מפי: יהודית טרבולסי (ספאקס – נתניה)
היה היו איש ואשה שלא היו להם ילדים והם השתוקקו מאוד לילד. בוקר בוקר היה האיש מתפלל ומבקש ילד או ילדה. עד שפעם הודיעו לו בחלום הלילה: — דע לך, כי שמע האל את תפילתך והבחירה בידך בין בן או בת. אך דע לך שאם רצונך בבן, יהיה לו טוב עד לחתונה, ולמחרת יום החתונה ימות. ואם רצונך בבת, יהיה לה רע עד לחתונה, אך אחרי שתינשא ותלד ילדם, יתחילו חייה החדשים והמאושרים.
כמובן שהאיש העדיף בת, כמו שאומרים: “הסוף טוב, הכל טוב”.
למחרת היום בבוקר סיפר את חלומו לאשתו והבטיח לה כי בעוד תשעה חודשים תלד בת. שמחה האשה מאוד וחיכתה בקוצר רוח ליום הלידה. ואכן, כעבור תשעה חודשים נולדה בת יפהפייה.
גדלה הילדה ויפתה מיום ליום. אבל הילדה היתה משותקת, ולא יכלה לזוז ממקומה. את האוכל נאלצו להגיש לה ואם היתה צריכה ללכת לאיזה מקום היו צריכים לשאתה.
אך זה היה המצב רק כאשר הוריה היו בבית. כשהם היו מחוצה לו, היתה הנערה המשותקת קמה ועומדת על רגליה, מנקה, מבשלת ועושה כל מיני עבודות.
פעם נעדרה האם מן הבית יום שלם וכאשר חזרה בערב, מצאה את הבית נקי ומסודר, האוכל מבושל והשולחן ערוך. התפלאה מאוד כי לא ידעה מי יכול היה לעשות זאת, והודתה לשכנותיה בחשבה כי הן עוזרות לה ורק מרוב צניעות אינן מודות בעזרה זו.
יום־יום היתה האם יוצאת מן הבית ועובדת מחוצה לו, כדי לא לראות בצרת בתה המשותקת, ובשובה הביתה היתה מוצאת הכל נקי, מסודר ומוכן.
פעם, אחרי שגמרה הבת את כל עבודות הבית, יצאה קצת למרפסת והתחילה לשחק עם ציפור. עבר שם בן־המלך, וכאשר ראה אותה התפעל מיופיה וחשב בלבו: כיצד לא ראיתיה בעירנו כל הזמן? מוכרח אני לבקר הערב בביתה ולבקש את ידה מהוריה.
בערב ביקר בן־המלך בבית הזוג והתחיל לדבר עם אביה על אודות בתו. אך האב אמר לו: — ראה, חביבי, בתי משותקת. אם רוצה אתה לקחתה, קחנה.
הסכים בן־המלך לשאת את הנערה לאשה ולטפל בה. כי בטוח היה שעיניו לא הטעוהו.
אחרי שהעביר אותה לארמונו ולא דיברה אתו, אמר לה: — אם אינך רוצה לדבר אתי, אשליכך לתוך בור. אז תדעי מה זה לא לענות לבן־מלך.
ואכן, בן־המלך הכניסה לתוך בור ושם לידה מעט מים, קצת זיתים וכיכר לחם. זה היה צריך להיות מאכלה מדי יום ביומו. אך כאשר בן־המלך לא היה מרגיש בדבר, היתה האשה עוזבת את הבור ואוכלת כאוות נפשה.
פעם נאלץ בן־המלך לנסוע לעיר רחוקה ולהיעדר שלושה ימים מן הבירה. השאיר בבור שלושה כיכרות לחם ומנה משולשת של מים וזיתים והודיע לה: — אחזור רק כעבור שלושה ימים.
אחרי שהלך, קמה האשה ממקומה, לבשה בגדי גבר ויצאה לדרך, בעקבות בעלה. “במקרה” נפגשו והנה נתברר כי שניהם הולכים לאותה עיר עצמה, ששמה “סור”, כאשר הגיעו למבואות העיר נפרדו זה מזה, והאשה פתחה בית־קפה במרכז העיר. הנסיך סידר את עסקיו וכשעמד לחזור עבר בבית־הקפה ונכנס פנימה. אכל, שתה ונהנה מן החיים, וכשגמר לא היה לו במה שלם, כי לא היה בידו כסף אלא להוצאות הנסיעה. אמרה לו הפונדקאית: — מא אתך? אינך משלם לי כלום?
אמר לה: — אין לי.
אמרה לו: — תן לי לפחות משכון.
השאיר הנסיך את שעונו ויצא לדרכו. מייד אחרי שנפרד ממנה, סגרה האשה את בית־הקפה, לבשה בגדי גבר ויצאה בעקבותיו. בדרך שוב נפגשו שני החברים ושוחחו ביניהם. נתברר להם ששניהם נוסעים לעיר הבירה. ואכן, האשה חזרה לבור והנסיך לארמון.
למחרת־היום ביקר בן־המלך את אשתו בבור ושאל לשלומה: — האם עדיין חייה את?
ענתה לו האשה: — מי שבראני לא יעזבני. — זה הכל מה שהיתה רגילה להוציא מפיה.
הוסיף הנסיך לספק לאשה כיכר לחם, מים וזיתים מדי יום ביומו, ובינתיים נולד לה בן שקראה לו “סור” על שם העיר, שבה היתה הורתו. וכי סוד ההריון והלידה לא גילתה לאיש.
כעבור שנה שוב הודיע הנסיך לאשתו על נסיעה ארוכה בת שלושה ימים, ושוב הביא לבור צידה לשלושה ימים.
הפעם נסע לעיר ששמה היה “צור” וגם הפעם יצאה האשה מבורה והלכה בעקבות בעלה בבגדי גבר. תמהו השניים כאשר נפגשו “במקרה” וכאשר נתברר להם כי פני שניהם מכוונים לצור. ושוב פתחה האשה בית־קפה במרכז העיר, ושוב ביקר שם בן־המלך, אכל משהו, שתה משהו ונהנה מן החיים. וכמשכון השאיר הפעם שרשרת־זהב שהיתה על צווארו. כי שוב לא היה לו במה לשלם.
בחזרה שוב נפגשו, הלכו כברת־דרך יחדיו ובסוף חזרה האשה לבור, ובן־המלך לארמון. גם הפעם בא לשאול את אשתו: — מה שלומך? האם עודך חייה?
והאשה ענתה לו, כמנהגה: — מי שבראני לא יעזבני.
המשיך בן־המלך לספק לאשתו את המנה היומית, ובינתיים נולד לה הבן השני וקראה לו “צור” על שם העיר שבה היתה הורתו. ואת סוד ההריון והלידה לא גילתה לאיש.
עברה חלפה שנה ובן־המלך שוב נאלץ לנסוע, הפעם לעיר ששמה “גורבה”. גם הפעם השאיר לאשתו צידה הדרושה לשלושה ימים ויצא לדרך. מייד קמה האשה מן הבור, לבשה בגדי גבר והלכה בעקבותיו. ושוב נפגשו בדרך והמשיכו את דרכם יחד, ושוב קיבלה אותו בבית־קפה שבמרכז העיר ושוב אכל, שתה ונהנה מן החיים, ובאין כסף בכיסו השאיר לה את טבעתו. אחר־כך חזרו יחד, היא לבור והוא לארמון. ולבן השלישי שנולד לה קראה “גורבה” על שם העיר שבה היתה הורתו. ואת סוד ההריון והלידה לא גילתה לאיש.
עברו חלפו ימים ויום אחד הודיע הנסיך לאשה: — עומד אני לשאת צעירה, כי נמאסו עלי החיים האלה עם אחת שאינה מדברת והיא משותקת. לא ענתה האשה, רק ניענעה בראשה לאות הסכמה.
ובינתיים התחילו לערוך בבית המלך את ההכנות לחתונה. יום אחד שלחה האשה שבבור את שלושת ילדיה לארמון וציוותה עליהם: — תפריעו להכנות! ואם יעירו לכם משהו או יגרשו אתכם משם, תעמדו על דעתכם ותגידו: הארמון הוא בית אבא שלנו, ואיך מגרשים כאן אותנו?" רק את המשפט הזה תוציאו מפיכם ושום דבר אחר.
שמעו הילדים בקול אמם, יצאו מן הבור והפריעו להכנות בבית־המלך: שיברו, קילקלו, ליכלכו, האנשים התחילו לגרשם אבל הם בשלהם, המשיכו להתפרע. וכשהיו מגרשים אותם היו צועקים: — הארמון הוא בית אבא שלנו, ואיך מגרשים כאן אותנו?
הגיע יום החתונה והאם שלחה את ילדיה להפריע גם ביום זה. וכך אמרה להם: — אל תפסיקו להפריע עד שאבוא ואקרא לכם.
המשיכו הילדים להפריע וכשגירשו אותם היו אומרים את המשפט היחיד השגור בפיהם: — הארמון הוא בית־אבא שלנו, ומי יגרש כאן אותנו? — ואיש לא הבין את פשר המשפט המוזר. היו הנאספים מכים אותם, אבל המכות לא הועילו.
הגיעה שעת החתונה והשתייה מכוס היין, והילדים מפריעים כל הזמן. לפתע נשמע ברמה קול אשה: — סור, צור וגורבה, חיזרו הביתה!
רק שמעו הילדים קריאה זו ומייד הפסיקו להפריע ויצאו את אולם החתונה. הנוכחים השתוממו למשמע משפט מוזר זה ועוד יותר על השקט שבא בעקבותיו ועל הדממה שנשתררה באולם. לפתע נראתה בפתח אשה יפהפייה שפנתה לקהל ואמרה: — רבותי, הנשמע כדבר הזה, שאיש נשוי ולו שלושה בנים עומד לשאת אשה שנייה, בעוד בניו החיים מושלכים עם אמם בתוך בור?
לא הבין הקהל את דברי האשה, והכל התחילו מתלחשים, למי הכוונה ומהו סודה. והאשה המשיכה לשאת את דברה: — לאיש שמתחת לחופה כיוונתי דברי. לי הוא נשוי ושלושת בניו הם הם שהפריעו לכם. כי לא יכלו לשאת את העוול הנעשה להם ולאמם.
כאשר שמעו זאת הנאספים, התחילו הכל להתלחש, כשעיניהם נעוצות בחתן: — מדוע הוא נושא אשה שנייה, כשאשתו יפה כל כך, ובניו נחמדים כל כך.
עזב החתן את מקומו מתחת לחופה, ניגש אל אשתו הראשונה ושאלה: — כיצד הגעת לכאן? האם אלה באמת בני, ואת אמם?
גילתה לו האשה את הכל והראתה לו את שלושת המשכונות — השעון, השרשרת והטבעת. כן הסבירה לו את פשר השמות שניתנו לבנים על שמות הערים, שבהן היו בני הזוג יחד.
— עתה — הסבירה האשה — נפסקה הגיזרה שהיתה עלי מילדותי ושעליה הכריזו בחלום, בטרם נולדתי. עכשיו נגמרו צרותי ומתחילים חיי החדשים והמאושרים.
כאשר נוכח בן־המלך לדעת כי אכן אשתו ואם בניו מדברת אליו, נשק על מצחה ואמר לה: — בואי, אשתי, נשיא את הנערה המחכה לי מתחת לחופה, לבננו הגדול.
מאז חיו בני הזוג חיי אושר, שמחה וכבוד, והיו חיי כולם חיים טובים מאוד.