השאלה היא כמה דם נקיים אנו יכולים לשאת עוד על מצפוננו, כבני־אדם, כיהודים. היכן הוא הגבול? עוד מאתיים נפש? שלוש מאות? אלף? ואחר זאת נאמר די – יותר מזה אי־אפשר לשאת? האשמה כבדה מדי? או שאין גבול?

שהרי איש אינו מכחיש שנשפך דם נקיים בלבנון, והרבה. לרבות “ילדים”. אני כותב “ילדים” במרכאות, וזה נורא. כי נהרגים ילדים בלי מרכאות, גם בלי גפיים. אבל בגין מדבר בשם הילדים, על כן אני נאלץ לכתוב “ילדים”.

איזה תוקף מוסרי יש עוד לדיבורים על “דם ילד יהודי”? איזה תוקף יש להזכרת ילדי מעלות, או הילדה בנהריה, או מיליון וחצי ילדים? ואיך אפשר לדבר על כך – כמו שעושה מנחם בגין – בלי רעד בקול, בלי השתתקות לרגע, בלי שתתקוף חרדה את המלים עצמן, וללא הרגשה של חילול שם־שמים?

האומנם כל הקהלים שלו – לרבות קהל פעילי המגבית – צרי־מוחין כל־כך, בעלי שומן עבה כל־כך, “טפש לבם”, שאינם חשים בזיוף?

נכון שהתמונות של רשתות הטלויזיה הזרות הן סלקטיביות, מעוותות את הפרופורציות וכוונות רעות מאחוריהן. אבל מה שרואים הוא אמת. וגם המצלמות שלנו אינן יכולות להתעלם מן המשפחות מוכות־ההלם, המתהלכות עם פליטת חפציהן כמו לאחר רעש־אדמה, נודדות מבוהלות ממקום למקום, ואנו הצופים בבית, יודעים שלא תמצאנה מנוח לכף רגלן. או מבתי־החולים הפגועים, כשהאלונקות מוסעות, כמו מתוך טירוף, אל מקום מקלט, שאיננו.

ומלבד זה, גם בבית־חולים רמב"ם בחיפה אפשר לראות את הילדים האלה, קטועי הגפיים.

כמה יכול המצפון לשאת? עוד חמש מאות כאלה? ואז נאמר די? יש לנו “הצדקה”. והיא מחזיקה מעמד אחרי חמישים ההרוגים הראשונים מקרב האוכלוסיה האזרחית שאיננה אוכלוסיית אוייב, ואחר מאתיים ההרוגים הנוספים, ובשארית כוחה היא נאחזת בקרקע גם אחר השלוש מאות: המחבלים הם המחזיקים באוכלוסיה הזאת כבבני ערובה. הם התמקמו בתוכה ומוצאים מחסה מאחורי הנשים, הילדים, הזקנים, שלא חטאו. כמה מאות אלפים.

וזה נכון. הם בני־ערובה. ולחוטפים אותם, או למסתתרים מאחריהם, לא איכפת.

ובכן: ידינו לא שפכו את הדם הזה? הוא יחול על ראשם?

הלא בכל המקרים של חטיפת בני־ערובה או החזקתם – בבניין, במטוס, בבנק ששודדים חדרו אליו – המצב הוא כזה:

יש שתי רמות מוסר: האחת של החוטפים, האחרת – של אלה המבקשים לתפוש אותם ולהעמידם לדין, או לחסלם – המשטרה, הצבא, או אזרחים שומרי־חוק, שלהם כן איכפת! איכפת מאד שלא יפול גם אחד מבני־הערובה, שאינם אשמים! ההבדל הזה, בין שתי רמות המוסר, הוא הקובע את אופי הפעולה.

כאן, בלבנון, אנחנו מענישים את בני־הערובה! לא רק שאנחנו ממיתים בהם, עשרה על כל אחד מן הפלישתים, שהרי כשממוטטים בפצצת־ואקום בית בן שמונה קומות – אי־אפשר כלל שדייריו לא ייהרגו! – אלא גם מונעים מהם מים, אוכל, תרופות, שאינם חסרים לחוטפיהם!

ובכן, אנחנו יורדים לרמת המוסר של החוטפים, מאמצים אותה לעצמנו.

קודם – בצור, בצידון – היה זה כך: אם לא נפציץ, ייהרגו חיילים שלנו. “מוטב שייהרגו מאה מהם ולא אחד משלנו” – כמו שאמר אחד המפקדים.

עכשיו, בבירות, זה כבר אחרת: אם לא יצאו המחבלים את העיר, נציק לבני־הערובה שלהם. נציק להם כל־כך, נפציץ אותם כל־כך, נכתוש את העיר כל־כך, לא להשאיר בה אבן־על־אבן – עד שייאלצו לצאת!

זהו צעד נוסף במדרון המוסרי הרץ אל התהום שהמחבלים מצויים בה.

המפחיד ביותר הוא, שמעט־מעט – או נכון יותר: מהר מאד – חודרת לתודעה הלאומית שלנו, בסיוע חזק מצד המיתוס הדתי – נורמה חדשה (ועתיקה מאד) של “מוסר יהודי”.

למוסר היהודי יש יותר מפן אחד.

ישנו המוסר של אברהם אבינו, אבי האומה, המבקש על סדום שלא תופצץ, אפילו אם יש בה עשרה צדיקים בלבד. לבל ישחית אלוהים “בעבור העשרה”. מוסרו של הלל הזקן, שאמר, מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך. ויש מוסר של “החרם תחרימם”, “לא תחיה כל נשמה”, ו“טוב שבגויים הרוג”.

גם זה וגם זה “מוסר יהודי”. והבחירה היא בידינו.

זה כמאה שנה, מאז ראשית ההתיישבות הציונית, היתה הבחירה לצד המוסר הראשון, הפתוח, הנאור, שהוא יהודי ואוניברסאלי כאחד. זה מה ששיווה את האופי ההומאני למפעל הציוני. הוא שקבע את יחסינו לשכנינו, לעמים אחרים בכלל. הוא שהכתיב את מדיניות ה“הבלגה”, הוא שעצר בעד פעולות תגמול עוורות והתנפלויות נקם. הוא שהעמיד אותנו על מישור גבוה, גבוה הרבה, מזה של כנופיות מרצחים, המונים מוסתים, וארגונים הצועקים השמד ומחנכים את ילדיהם לכך.

עכשיו, בקרב חוגים רחבים, חודר יותר ויותר המוסר השני – השוביניסטי־דתי. לא בקול ענות חלושה ולא בהצנע ובהסתר, אלא בגאווה ובהסתמכות על מצוות והלכות. יותר ויותר אפשר לשמוע ולקרוא דברי רבנים, תלמידי חכמים – ובעקבותיהם שרים חברי־כנסת, מפקדים – המדברים על כך שאכן זהו “מוסר אלוהים”, שכמו ההבטחה, יש לו אישור וקידוש מלמעלה: יש דם ויש דם, ודם יהודי הוא סמיך יותר, סמוק יותר. ויש גם מצווה הבאה בהריגה.

ואז אפשר, ללא כל היסוס, ללא כל נקיפת מצפון, ללא תחושת הציניות שבדבר – לזעוק חמס על ילדים יהודים שנהרגו, ובה־בשעה ממש, באותם רגעים ממש, להטיל פצצות על ילדים בביירות.

לא קשה להחדיר את המוסר הזה. יש לו קסם משלו. כמו הקסם שבקריאת המונים במקהלה, בצעידתם בסך בצעדים קצובים ומהדהדים, או בקריאות נקם חנוקות. הדם עולה. צמרמרות עוברות בבשר.

כך, באחד הלילות ברדיו, לפני כמה ימים, תוך כדי נסיעה, אני שומע את השיר “עוד אבינו חי!” באכסטאזה עצומה, בקולות עולים ומתלהבים, שירה שבאה לאחר איזו דרשה שהיתה בה תהילת המלחמה, “מלחמת מצווה” בגויים – משהו מיסטי, שקול הדם עונה לקראתו…

וזהו בדיוק הקול המחריש את המצפון ומשתיק אותו. לגמרי.

השאלה היא: אחרי איזה קול אנחנו הולכים? ולאן נגיע אם נלך אחר הקול המיסטי־היהודי־הפולחני־הקדום המפלה בין דם לדם?

15.8.82