מפי: שמעון הלל (מוכנין – באר־שבע)
ליד העיר הגדול הקאבס יש עיר קטנה בשם אל־חאמה. בעיר זו היה חי רב גדול וצדיק בשם רבי יוסף המערבי ז“ל, שיום ההילולא שלו חל בראש חודש טבת. רבי יוסף נפטר ביום ששי, בשעה ארבע אחר הצהריים, לפני קבלת השבת, ואנשי ה”חברה־קדישא" החליטו: — נקבור את הרבי ביום ראשון, כי לא נספיק לגמור את מלאכת הקבורה לפני בוא השבת.
אז פנה רבה של העיר אל המת ואמר: — אם יש בידך לעשות נס, עשהו עכשיו!
מייד עשה המת סימן לרב שיש לקברו מייד, והרב פנה אל אנשי החברה־קדישא: — התחילו לעסוק בקבורת המת.
היה שם עשיר אחד שהיתה לו חלקת־אדמה סמוכה לעיר. הציע: — בית־הקברות רחוק, ואם רוצים אתם לקבור את הרב לפני שתרד השבת בחלקת־האדמה שלי, הריני מוכן ומזומן להעמידה לרשותכם.
נתקבלה הצעת העשיר ובטרם שקעה השמש נגמרה מלאכת הקבורה. אבל זמן להקים את האוהל ואת המצבה לא היה. מה עשו? שמו על הקבר הרענן אבנים רבות, כי אמרו: — למחרת השבת נקים את האוהל ואת המצבה על הקבר, כנהוג בקברי רבנים גדולים.
בלילה הופיע רבי יוסף בחלום לרב העיר ואמר לו: — אינני רוצה מצבה בנוייה על קברי. מספיקה לי ערימת האבנים.
מילאו בני העיר את בקשת־החלום של ר' יוסף ומאז היתה מצבתו באל־חאמה ערימת אבנים בלבד.
ביום קבורתו נהפכו מי המעיין הסמוך לקברו למים חמים, ומאז אי־אפשר לשתותם אלא עשרים וארבע שעות אחרי השאיבה, כלומר אחרי שהתקררו.