מפי: שמעון הלל (מוכנין – באר־שבע)
היה היה יהודי עני ובביתו תשע נפשות. קרבו ימי הפסח והעני נעצב אל לבו מאוד, כי לא היתה לו פרוטה בבית ולילדיו התהלכו יחפים ורעבים. היה העני אובד עצות.
עשרה ימים לפני החג גזרו השלטונות גזירה על היהודים. על שום מה? בלילה נגנב אוצרו של המלך וזה הטיל על וזירו למצוא את הגנב. הסביר הווזיר למלך: — מי יכול היה לגנוב את אוצרך? רק היהודים! ומדוע? מפני שהיהודים הם צורפים והגניבה הזאת, כולה כסף וזהב. ורק הם יודעים איפה למכור סחורה זו ומה לעשות אתה.
מייד הוציא המלך פקודה: — אם לא יחזירו היהודים במשך עשרה ימים את הגניבה, או לא ימסרו את הגנב, יוצאו כולם להורג.
שמעו היהודים את דבר הגזירה והיו אובדי עצות. והעני אשר במשפחתו תשע נפשות הלך ישר אל המלך ושאלו: — מדוע גזרת גזירה זו?
הסביר לו המלך: — בגלל גניבת האוצר מארמוני.
אמר לו היהודי: — תשמע, אדוני המלך. הרי אחד ויחיד הוא הגנב ולמה גזרת על כמה אלפי היהודים שבמדינתך? האם צודק הדבר שבגלל חטאו של גנב אחד ימותו אלפים?
שאל המלך: — התדע, מי גנב את אוצרי?
אמר לו: — כן, אדע. וכי משום מה באתי הנה? אך אגלה לך סוד זה, רק אם תספק את כל צרכי. רק אז אגיד לך, מי גנב את אוצרך.
אמר לו המלך: — מסכים אני לסדר לך את הכל על הצד הטוב ביותר רק תגיד לי, מיהו הגנב.
אמר היהודי: — בינתיים רוצה אני ממך כמה חבילות מצות, כמה בקבוקי יין, שני כבשים, בגדים לילדי, מקטן עד גדול, בגדים בשבילי ובשביל אשתי ואלף לירות ביד. אם תתן לי את כל אלה, אגיד לך מיהו הגנב.
אמר לו המלך: — אתן לך את הכל. רק תגיד לי מי הוא.
אמר היהודי: — קודם כל תמלא את בקשתי ואת הסוד אגלה לך רק אחרי החג. רק אז תדע מי אויבך ומי אוהבך.
שמע המלך את דברי היהודי ושאלו: — ומדוע לא תגיד לי זאת היום?
ענה היהודי: — אם מוכן אתה למלא את בקשתי עכשיו, אגיד לך את השם אחרי הפסח. אך אם אינך מסכים, לא אגיד לך דבר.
לאמיתו של דבר היה המלך צריך להוציא להורג את היהודי על דברי חוצפתו, אך הוא לא רצה להרגו כל עוד לא שמע מפיו את שם הגנב.
התייעץ המלך עם וזירו: — מה, לפי דעתך, יש לעשות כאן?
יעץ הווזיר: — ניתן לו את כל מה שהוא מבקש, ואחרי פסח, אם לא יגיד לנו את השם, נהרגנו. אבל עלינו לעשות את הכל כדי למנוע את בריחתו.
הציב המלך שלושה שומרים והטיל עליהם לשמור על היהודי יומם ולילה, שלא יברח מן העיר. היו אלה שוטרי חרש שעקבו תמיד אחרי היהודי, מבלי שהוא עצמו ירגיש בדבר.
ובינתיים קיבל היהודי כל מה שביקש וחזר הביתה שמח וטוב לב. והגזירה נתבטלה כמובן.
ערב החג שחט העני את הכבש ועשה את כל ההכנות לליל ה“סדר”.
בערב, לפני קריאת ה“ההגדה”, פתח את הדלת בשביל “כל דכפין ייתי ויאכל” והשאירה פתוחה. והשומרים מסתובבים כל הזמן ליד הבית, מבלי שהיהודי ידע על כך.
התחיל היהודי לקרוא את ה“הגדה” בקול רם, לפזם פזמונים ולשיר שירים.
שמעו השומרים את דברי השירה וראו את הדלת הפתוחה, וכיוון שהיה להם קר, אמרו: — נשב במרתף הבית ובו נתתחמם. — כך עשו.
הגיע היהודי ל“צא ולמד” בהגדה של פסח, ובאזני השומרים נשמעו מלים אלו כמו השם “סלמן”.
מייד רצו אל המלך והודיעו לו: — אדוני המלך, יודעים אנו מי גנב את אוצרך: סלמן בן אחותך!
מייד נשלחו שוטרים אל ביתו של סלמן. נערך חיפוש והאוצר נמצא. מייד נאסר הגנב והובא בפני המלך, ששאל את השוטרים: — כיצד נודע לכם שסלמן גנב את אוצרי?
ענו לו: — אדוני המלך, היהודי שהפקדת אותנו לשמור עליו, גילה את סוד זה שעה ששתה יין. שמענו שם זה ובאנו אליך מייד, כדי להודיעך על כך.
ובינתיים הודה סלמן כי גנב את האוצר מפני שביקש את בת־המלך לאשה ודוד המלך סירב.
כלאו את הגנב בבית־הסוהר ולמחרת היום ציוה המלך על שוטריו: — לכו עכשיו אל היהודי והביאוהו לכאן על כתפיכם. רק הזהרו שלא להפחידו! אם תגרמו לו רעה כלשהי בדרך, דמכם בראשכם.
הלכו השוטרים את בית היהודי ודפקו על דלתו. יצא היהודי, ראה את השוטרים ושאל: — מה רצונכם?
— המלך קורא לך — הודיעו לו.
— תגידו למלך — ענה להם היהודי — שהסכמתי לגלות לו את השם אחרי החג, לא היום.
אמרו לו: — כבר ידוע למלך מי גנב את האוצר. כי לא נזהרת אמש והשומרים שעקבו אחריך שמעו כיצד גילית את שמו של סלמן. כאשר גילו השומרים את השם למלך, נערך חיפוש אצל סלמן, בן אחותו, והגניבה נמצאה אצלו, כפי שידעת. עתה הוא בבית־הסוהר.
שמע זאת היהודי ואמר להם: — דעו לכם, כי לא במקרה אמרתי מה שאמרתי לאשתי בקול רם. רציתי שתשמעו ותגידו את השם למלך, כדי שתוכלו לחזור הביתה בלילה ולנוח. ידעתי יפה על קיומכם ועל הרעד שנרעדתם מקור.
לבש היהודי את בגדי־החג שלו והלך ישר אל ארמון המלך.
בראות המלך את היהודי, קם על רגליו, חיבקו ואמר: — אתה, אוהבי, תהיה ראש היהודים במדינתי, על שידעת מי אויבי. — והוא פנה אל שריו ויועציו ואמר להם: — כל מי שאוהבני יתן ליהודי זה מתנה.
אך היהודי אמר למלך: — תסלח לי, אדוני המלך, אל תשכח, כי חג לנו היום ובו אסור לנו לגעת בכסף ולשאת חפצים. אם אשא היום חפצים או אגע בכסף, אהיה כמי שמכר את דתו. אבל אחרי חג הפסח אבוא ואקח את כל המתנות.
ראה מלך שהיהודי העני אינו מוכן לקבל מתנות וכסף מפני שהוא נאמן לדתו, ואמר בלבו: אין במדינתי איש דתי ונאמן כמוהו. וליהודי אמר: — עכשיו תלך לשלום ותחוג את חגך כפי שנצטווית. ואחרי החג תהיה ממונה על אוצרי.
נתמנה היהודי לשר האוצר וכל יהודי המדינה חיו בשלום, בשלווה ובעושר.