, ובה אישים לא “שמאליים”, כיצחק אפשטיין, הרב מאיר ברלין ודוד ילין; והיתה “הליגה להתקרבות יהודית־ערבית”, עם פועלי ציון, השומר הצעיר, ולא־“שמאלי” כמשה סמילנסקי; והיה “איחוד” של מגנס ובובר וסימון. רבים מאלה היו מוכנים לוותר, לשם הפשרה, לא רק על מדינה יהודית, אלא גם על עלייה בממדים גדולים, ולהישאר בחזקת מיעוט תמידי בארץ. כמה נענו להם מן הצד השני? כמה הצטרפו אליהם? – נער יספרם! אין ציונים “טובים”!
אבל אלה היו ארגוני שוליים קטנים, שלא הטביעו חותם על מדיניות היישוב והתנועה הציונית. רק עכשיו, בעשור האחרון, מיטב הנוער והאינטליגנציה. הופך הגלגול השלישי של ה“דו־שיח” להיות תנועה עממית, ובה מיטב הנוער והאינטליגנציה.
מדהים – מה רב הדמיון בין הגלגול הזה ובין, הגלגולים הקודמים, בגילויי החיזור מכאן וחוסר־ההיענות – הגובל בבוז – מנגד! הדמיון בנסיונות ההתקרבות החד־צדדיים, בייזום הפגישות, בציפייה לכל רמז דק של היענות, בפירושים המטעים והמשלים של רמזים אלה, במאבק החד־סטרי על קיום הצדק והזכויות, בהפגנות החד־צדדיות! (כן, יש גם יוצאים־מן־הכלל. תמיד היו בודדים יוצאים־מן־הכלל!)
שוב – “אי־הבנה טראגית”? ואולי טראגי יותר הוא לא “אי־ ההבנה” – אלא מצב של ביזוי עצמי ואי־כבוד?
הלא ביחסים בין־אישיים הדבר כה מובן מאליו: אל תשפיל עצמך, אל תאמר “גשם” כשיורקים בפניך… מדוע הוא לא מובן את ביחסים בין־עמיים?
מה המסקנות? מה הלקח?
לימין הקיצוני – לרביזיוניסטים; לחלקים במחנה הדתי – היתה מסקנה אחת: אם העמים בזים למלחמות־הצדק שלנו – לעזאזל הגויים ולעזאזל עם הצדק! אם העולם הקומוניסטי לא מקבל את הציונות – לעזאזל עם הרעיון הקומוניסטי! אם הערבים לא מקבלים אותנו – לעזאזל עם הערבים!
על תפיסה לאומית־“מוניסטית” זו, אמר ברל כצנלסון דברים (ב“בזכות המבוכה ובגנות הטיח”), שהם דברי אלוהים חיים, וכדאי לחזור עליהם:
“ישנם יהודים הסבורים כי עם אומלל כעמנו, אין טוב לו מש’ידאג לעצמו' ויסיח את דעתו מהוויות העולם הגדול. הם אומרים: אין העולם דואג לנו ואין אנו חייבים לדאוג לו. מה לנו ולסדרים השולטים בעולם; לא איכפת לנו שלטון־זדון ואנקת עשוקים, ובלבד שאנו נסדר את ענייננו. – – – מי שאומר כך רואה עצמו לאומי מעולה יותר, אך על־ידי כך איננו מגביר את כוחנו, אלא משפיל את תנועתנו הלאומית, כאילו היינו שבט חדל־היסטוריה וחדל מורשת תרבותית. – – – אבותינו בסורא ובפומבדיתא, בחומות האפלות של הגיטו, במרתפי האינקוויזיציה, מורדפים ומוחרמים מן העולם כולו, הגו את גאולת ישראל כמאורע עולמי, בעל חשיבות אנושית כללית, אשר ממנו תוצאות לתיקון עולם במלכות שדי. ואנחנו – מתוך הליכה לבתי ספר של צוררינו – נאמר כי שיא הלאומיות העברית היא בעקירת כל התכנים האנושיים־משיחיים מחזון תקומתנו? – – – מעולם לא ידענו חילוקי־דעות על חובת היחס ההוגן והצודק לכל הנברא בצלם, לבן־כל־עם. זה היה והנהו מיסודי היסודות, מנכסי צאן ברזל שלנו. בחוגי העובד העברי תיעבו כל שחצנות וכל התגרות כלפי השכן. הן לא כ’גזע עליון‘, לא כפלנטאטורים־מעבידים ולא כנוטלי־שררה באנו לארץ. באנו לא להשתרר על הזולת, כי אם להשתחרר משררתו של הזולת עלינו. ומעולם לא נשאנו את נפשנו לכך ש’נזכה’ לנהוג באחרים כמו שאחרים נוהגים בנו.”
המסקנה מתולדותיו האומללות של “הדו־שיח החד־צדדי” – לפנים עם הגרמנים, עם העולם הקומוניסטי; היום עם הערבים – היא אחרת, איפוא: לחמו למען הצדק, כי אתם בעד הצדק! לחמו למען זכויות אנוש ונגד קיפוח – כי אתם בעד זכויות אנוש ובעד שוויון! היאבקו על פשרה פוליטית – כי פשרה כזאת היא הכרח הקיום שלנו כאן, ולמענו מותר וצריך לנהל משא־ומתן לא רק עם מדינות ערב, אלא גם עם הפלשתינאים, ואפילו עם אש"ף, אם הצורך מחייב זאת! –
אבל אל תבזו את עצמכם!
10.12.82