מפי: יהודית טרבולסי (ספאקס – נתניה)
היה היתה אשה אלמנה ענייה ולה בן יחיד. היתה האשה עובדת בחצרות השכנים ומפרנסת את עצמה ואת בנה. יום אחד נפל בנה למשכב וכעבור כמה ימים נפטר. אמו בכתה והתאבלה עליו הרבה, כי הדבר כאב לה מאוד. יום יום היתה משלחת כמה פרוטות לשמש כדי שיגיד בשבילה “קדיש” על בנה.
יום אחד קיבלה מבעל־בית נדיב אחד נדבה גדולה והחליטה לתת לשמש תשלום כפול, כי אמרה בלבה: אולי יש כאן משפחה שאינה יכולה להגיד “קדיש”. יאמר השמש “קדיש” גם בשבילה. הסבירה האלמנה את הדבר לשמש ומאותו יום היה אומר שני “קדישים”.
יום אחד ניגש אליה איש אחד ושאלה: — מה דיברת עם השמש?
אחרי שהפציר בה גילתה לו את עניין שני “הקדישים”. מייד הוציא מכיסו פינקס צ’קים, תלש אחד מהם וחתם עליו. כן אמר לה: — מחר תגשי לבנק פלוני ותקבלי כסף. — מובן כי בשעת החתימה שאל לשמה.
מחרת היום ניגשה האשה לבנק ומסרה את הצ’ק לאחד הפקידים. זה קרא לחברו, ושניהם התפלאו מאוד על הסכום הגבוה ואמרו לה: — גברתי, אין אנו יכולים לשלם לך, תפני למנהל.
כאשר הגיעה למנהל, שאלה: — איך הגיע אלייך צ’ק זה?
סיפרה לו האשה את כל הסיפור.
הראה לה האיש תמונה והיא הכירה בה מייד את האיש שנתן לה את הצ’ק וקראה: — זהו האיש!
התחיל מנהל הבנק לבכות ולקרוע את בגדיו. אחר־כך הסביר לה: — אבי ניהל בנק זה ואחרי פטירתו באתי במקומו. מעולם לא אמרתי עליו “קדיש”…
שילם המנהל לאלמנה את כל הסכום הגדול שהיה נקוב על הצ’ק והודה לה מקרב לב על מעשיה, כי בדרך זו עשה כבוד לו ולאביו. כן העמיד לרשותה דירה גדולה ומרווחת ובה חייתה חיים טובים, בעושר ובכבוד, כל ימי חייה.