מפי: שמעון הלל (מוכנין – באר־שבע)
היה היה אדם עשיר ולו בן יחיד, שאותו חינך לתורה, למידות ולמעשים טובים. כאשר מלאו לבן י"ח שנים, בחר לו האב אשה טובה, יפה ויראת שמים והשיאה לו. האשה ילדה לו שני ילדים, שהיו הולכים לבית־הספר ומתקדמים יפה בלימודיהם. פעם חש הזקן ברע, קרא לבנו ואמר לו: — דבר לי אליך. הרי כסף רב לך, ואשה יפה ו ילדים, ופרנסתך מצוייה. הריני משביעך כי אחרי מותי לא תישבע כלל. תן לו את הכסף, או קבע לו מועד לפירעון. אך אל תישבע!
הזקן מת והבן הביאו לקבורה והתאבל עליו. בתום ימי האבל פתח הבן את החנות והמשיך בעסקי אביו. כעבור שלושה ימים בא אצלו איש אחד ואמר לו: — אדוני, כסף לי אצלך, כי הפקדתיו בידי אביך, ועתה רוצה אני אותו בחזרה.
חיפש הבן בספרי אביו ולא מצא בהם דבר על פיקדון זה. אמר: — אדוני, לא מצאתי את שמך בספרים.
מייד הלך האיש אל השופט והתלונן בפניו: — אדוני השופט, הפקדתי בידי פלוני את כספי, וכשרציתי לפדותו מידי בנו, אחרי פטירתו של האב, הודיעני הבן כי כספי איננו.
קרא השופט לבן ואמר לו: — המצווה אתה להחזיר את הכסף לתובע אותו.
אמר הבן: — אדוני השופט, לא מצאתי את שמו של התובע בספרי אבי וכראייה הרי לך הספרים.
אמר התובע: — יש אולי גם ספרים אחרים. יישבע לי האיש שאין ספרים נוספים. ואם מסרב הוא להישבע, ישלם לי את כספי.
אמר השופט: — אמת וצדק דברי הטוען! הישבע לו או השב את כספו! הברירה בידך.
אמר הבן: — לא אשבע, ולו יעלה הדבר בראשי.
פסק השופט: — אם אינך רוצה להישבע, השב לו את כספו מייד.
נתן הבן לתובע את כל סכום־הכסף שתבעו ממנו.
למחרת היום בא אצלו אדם אחר, גם הוא רמאי, וטען טענות דומות לטענות הרמאי הראשון. וגם לו נאלץ הבן להחזיר את כספי הפיקדון המדומה. וכך חזר ונשנה הדבר פעמים מספר עד שנתרושש הבן כליל.
יום אחד בא אליו אדם אחד ואמר לו: — אביך היה חייב לי שני זהובים.
השיב לו: — כעת אין הכסף מצוי בידי. הרי מצבי גלוי לפניך. אך בעזרת השם אמצא עבודה ואפרע את החוב.
אמר לו הרמאי: — לא ארפה ממך אלא אם אקבל את כספי בזה הרגע. בוא עמי אל השופט!
הלכו השניים לשופט וכל אחד מהן טען את טענותיו. פסק השופט: — שלוש אפשרויות בידי הנאשם: להשיב את הכסף, להישבע, או להיכלא בבית־הסוהר. כיוון שאין הכסף מצוי בידך ולהישבע אינך רוצה, תיכלא בבית־הסוהר.
אחרי שנכלא האיש בבית־הסוהר לא היתה לאשתו ברירה אלא לצאת ולחפש עבודה. התחילה לעבוד ככובסת, להסתובב בין הבתים ולכבס לבנים.
יום אחד, בעודה כובסת, כמנהגה, על שפת־הים, כאשר אחד מילדיה עוזר על ידה (השני היה בבית־הספר), ירד לפתע קצין מן האונייה שעגנה בקירבת מקום, ובראותו כי יפה האשה ופני מלכה לה, אמר לה: — רואה אני כי אינך אשה ככל הנשים האחרות. את בוודאי ממשפחה עשירה…
התחילה האשה לבכות והקצין שאלה: — מדוע את בוכה?
סיפרה לו את קורותיה, סיפרה על בעלה, על צוואת אביו, על הרמאים שטענו כי מגיע להם כסף, על שתי לירות הזהב ועל הושבת בעלה בבית־הסוהר.
אמר לה הקצין: — אל תבכי! הרי לך שתי לירות זהב, שלחי את בנך לשחרר את אביו.
נתנה האשה את הכסף לבנה וזה הלך לשחרר את אביו מבית־הסוהר ובינתיים נתן הקצין לאשה בגדים וביקשה לכבסם. אחרי שכיבסה אמר לה: — תעשי לי טובה, תעלי את הבגדים על האונייה.
לקחה האשה את הכביסה ועלתה על האונייה. בו ברגע פקד הקצין על המלחים להרים את העוגן והאונייה התרחקה מן החוף עם האשה על סיפונה.
בינתיים הגיע הילד עם שתי הלירות בידיו לשופט ואמר לו: — הנה שתי הלירות שאבי חייב אותן. רוצה אני לשחררו.
לקח השופט את שתי לירות הזהב מידי הילד ושיחרר מייד את אביו.
אחרי שנשתחרר האב מבית־הסוהר, הלך עם בנו אל בית־הספר לקחו משם את הבן השני ויחד פנו אל שפת הים. אך שם לא מצאו לא את האונייה ולא את אמם. הלכו לחפש את האם ונתקלו בדרכים בנהר. העלה האב את בנו בכורו על כתפיו ונכנס אתו לתוך המים, וכך העבירו לגדה השנייה והשאירו שם. אחר־כך חזר, העלה על כתפיו את הילד השני וגם אתו הגיע לגדה השנייה, אך לא למקום שבו הוריד את הבכור. הלך לחפשו, ובינתיים נפגשו שני הילדים וחיכו יחד לאביהם. במקום עבריה בינתיים אונייה, ובראות המלחים שני ילדים קטנים בלי אב ואם, העלו אותם על הסיפון.
ואביהם, כאשר לא מצא את הילדים, לא את הבכור ולא את הילד הצעיר, התחיל בוכה, קורע את בגדיו, שורט את פניו וצועק: — רבונו של עולם! כך מגיע לי על שקיימתי את צוואת אבי ולא נשאתי את שמך לשווא? הפסדתי את כספי, נכלאתי בבית־הסוהר, איבדתי את אשתי ועכשיו נלקחו גם ילדי ממני?! טייל האיש בבדידותו על שפת הים כמשוגע, עד שהגיע לעיר גדולה. נכנס ישר לבית־הכנסת, מצא בו אנשים טובים וסיפר להם את קורותיו. אמרו לו: — מהו מקצועך?
— אין לי מקצוע — ענה להם.
אמרו לו: — אם אין לך מקצוע, שמא תרצה לרעות את צאננו?
— בסדר — הסכים.
הפקידו בני העיר בידי המסכן את הפר ואת הכבשים, את הצאן ואת הבקר, והוא מוציאם יום־יום למרעה וחוזר אתם בערב. אנשי־העיר, שמצאו את צאנם ואת בקרם בריאים ושבעים, שמחו מאוד, כי הרועים הקודמים היו גונבים את החלב בדרך, והנה זכו עכשיו לרועה נאמן. שילמו לו בעין יפה וגם הרועה היה מרוצה.
והנה התחיל הרועה לחזור מן המרעה בשעה מאוחרת, בכל פעם בשעה מאוחרת יותר. ואנשי העיר פחדו ותמהו. כאשר חזר פעם בעשר בלילה שאלוהו: — מה קרה? עד עכשיו היית במרעה?
ענה להם: — הייתי במקום רחוק. נתן להם סימנים, ובני העיר שהכירו את המקום, ידעו כי מסוכן הוא ומלא נחשים, עקרבים וכל מיני חיות רעות.
אמרו לו: — אל תלך יותר למקום זה, כי חוששים אנו לחייך.
הבטיח האיש לא ללכת לשם יותר.
לילה אחד בא לו אביו בחלום והבן טען כלפיו: — רואה אתה, מה עוללת לי? כל הצרות באו עלי מפני ששמעתי בקולך.
הרגיעו אביו: — אל תפחד, בני, בעזרת ה' הכל יהיה טוב. מחר תלך למרעה, למקום שבו הייתה היום. קח אתך מעדר ותחפור מתחת לעץ ומתחתיו תמצא כסף הרבה, יותר ממה שתוכל לסחוב. תקח קצת ממנו, תלך למלך ותגיד לו: “רוצה אני לקנות חלקת־אדמה זו”. המלך ישמע לדבריך, ימכור לך חלקת־אדמה זו ואת התבנה עליה עיר גדולה.
— בסדר. — אמר האיש, קם למחרת היום בבוקר, הוציא את צאנו למרעה ובידו מעדר. הלך ישר למקום אשר אביו הצביע עליו בחלום והתחיל לחפור בו. ואכן, כדברי החלום כן היה והוא מצא שם את הכסף. לקח קצת ממנו, חזר לעיר והודיע לתושבים: — אינני רוצה יותר לרעות את הצאן.
— מה קרה? מוכנים אנחנו להוסיף לך על שכרך.
— לא, אינני רוצה יותר. הנה צאנכם.
למחרת היום הלך למלך ואמר לו: — מבקש אני שתמכור לי חלקת־אדמה פלונית.
שמח המלך, כי המקום היה מסוכן ואיש לא היה מוכן לקנותו.
— מסכים אני, — אמר — אך תחתום לי, שאם יקרה לך משהו, אינני אחראי.
האיש חתם והמלך העביר את חלקת־האדמה לרשותו.
למחרת היום התחיל לבנות את העיר החדשה: הביא פועלים ושילם להם שכר טוב.
עברה חלפה שנה, והעיר עמדה בנוייה על תלה, יפה, נוחה וגדולה. הכריז האיש: — הרוצה לגור בעיר זו, יבוא וקיבל שיכון חינם. — ואם כי היו הרבה אנשים שפחדו, הרי באו אנשים רבים שלא חששו והתיישבו בעיר. והאיש שהיה למלכה של העיר, היה מדי ביומו מתפלל ואומר: — רבונו של עולם, החזרת לי את כספי ויש לי יותר ממה שהיה לי. אני מבקש שתחזיר לי גם את אשתי ואת ילדי.
העיר החדשה היתה על שפת הים, והמלך בנה בה גם בית־מלון גדול לאורחים. כל אונייה שעגנה בנמל, יכלו אנשי הצוות לרדת על החוף ולהתאכסן במלון שלושה ימים שלמים, לאכול ולשתות בו חינם, אין כסף.
פעם קרה ואונייה שאזלו בה האוכל והמים נאלצה לעגון בנמל של העיר, כדי להצטייד בו בכל הנחוץ להמשכת הדרך. אמר המלך את הקברניט: — מוכן אני לאכסן את כולכם חינם אין כסף, אבל רוצה אני שלא תעברו על החוק.
— מהו החוק? — שאל הקברניט.
— לשבת שלושה ימים כאן, לאכול, לשתות ולנוח. רק אחר־כך תקנו מה שתרצו.
— בסדר — הסכים הקברניט.
ישבו הקברניט והמלחים במלון שלושה ימים ואחר־כך קנו את כל מה שרצו. הקברניט ראה את הטובות שעשה לו המלך ואמר לו: — אדוני המלך, עשית אתי חסד גדול, אתי ועם כל המלחים. רוצה אני לתת לך מתנה. יש לי שני נערים שמצאתים על שפת הים, והרי הם שלך.
כאשר הביאו את הנערים למלך, הכיר מייד כי בניו הם. שמח מאוד והשאירם אצלו, אך לא סיפר להם כי אביהם הוא, ומינה אותם לנאמנים — פקידי־האוצר.
והיה האיש מתפלל מדי יום ביומו: — רבונו של עולם, החזרת לי את כספי ויש לי יותר ממה שהיה לי. החזרת לי את שני בני. ועכשיו אני מבקש, שתחזיר לי את אשתי.
כעבור זמן מה עגנה אונייה בנמלה של העיר וכל מלחיה עם קברניטה ירדו אל החוף, התאכסנו במלון, אכלו, שתו ושמחו. אחרי המסיבה שנגמרה בשעה מאוחרת בלילה, רצה הקברניט לחזור לאונייתו והמלך תמה ושאל: — לאן אתה הולך בשעה מאוחרת כל כך?
ענה לו: — אדוני המלך, מבקשך להרשות לי לחזור לאונייתי.
— האם לא טוב לך כאן?
ענה לו: — תסלח לי, אדוני המלך אבל אינני יכול לישון כאן מפני שיש אשה באונייה והיא שם לבד.
אמר המלך: — מחוייב אתה לישון כאן, כי זהו החוק בל יעבור! ולי שני צעירים הנאמנים עלי. אשלחם לשמור על האונייה ועל האשה.
לא היתה לקברניט ברירה ואמר: — בסדר, אדוני המלך.
מייד קרא המלך לשני בניו ואמר להם: — תלכו לשמור על האונייה ועל האשה בה.
עלו הבנים על סיפור האונייה. ויהי בחצי הלילה אמר אחד הבנים לאחיו: — ראה, אחי, הרי זו האונייה שקברניטה חטף את אמנו כאשר היתה כובס. הייתי משחק אז ליד האונייה וכתבתי את שמי עליה והנה שמי רשום כאן עדיין.
אמר האח השני: — אולי האשה נמצאת כאן אמנו היא?
והאשה שמעה את דברי שיחתם, הכירה את קולם ושתקה.
למחרת היום חזר הקברניט לאונייה והאשה בגדיה קרועים, שערותיה פרועות, פניה שרוטים ומלוכלכים.
— מה קרה? — תמה הקברניט הנבהל.
התחילה האשה להתייפח: — הלכת למסיבה ועשית חיים, ואלי שלחת שני אנשים רשעים שלא נתנו לי כל הלילה מנוח ואף תבעוני. וכאשר סירבתי להם, הכוני. כל הלילה צעקתי, נלחמתי בהם ועמדתי בסירובי.
חזר הקברניט למלך וטען: — דע לך, כי שני הנאמנים ששלחת לשמור על האוניה עשו כל הלילה צרות לאשתי ורצו לעבור עבירה אתה.
שמע המלך את הדברים האלה, קרא לנערים ושאלם: — מה עשיתם בלילה?
— שמרנו על האונייה.
צעק עליהם המלך: — הגידו את האמת, מן ההתחלה עד הסוף. מה עשיתם בלילה?
— לא עשינו שום דבר. שוחחנו בינינו.
— על מה?
סיפורו הנאמנים למלך ביחידות, כשאין הקברניט שומע את דבריהם: — הכרנו כי זוהי האונייה שבה נחטפה אמנו. ומצאנו סימן לכך.
הבין המלך כי האשה אשר על סיפון האונייה אשתו היא. ומיד קרא לקברניט ושאלו: — ומי הצודק לפי דעתך, אתה או הנאמנים שלי?
— טענות האשה הן הצודקות — ענה הקברניט.
אמר לו המלך: — יש רק דרך אחת לדעת מי הצודק. נעמיד את הנאמנים ואת האשה זה מול זה, וניווכח לדעת מי המשקר. אם נמצא שהם התנהגו שלא בסדר אהרגם, אך אם נמצא את דבריהם אמיתיים, אעניש אותך.
עלו כולם על סיפור האונייה ומצאו את האשה בוכייה. אמר לה המלך שהכיר מייד את אשתו: — הגידי, מה קרה לך.
התחילה האשה לדבר: — אדוני המלך, הנערים לא עשו לי שום דבר, אך שמעתי אותם משוחחים ביניהם ומשיחתם נודע לי כי ילדי הם. קברניט זה חטפני והוא רוצה לשאת אותי לאשה. אך אני נשואה ואינני מסכימה. יום־יום אני דוחה אותו בלך ושוב מחר, ועד עכשיו לא שם את אצבעו עלי. ואני מבקשת אותך, אדוני המלך, להורידני מכאן, כי רוצה אני להיות עם ילדי. ומן היום אתפלל לה': “כפי שמצאתי את ילדי, כך מי יתן ואמצא את בעלי”.
פנה המלך אל הקברניט ואמר לו: — שמעת? העללת עלילת שווא על פקידי הנאמנים. אוריד אשה זו מסיפון האונייה, כי אין היא אשתך, וארשה לה להיות עם שני בניה.
הורידו את האשה המאושרת לארמון והאונייה הפליגה לדרכה.
כעבור שבוע ימים פנה אליה המלך ואמר לה: — רוצה אני לדבר אתך דבר.
— מה רצונך, אדוני המלך?
אמר לה: — ראי, אשה, הריני מלך ובעל העיר הזאת. עשיר אני מאוד, ולי כסף וזהב ופועלים רבים. מבקש אני שתינשאי לי. תהיי מלכה וכתר זהב לראשך.
ענתה האשה: — תסלח לי מאוד, אדוני המלך. לא אוכל להינשא לך, כי נשואה אני ומתגעגעת על בעלי. כל היום אני מתפללת לה' שיחזירו לי. לא יהיה לי בעל אחר.
אמר לה: — שמעתי כי בעלך כלוא בבית־הסוהר ופושע הוא. האין אני טוב לך יותר מבעלך הרשע?
ענתה לו: — גם אם בעלי פושע, רשע ורוצח, וכל הדברים הרעים שבעולם נתקיימו בו, לא אחליפנו. אם לא אמצאנו, לא אנשא, כי לבי לא יאהב אחר. גם המלכות, הגדולה והעושר לא ימשכוני.
שמע המלך את אשתו מדברת כך, ולא יכול היה להתאפק עוד. פרץ בבכי ושאל: — האם תכירי את בעלך?
אמר לו: — כן, אכיר.
— איך?
— יש לו סימן בגבו.
פשט המלך את החולצה והראה לה את הסימן.
ראתה האשה את הסימן והתחילה לבכות מרוב אושר ושמחה. גם המלך שמח, בכה וקרא: — הקדוש ברוך הוא החזיר לי את כספי, את בני ואת אשתי, ועוד עשאני מלך. והכל מפני ששמעתי בקול אבי וקיימתי את צוואתו.
והוא סיפר לאשתו את כל קורותיו. מאז חיו בני המשפחה כל ימיהם יחד, באושר ובטוב.
זה שכרו של כיבוד אב.