מפי: רבקה ברמי (טוניס – שדות מיכה)
היה היה שר שצריך היה לנסוע לעיר אחרת ולהשאיר את בתו לבדה בבית. בשעת הפרידה אמר לה:— היזהרי והישמרי מכל זר ובמיוחד מגבר. — ולפני צאתו בנה קיר גבוה סביב ביתו, כדי שאיש לא יוכל להיכנס פנימה ולטמא את בתו.
נשארה הבת סגורה ומסוגרת בבית, רק השפחות עמה. ואביה במרחקים סמוך ובטוח שאיש לא יגע בבתו הכשרה, הצנועה והמכובדת מכל בנות העיר.
ערב אחד עלתה בת השר על מיטתה והנה היא שומעת צעדים ורעש על גג הבית. מיד ירדה מן המיטה נטלה בידה סכין חדה ועלתה על הגג כדי לראות מה סיבת הרעש, וצעדיו של מי מפריעים את שלוות הלילה. והנה היא רואה איש עולה לקראתה. בסכין שבידה התיזה את ראשו. אחר־כך עלה איש נוסף ושוב התיזה את ראשו. בסוף היו מוטלים ונערמים לרגליה ארבעים ראשים. היו אלה ארבעים גנבים. רצתה בת־השר להתיז גם את ראשו של מנהיג הגנבים, כפי שעשתה לארבעים הגנבים, אבל הסכין חתכה רק חתיכה קטנה. נשאר המנהיג בחיים ואמר לה:— דעי כי אתפשך ולא תברחי מפני. — סיים המנהיג את דבריו ונמלט. ובת־השר נשארה לבדה, מבוהלת.
השפחות לא שמעו ולא ראו דבר ולא ידעו כלל על המקרה. ובת־השר המבוהלת רצה מהר אליהן והעירה אותן. צעקו השפחות עליה:— מה לך? — ובת־השר הוציאה אותן החוצה, העלתה אותן על הגג, הראתה להן את ערימת ארבעים הראשים ואמרה להן:— הגנב הארבעים ואחד ברח, והוא מנהיגם ומפקדם. מפחדת אני מנקמתו.
הרגיעוה השפחות:— אל תפחדי. אספי את ארבעים הגופות והראשים לתוך מחסן ואיש לא יידע מה קרה.
כך עשו: אספו את הראשים והגופות, הכניסום לתוך מחסן, סגרו את דלתו וניקו את הגג כאילו דבר לא קרה. בת־השר הזהירה את השפחות:— אל תגדנה דבר לאבי. — והשפחות נשבעו שלא תספרנה דבר.
במשך הזמן שכחו השפחות את כל המקרה, אבל בלבה של בת־השר היה כל הזמן פחד גדול מפני מנהיג הגנבים.
עברו חלפו שלושים יום והשר, אביה של הבת, בא לבקרה ולראות מה שלומה. ובינתיים פתח מנהיג הגנבים חנות בדיוק מול העסק של השר. התפלא השר מאוד על האיש הזה, כיצד מלאה חנותו תמיד מכל טוב וכיצד הוא מרוויח הרבה מאוד כסף. התיידד השר עם בעל החנות שמנגד ונעשה חברו הקרוב ביותר. כשני אחים ממש. מובן שהוא לא ידע שידידו כאח לו הוא ראש הגנבים.
כעבור זמן מה בא בעל החנות לשר וביקש ממנו את בתו לאשה. ענה לו השר: — חכה שלושה ימים עד שאשאל את בתי את תסכים להינשא לך.
חשב השר הרבה במשך שלושה ימים אלה, אם לחתן את בתו היקרה עם ידידו החדש, וכאשר שאל את פי הנערה, ענתה לו:— אבא, אין אני רוצה עדיין להינשא לאיש.
אמר לה אביה:— למה, בתי? רוצה אני לפני מותי לראותך נשואה.
נוכח בקשה זו הסכימה הבת להינשא לבעל־החנות, והשר ערך לבני הזוג חתונה מפוארת.
אחרי החתונה חזר השר לביתו עם כל האורחים המוזמנים. כאשר נשארו בת השר וחתנה ביחידות, שאל החתן:— האם הכרת אותי?
— מי אתה? — שאלה הכלה כי לא הכירה את האיש
הוריד החתן את הכובע מעל ראשו ונתגלתה הקרחת ועליה סימן הצלקת. נבהלה הכלה ופחדה פחד גדול ואמרה לו:— זמן רב עבר מאז. תשכח את הכל. הרי נשואים אנו.
והחתן ענה לה:— משום מה, חושבת את, נשאתיך לאשה? כדי להוכיח לך שלא שכחתי את מה שעשית לארבעים הידידים שלי שנשותיהם אלמנות עכשיו וילדיהם יתומים. עכשיו תפשתי אותך! — התחיל האיש לצעוק, תפס את כלתו בכוח רב, העמיס אותה על גבו, עזב את הבית ואת העיר והגיע אתה ליער. בו קשר אותה לעץ בחבלים, כדי שלא תוכל לברוח ואמר:— עכשיו אני הולך להביא לכאן את כל הנשים שאת בעליהן הרגת. הן תהרוגנה אותך.
התחננה בת־השר לפני:— עזוב אותי ורחם עלי! — ובכתה מאוד.
לא שעה ראש הגנבים לתחנוני האשה והלך לקרוא לנשים האלמנות. כולן לקחו עמן מקלות כדי להרביץ לבת־השר הקשורה לעץ שהרגה את בעליהן.
אך לפני שהגיעו הנשים עם המקלות לעץ שביער, עבר שם זקן אחד ובת־השר קראה לו וביקשה ממנו:— רחם עלי! עשה עמי חסד והצילני!
נטל הזקן סכין בידו וחתך בחטף את כל החבלים. אחר־כך עזר לה לברוח ואף הסתירה בתוך חבית ריקה של שמן.
בינתיים הגיעו למקום האלמנות עם ראש הגנבים, וכאשר לא ראו שום אשה התרגזו עליו ורצו להרגו. אמר להן:— חכינה כאן, כי מוכרח אני לתפוס אותה.
התחיל ראש הגנבים להתרוצץ ביער ופגש את הזקן שהציל את בת־השר. פנה אליו ושאלו:— האם ראית אשה הקשורה לעץ?
ענה הזקן:— לא ראיתי ולא שמעתי. עובד אני במכירת שמן ואם רוצה אתה שמן, אמכור לך.
חזר הגנב אל הנשים האלמנות והודיע להן:— לא מצאתיה.
ובינתיים חזר הזקן לביתו, הוציא את בת־השר מחבית השמן וסיפר לאשתו מה קרה ביער ומי הנערה שהצילה. ואשת הזקן אמרה לבעלה:— יש לנו חדר קטן ו חשוך מתחת לאדמה ובו נחביא את בת־השר מפחד ראש־הגנבים.
וכך היה. לילה־לילה היתה בת־השר ישנה ליד הזקנים וביום היו מסתירים אותה בחדר שמתחת לאדמה. ומדי פעם מזהירה אותם הנערה שלא יספרו לאיש על קיומה.
ערב אחד, שעה שהעבירו את בת־השר מחדרה החשוך לחדר השינה והיה עוד קצת אור בחוץ, ראה אותה בן־המלך שעבר שם ובו ברגע התאהב בה. חזר לאמו ואמר לה:— רוצה אני לשאת לאשה את בתם של הזקנים המוכרים שמן ליד היער.
הסבירה לו אמו:— לא, בני. איך יכולה לזקנים אלה להיות בת? והרי הם זקנים מאוד?! מעולם לא היו להם ילדים.
אמר לה:— ראיתיה במו עיני אצל הזקנים. תלכי ותבקשי אותה בשבילי. הלכו האם של בן־המלך ואתה כמה שרים ושוטרים אל היער, אל בית הזקנים כדי לבקש את הבת, שבן־המלך התאהב בה, לאשה לו.
אמרה להם הזקנה:— אין לנו ילדה.
השיבו להם האנשים:— בן־המלך ראה אותה אמש במו עיניו.
ענתה להם הזקנה:— טוב. תבואו מחר ונחזיר לכם תשובה. ובינתיים נשאל את פיה של בת־השכנים, שאותה ראה בוודאי בן־המלך אצלנו, ונראה מה תשיב.
הלכה הזקנה אל בת־השר שבחדר החשוך מתחת לאדמה ושאלה אותה:— באו לבקש שתינשאי לבן־המלך. התסכימי?
סירבה בת־השר כי אמרה:— מפחדת אני מראש הגנבים שהוא חתני.
אמרה לה הזקנה:— אל תפחדי! — ושידלה אותה בדברים עד שבסוף הסכימה.
למחרת היום באו האם, השרים והשוטרים לקבל תשובה, והזקנה אמרה להם:— הנערה שבן־המלך התאהב בה מסכימה להינשא לו, אבל היא רוצה שכל הבית יהיה חשוך ועטוף שחורים. ועוד. מבקשת היא מתנה:— שני אריות שיהיו תמיד בפתח חדרה וישמרו עליה.
הביאו בני הפמליה המלכותית את דברי הנערה אל בן־המלך, שהסכים לכל הדרישות.
הכינו האם ובן־המלך את הנדוניה, רכשו בית שכולו שחור וקנו שני אריות־שמירה. אחר־כך נערכה החתונה.
אך גם אחרי החתונה פחדה האשה פחד גדול מראש הגנבים שהיה חתנה. תמיד נדמה היה לה: הנה הוא בא להרגני. ובן־המלך בעלה שאלה אותה תמי:— למה את כל כך עצובה?\והיא היתה עונה לו:— כך אני רגילה. אין אני רגילה לצחוק. — ולא סיפרה לו דבר על מה שעבר עליה ועל פחדה הגדול.
ובינתיים חיפש ראש־הגנבים כל הזמן את בת־השר, עד ששמע שהיא נישאה לבן־המלך. מה עשה? לבש עור של כבש וביקש מאחד הגנבים שבחבורתו החדשה:— קחני לשוק והצגיני ככבש פלא היודע לרקוד ולשיר. תמכרני רק לבנו של המלך, כאשר ירצה לקנות אותי.
יום אחד ביקר בן־המלך בשוק, ומה הוא רואה? כבש היודע לרקוד ולשיר. החליט לקנות כבש־פלא זה כי אמר בלבו: אשתי עצובה וכבש זה עשוי לשמח אותה. קנה בן־המלך את הכבש והביאו לאשתו.
בלילה, כאשר כל אנשי הארמון עלו על משכביהם, השכיבו גם את הכבש במחסן. כאשר נמו כולם אתת שנתם, פשט הגנב את עור הכבש והתגנב אל חדר האשה. כאשר התעוררה, אמר לה:— התזכריני? — לא שעה הגנב לתחנוני האשה, העמיסה בכוח על כתפיו והוציאה מבית המלך. אך שני האריות שעמדו ליד דלת חדרה ושמרו עליה הרגישו בנעשה בו, התנפלו על ראש הגנבים החוטף וטרפוהו.
מרוב שמחה על שניצלה מידי אויבה שנשבע להרגה, התחילה האשה לשיר בלב שלם. התעורר בן־המלך משנתו וחשב: אשתי יצאה מדעתה! אך אשתו אמרה לו:— הנה אויבי שבא לתוך ביתי להרגני, ועתה ניצלתי מידיו. — וסיפרה לו את כל סיפורה, והסבירה לו מדוע היתה עצובה ונבהלת ומדוע היא עכשיו שמחה.
מייד ציוו בני־הזוג להוריד את הצבע השחור שבו כוסה הבית וכל תושביו נתמלאו שמחה וחדווה.
גם אמו של בן־המלך שמחה שמחה גדולה ואמרה לבנה:— עליך להזמין את אביה השר, כי הוא מתאבל בוודאי על בתו וחושבה למתה.
שלחו לבקש את אביה השר. כאשר הגיע במרוצה לארמון וראה את בתו, נפל על צווארה ושניהם שמחו מאוד על שמצאו סוף סוף זה את זה. והרי חשבו שכבר לעולם לא יתראו.
סיפרה הבת לאביה את כל קורותיה והאב התגאה בבתו ההגונה, הפקחית והמכובדת, שידעה להבדיל בין גברים הגונים לבין נוכלים, ריקים ופוחזים.
שמחו הכל שמחה גדולה וערכו חתונה נאה מחדש. לבני הזוג נולדו ילדים וכולם זכו לאושר וחיו בשמחה.