מפי: ממו דמרי (טוניס – עפולה עילית)

פעם היה סנדלר עני ולו אשה שאהבה מאוד דברי־מאכל טובים וערבים לחך. היתה האשה מציקה לבעלה:— קנה לי זאת וקנה לי זאת. ואם לא תקנה לי מן המאכלים האהובים עלי, אתרגז. — אך מה אפשר לעשות אם אין כסף בבית? לא היה באפשרותו של הסנדלר העני לספק את דרישות אשתו.

פעם שלחה האשה את בעלה לקנות דבש מן הסוג המשובח ביותר. הלך האיש אל השוק, נעמד ליד מוכר הדבש ועמד כל היום, עד שזה הרגיש בו ושאלו:— מה אתה עומד כאן מן הבוקר עד הערב ומסתכל בי? האין לך עבודה אחרת?

סיפר האיש למוכר הדבש על אשתו ועל דרישותיה.

— הא לך דבש, מסכן, — ריחם עליו המוכר, אך נתן לו דבש מן הסוג שלא היה משובח כל כך.

לקח הסנדלר את הדבש והביאו אל ביתו. אך אויה לו! כאשר ראתה אשתו שלא הביא את הדבש המשובח ביותר, חירפה וגידפה אותו. ומייד שלחה אותו מן הבית כדי שיביא לה ארבעה קילו בשר.

הסנדלר המסכן לא הלך לשוק, אלא שם את פעמיו ישר למדבר, ושם פרץ בבכי מר. פתאום הופיע לפניו איש ששאלו:— מה לך, בני? מדוע תבכה?

סיפר לו הסנדלר:— ברחתי מביתי כי אשתי דורשת ממני לקנות דברים שאין ידי משגת אותם. ביגיעת כפי אני מרוויח את לחמי ולמרות חריצותי עני מרוד אני.

— אם רצונך בכך, אתן לך מכה שתעיפך למרחק של שנת הליכה ברגל מכאן — הציע האיש לסנדלר. זה הסכים, קיבל מכה ומצא עצמו בעיר גדולה הומייה מאדם, שבה האמינו בני אדם זה לזה אמונה שלמה ולא היו בה גנבים. למזלו פגש שם בחבר־נעורים אחד וזה התפלא לראותו דווקא בעיר זו.

סיפר לו הסנדלר:— הגעתי למקום זה בעקבות מכה מאיש מוזר שפגשתיו במדבר.

— אל תגלה זאת לאיש כאן, שמא יעצרוך ויכלאוך בבית הסוהר. אתן לך מעט כסף להוצאות הדרך ועם זאת אעוץ לך עצה: כל אדם שישרת אותך, גם אם שירות זה הוא הקטן ביותר, שירות של מלצר שיגיש לך כוס קפה או שירות של איש שיורה לך את דרכך או שירות של מנקה נעליים שיצחצח את נעליך, לכל אחד מהם תתן לירה אחת. אז יקבלוך הכל בסבר פנים יפות ויאמינו לך.

שמע הסנדלר בקול חברו ונהג על־פי עצתו. הגיעה השמועה למלך, שבא לעירו אדם זר שידו פתוחה ורחבה. הזמינו אל ארמונו ושאלו:— מי אתה ומניין באת? כי רבות שמעתי על אודותיך.

סיפר הסנדלר, בזוכרו את עצת חברו:— מארץ מצרים באתי, ואיש עשיר שם הייתי, אך הכסף, הזהב ודברי הערך, עדיין נמצא הכל בדרך. אלא שהעדפתי להקדים את אנשי, כדי לראות את העיר המופלאה שעליה שמעתי רבות כל כך בארצי.

ולמלך היתה אחות צעירה, שהתאהבה בסנדלר וביקשה להיות לו לאשה. הסכים המלך ובארמונו נערכה חתונה מפוארת. בליל הכלולות לא הסתיר הסנדלר את האמת וסיפר לאשתו באיזו דרך הגיע אל העיר. נבהלה אחות המלך ואמר לו:— עליך לברוח מכאן עוד הלילה הזה. כי אם יוודע הדבר, ובטוחה אני שייוודע באחד הימים, יאסרוך ויהרגוך. קח את סוסך ואני אתן לך אלף לירות לדרך שלא תחסר מאומה.

לא היה לסנדלר מוצא אחר אלא להיפרד מאשתו הצעירה ולעזוב את המקום לפני עלות השחר. בצוהרי היום פגש באיכר שחרש את שדהו. — תן לי מעט אוכל — ביקש, — רעב אני, כי רכבתי כל היום.

— אין לי כאן דברי מאכל — השיב האיכר — כי השדה רחוק מן היישוב. הציע הסנדלר לאיכר לחרוש במקומו כדי שיוכל להביא לו מעט אוכל מכפרו. הסכים האיכר והלך לכפרו להביא אוכל.

רק התחיל הסנדלר לחרוש, והנה נתקלה המחרשה לפתע בחתיכת־ברזל התקועה באדמה. כאשר ביקש להוציאה, מצא כי אין זו אלא ידית לדלת. לא התעצל הסנדלר והפתח את הדלת. נגד עיניו נתגלה אולם גדול מאוד בתוך האדמה. נכנס פנימה, והנה מלא האולם כסף, זהב ויהלומים, ובמרכזו עומד שולחן ועליו קופסת עץ קטנה. פתח האיש את הקופסה ומצא בה טבעת נהדרת. לקח את הטבעת ושם אותה על אצבעות. אחר־כך המשיך ללכת ולהסתכל באוצרות הגנוזים, עד ששיפשף בהיסח הדעת את הטבעת. לפתע פתאום ניצב לפניו כושי. נבהל הסנדלר ביותר, אך הכושי פנה אליו והסביר לו:— אתה אדוני ואני עבדך השוכן בטבעת. שיפשפת אותה, משמע קראת לי. מה רצונך, אדוני? כל פקודותיך אמלא.

פקד הסנדלר שייכנס העבד לתוך הטבעת. בן רגע נעלם הכושי.

Iא. מראה פנים של בית הכנסת “הגדול” בטוניס.

מאוסף הצילומים והרפרודוקציות של מכון בן־צבי בירושלים.

Iב. מאיר עמרוסי (משמאל) רושם סיפור מפי אביו שמואל (השווה עמ' 187 ואילך) בצפת, בבית־הכנסת על־שם הרב חומאני עלוש ז"ל (רבה הראשי של מדנין). משמאלו של המספר יושב הרב מניני ביטון מג’רבה, מימינו — בנו של המספר: יוסף

II. אפודת אשה יהודייה מטוניסיה (למעלה: פנים; למטה: אחור)

מאוסף המוסיאון לאתנולוגיה ולפולקלור של עריית חיפה

III

IV. אחת הכניסות לרובע היהודי (“חארה”) בטוניס

משמאל נראית הכניסה לביהכ"נ “צלאת פריחה”, הממלא תפקיד חשוב באגדות־עם.

מאוסף הצילומים של אברהם הטל, ירושלים

יצא הסנדלר מן המערה ורק הטבעת עמו. המשיך לחרוש עד אשר חזר האיכר עם האוכל, סעד את לבו ואחר־כך התרחק מן המקום ושיפשף את הטבעת. מייד הופיע הכושי ובפיו השאלה:— מה רצונך, אדוני?

— הבא לי מאה חמורים עמוסי זהב ויהלומים. כן הבא לי אנשים רבים שילכו עם החמורים. אחר־כך תוביל את כל השיירה הזאת אל שער העיר ושם תחכה…

לא גמר הסנדלר את המשפט, ובאופק נראתה שיירת חמורים העמוסים אוצרות ועל ידם עם רב. והשיירה נעה אל העיר, שבה הגיעה שעת התפילה. עלה המואזין המוסלמי על מגדל המסגד כדי לקרוא לקהל המאמינים לתפילה, אך במקום לברך את אללה, התחיל לקלל קללות נמרצות. שאלוהו:— מה קרה, מדוע אתה מקלל במקום לברך?

ענה:— אין עיניכם רואות את אשר רואות עיני בשערי העיר. עם רב חונה שם. בוודאי באו לעלות עלינו למלחמה. לא את אללה יתעלה ויבורך, כי אם את המלחמה אני מקלל.

בינתיים הגיע לארמון הסנדלר וביקש לדבר מייד עם המלך.

— לא באתי להלחם נגדך — הסביר לו. — חזרתי לכאן, כי רוצה אני לחיות בשלום ובשלווה אתך ועם אשתי הצעירה. אלא שהבאתי אתי עכשיו את כל רכושי כדי להישאר עמכם וכדי לשבת כאן ישיבת קבע.

חיבוק המלך את חתנו והובילו בכבוד רב לארמונו. בלילה סיפר הסנדלר לאשתו מניין בא לו כל רכושו.

ולמלך היה וזיר, איש רע וקנאי, שתמה בלבו: מניין בא לזר זה כל עושרו? והרי הגיע אלינו בחוסר כל.

התחנף הווזיר אל אחות המלך ושאלה יום אחד:— הגידי נא לי, איך הגיע בעלך לרכוש עצום כל כך?

לא חשבה האשה שאיש רשע עומד לפניה והאמינה לו, כשם שהאמינה לכל תושבי העיר. מייד ענתה בפשטות ובתמימות:— עושרו בא לו מן הטבעת אשר הוא עונד על אצבעו.

ניגש הווזיר אל הסנדלר והתחיל לרבי עמו עד שפרצה תיגרת ידיים ביניהם. בתיגרה זו הצליח הווזיר להוריד את הטבעת מאצבעו של הסנדלר ולענוד אותה על אצבעות. מיד שיפשף אותה והנה הכושי. — מה רצונך, אדוני? — שאל את הווזיר.

— הרוג את המלך ושא את הבחור מכאן, מרחק של ארבע שנות הליכה ברגל! — פקד הווזיר.

הרג הכושי את המלך והסנדלר נעלם פתאום מעיני כל.

עלה הווזיר על כיסא המלוכה ועתה ביקש גם לשאת את אחות המלך לאשה. לא היה לאשה מוצא אחר אלא להסכים לדרישתו כי פחדה מפניו מאוד. נערכה חתונה, אך בליל הכלולות, כאשר עלה על משכבו ושאשתו, הלא היא אחות המלך הנרצח, לידו, אמרה אליו:— אינני רוצה להיות עם שניים.

— הכיצד? — תמה הווזיר. — הרי מלבדי אין איש אתך.

— בטבעת אשר אתה נושא על אצבעך גר הכושי, והוא השלישי כאן. מפחדת אני מפניו, ולכן בקשה לי אליך: שים בלילה את הטבעת על השולחן, כדי שנהיה כאן רק אנחנו שנינו. גם בעלי הראשון נהג כך.

עשה הווזיר את רצון אשתו ושם את הטבעת על השולחן. בעוד הוא ישן ענדה האשה את הטבעת ושיפשפה אותה. כאשר הופיע לפניה הכושי, פקדה עליו:— הרוג את הווזיר והחזר לי את בעלי.

כן היה. הווזיר נהרג והבעל הוחזר לאחות המלך, הלא היא אשתו, ועלה על כס המלכות.

עברו חלפו שנים. אשתו הראשונה של הסנדלר התאבלה עליו, ובצערה הרב יצאה למדבר והגיעה לאותו מקום עצמו שגם בעלה נזדמן לשם אחרי שברח מפניה. ובדרך התייפחה וצעקה:— אויה לי, אשה עזובה! היכן בעלי? מדוע זנחני?

פתאום הופיע לפניה איש המדבר ושאלה:— האם ברצונך להיות קרובה אל בעלך? אתן לך מכה ותימצאי מייד באותו חדר עצמו שבו הוא שרוי.

הסכימה האשה. האיש היכה אותה וכבר היא נמצאת בארמון בעלה המלך.

חודש ימים גר אתה וחודש ימים עם אשתו השנייה. כל אחת מהן ילדה לו בן, והבנים גדלו ואהבו זה את זה.

עברו חלפו שנים. יום אחד קראה האשה הראשונה לבן האשה השנייה ואמרה לו:— התרצה להיות מלך? אם כך, קח את טבעת אביך מן השולחן, שעה שהוא ישן, ובעזרתה תוכל למלוך כבר מחר.

נתפתה הבן לדברי האשה, אך שמע אותם גם בנה שהיה חבוי אותה שעה.

בלילה, כאשר בן האשה השנייה ביקש לקחת את הטבעת מן השולחן, חטף אותה בן האשה הראשונה וציווה על הכושי להרוג את אמו הבוגדנית.

למחרת היום, כאשר נודע, כי האשה הראשונה נהרגה על ידי בנה, קרא לו המלך וצעק עליו בכעס:— מדוע הרגת את אמך? כעונש, יותז ראשך מעליך!

גילה הילד לאביו המלך:— אמי ביקשה להרגך ולהמליך את אחי במקומך על כס המלכות.

נשתתק המלך וחיבק את בנו. ומאז חיו ארבעתם בשלווה ובנחת.