מפי: אסתר כהן (ארייאנה – מעגן מיכאל)
חיפושית אחת קטנה, רצתה להינשא, מסכנה. בפתח ניצבה הבתולה, בעוברים ושבים הסתכלה.
עבר תרנגול ברחוב, הציץ בחיפושית מקרוב ואמר בקול רך וטוב: — חיפושית יפה, חיפושית נחמדה, מדוע תעמדי בפתחך, יחידה? גם אני רווק ומסכן, בואי ונתחתן! — ענתה לו: — בוודאי, אדוני התרנגול! בשבילי זה כבוד גדול. אבל מה תעשה בחייך? ספר משהו על מעשיך.
ענה לה: — כל היום קרוא אקרא: “קו—קו—רי—קו—רו! קו—קו—רי—קו—רו! קו—קו—רי—קו—רה!”
— לא, לא זה, לא זה! האם מקצוע הוא זה? אינני יכולה לסבול, שכל הזמן רק יקרא תרנגול. לך לך, לך ועזבני! קריאתך נורא תפחידני.
- עבר חתלתול ברחוב, הציץ בחיפושית מקרוב ואמר בקול רך וטוב
- — חיפושית יפה, חיפושית נחמדה, מדוע תעמדי בפתחך, יחידה? גם אני רווק ומסכן, בואי ונתחתן!
ענתה לו: — בוודאי, למה לא. חתולי? זה כבוד גדול בשבילי. אבל מה תעשה בחייך? ספר לי מעט על מעשיך.
ענה לה: — כל היום וכל הליל, “מיאו! מיאו! מיא!” לך איילל.
— לא, לא זה, לא זה! האם מקצוע הוא זה? לך לך, לך ועזבני! היללה נורא תפחידני.
עבר שם כלבלב ברחוב, הציץ בחיפושית מקרוב ואמר בקול רך וטוב: — חיפושית יפה, חיפושית נחמדה, למה תעמדי בפתחך, יחידה? גם אני רווק ומסכן, בואי ונתחתן!
ענתה לו: — בוודאי, למה לא, כלבלבי? זהו חלום לבבי! אבל מה תעשה בחיי? ספר לי מעט על מעשיך.
ענה לה: — זוהי דרכו של כלבלב, לנבוח: “הב! הב! הב!”
— לא, לא זה, לא זה! לא אסכים למקצוע כזה. לך לך, לך ועזבני! הנביחה נורא תפחידני.
- עבר שם כבש ברחוב, הציץ בחיפושית מקרוב ואמר בקול רך וטוב
- — חיפושית יפה, חיפושית נחמדה, למה תעמדי בפתחך, יחידה? כל כך מבריקה תלבושתך! אם תסכימי לאשה אשאך.
ענתה לו: — בוודאי, למה לא, אדוני? זה כבוד גדול למעני. אך מה תעשה בחייך? ספר לי קצת על מעשיך.
ענה לה: — כל היום בקול לך אפעה; מני בוקר עד ערב: “מה! מה! מה!”
— לא, לא זה, לא זה! בשום פנים לא ארצה! כי איזה מקצוע הוא זה? לך לך, לך ועזבני! הפעייה נורא תפחידני.
עבר שם פר ברחוב, הציץ בחיפושית מקרוב. ודווקא מפני שהיתה קטנה על כן את הפר מאוד עניינה, והוא ברוב טוב אליה פנה: — חיפושית קטנה, חיפושית נחמדה, מה את עושה על פתחך, יחידה? הסתכלי בי יפה, אינני קטן! אך אולי תרציני בכל זאת לחתן?
ענתה לו: — בודאי, אדוני הפר! כבוד רב מזה לא יתואר! אך מה תעשה בחייך? ספר לי מעט על מעשיך.
ענה לה: — זה דרכם כל היום של פרים: “מו! מו! מו!” הם גועים ושרים.
— לא, לא זו השירה! ממנה אפחד ואירא. לך לך, לך ועזבני! געייתך נורא תפחידני.
עבר שם גמל ברחוב, הציץ בחיפושית מקרוב, ומפני שהיתה עדינה, הוא אליה בקול רך פנה: — חיפושית קטנטונת, חיפושית נחמדה, מה תעשי עצובה, בודדה? אולי אותי תנסי, ולי לאשה תינשאי?
— בוודאי, אדוני הגמל! אשתך רק אושר תנחל. אבל מה תעשה בחייך? ספר לי מעט על מעשיך.
— זה דרכם כל היום של גמלים: הם רובצים ו“אה! אה!” מתפללים.
ענתה לו: — לא, לא זה, רק לא זה! וכי איזה מקצוע הוא זה? לך לך, לך ועזבני! תפילתך נורא תפחידני.
עבר שם עכבר ברחוב, הציץ בחיפושית מקרוב, ואמר בקול רך וטוב: — חיפושית יפה, חיפושית נחמדה, מדוע תהיי עצובה, בודדה? גם אני רווק ומסכן, בואי ונתחתן!
— בוודאי, אדוני העכבר! להינשא רציתי מכבר. אך מה תעשה בחייך? ספר לי מעט על מעשיך.
ענה לה: — חיפושית היפה עד בלי סוף! לי יש, לך יהיה מכל טוב. כי מבית המלך אגנוב: בשר ופירות וגבינה, נקניק וחמאה שמנה! יהיה לך כל מה שתרצי, אם רק לעכבר תינשאי. הגידי, לי כן ועוד היום נתחתן.
— אם כך הדבר ותגנוב, הרי אין כמוך טוב. מייד לך אנשא, כי זהו מקצוע, זה! ובחור זריז ממך, בכל העולם לא אמצא.
עמדו בני הזוג לערוך מסיבה, החיפושית הכינה ארוחה טובה, כי אין חתונה בלי זלילה רבה. ולעכבר אמרה: — הולכת אני לחמאם, כדי להתייפות קצת שם. האוכל עומד על האש, תשמרנו שלא יישרף.
ענה לה העכבר: — תסמכי עלי, נחמדה, יפתי שלי, יחידה.
נהנית החיפושית בבית־המרחץ, ובבית האש באוכל תאחז. התחיל העכבר אחרי הכף לבלוש, כדי שיוכל בקדירה לבחוש. חיפש מימין, חיפש משמאל, את הכף הגדולה למצוא לא יכול. חיפש בשולחן, חיפש מתחתיו, אך לא מצא אף זכר של כף. אבל לעכבר היה שכל בראש, והתחיל את האוכל בזנבו לבחוש.
חזרה החיפושית מן החמאם והתחילה לחפש העכבר שנעלם: — עכברון, עכברי, אהובי יקירי: — ועוד מילות אהבה, פינוק וחיבה רבה: — איפה אתה, עכברי? איפה אתה, יקירי?
כאשר מצאה אותו בסיר, פתחה את פיה, קוננה בשיר:
האוכל נשרף
והכל נגמר.
תחילה הזנב,
אחר־כך העכבר.
מר לי, מר לי ורע,
וגדול גדול הסבל.
החתונה נהפכה לקבורה
והמחול נהפך לאבל…