מפי: אסתר כהן (ארייאנה – מעגן מיכאל)
היה היו מלכה ומלך. יום חורף אחד ישבו על גזוזטרת ארמונם, מפוארים בגדיהם וכתרים על ראשיהם. והנה עובר ברחוב עני אחד, חטב (מוכר קרשים) וקורא: — חטב! חטב! — ובגדיו קרועים והוא יחף, ובחוץ קור וגשם שוטף. מר ורע המראה הנורא.
אמר המלך: — על זה המסכן כואב לי הלב, ברחובות עירנו הוא הולך יחף, בגשם עז, ברוחות סוערים; ואנחנו יושבים כאן שקטים, עשירים.
ענתה לו המלכה: — בוודאי שאין לו אשה!
נתכעס המלך ואמר: — מה את מדברת “אין לו אשה”? האם אני מולך בזכותך?
— בוודאי. אלמלא אשתך, לא היית מלך.
זעם המלך, קרא ליועצו הווזיר, ואמר לו: — די! סלק את אשתי, כי אינני רוצה בה. היא אמרה שרק בזכותה אני מולך. מן היום והלאה אינני רוצה לראותה בכלל!
ניסה הווזיר להרגיעו: — הכיצד, הוד מלכותו? בלתי אפשרי דבר זה. והרי זו מלכתנו!
אך המלך הנרגז בשלו: — בשום פנים ואופן! אינני רוצה שתהיה כאן! מה היא חושבת? שרק בזכותה אני מלך? לא! אינני רוצה לראותה עוד!
עזבה המלכה את הארמון מבלי לקחת דבר, כי עקשנית היתה ולא רצתה לבקש סליחה. ולאן הלכה? אל בית החטב. הבית היה דל, ולאיש שנים עשר ילדים, הגדול בן עשר והקטן בין שנתיים. ואשה אין. הכל מלוכלך וחשוך.
והחטב בראותו אותו בכך, אמר: — הוד מלכותה! מתבייש אני לקבלך בדירתי הזאת. — והוא היה מבולבל לגמרי. לפתע פתאום המלכה אצלו?!
סיפרה המלכה לחטב את כל הסיפור ואמרה לו: — רוצה אני להיות אצלך, לארגן לך את החיים ולעשות ממך בן־אדם, מלך! כן, סופך להיות מלך, מלך אמיתי.
מה עשתה? הבעירה אש וחיממה מים בחבית. אחר־כך דרשה משנים־עשר הילדים ומבעל הבית להתקלח, והכל צייתו לה. אחר־כך כיבסה ותפרה ותיקנה, וכל הבית לבש צורה.
יום יום היה החטב יוצא לעבודה ואתו שני הבנים הגדולים. והאשה היתה מטפלת בבית ונותנת בערב שיעורים לילדים הגדולים שבגיל בית־הספר.
חסכו קצת כסף ועברו לדירה טובה יותר. כן קנתה חנות והיו מוכרים בה כל מיני דברים. מצבם השתפר עד כדי כך, שאי אפשר לשער שלפני זמן קצר היו עניים.
ולאשה אין שום קשר עם הארמון, כי כל חייה נתונים למשפחת החטב. את הילדים שלחה לבית־הספר, וכל אחד מהם רכש לעצמו מקצוע: אחד היה עורך דין, אחד רופא, וכך שאר הבנים: לכל אחד מהם היה איזה מקצוע חשוב. ולמשפחה דירה גדולה ויפה מאוד, לכל בן היה חדר משלו ונוסף על כך — חדר־אוכל וסאלון. והכל מכוסה שטיחים, וכל הנוחיות בבית.
יום אחד אמרה האשה למי שהיה חטב: — תתחיל לבקר בבית־קפה ותזמין אנשים לשתייה. מי שאומר לך “שלום”. תזמין אותו. העיקר לתת! צפצף על החיסכון ובזבז כסף הרבה!
עשה החטב כעצת האשה. יום יום היה הולך עם אחד הבנים לבית־הקפה, ושניהם לבושים בגדי פאר. והאיש מחלק נדבות על ימין ועל שמאל ומזמין רעבים וצמאים לאכילה ולשתייה.
יום אחד הרגיש המלך, שעה שביקר בבית־הקפה כי אין הקבצנים ניגשים אליו, ואת כל הכבוד הם עושים לנדיב הזר (הוא החטב שהמלך, כמובן, לא הכירו).
התייעץ המלך עם הווזיר, וגם הוא לא ידע מה קרה. נתעצב המלך על שאין שום קבצן ניגש אליו והתפלא: — מה קרה?
הסבירו לו: — נדבן זה הוא מלך מארץ רחוקה, שבא אלינו מבלי לגלות את דבר זהותוֹ. הכל בסוד, ולא באורח רשמי.
תמה המלך: — באמת?
בשובו אותו יום הביתה, סיפר החטב לאשה, כי המלך ביקר בבית־הקפה.
אמרה לו האשה: — אם יזמינך המלך לארוחה חגיגית, תסכים. אך תתנה תנאי אחד: גם הוא יבוא אלינו.
אמר לה: — בסדר, כדברייך.
למחרת היום בא המלך לקראתו בבית הקפה ואמר לו: — מצטער אני מאוד שלא עשו לך כבוד, בבואך לכאן. אשמח מאוד להזמינך לארוחה חגיגית.
ענה לו: — ברצון אבוא, עם שנים עשר בני. אבל בתנאי אחד: תבטיח לבקרני אחר־כך עם בני משפחתך. — והוא עושה את עצמו כאילו אינו יודע שאין למלך מלכה.
— טוב— הסכים המלך.
קבעו תאריך ובשובו הביתה סיפר האיש למלכה, שהמלך הזמינו ונקבע מועד לביקור.
במועד שנקבע סעדו האיש ובניו על שולחן המלך ובסוף הארוחה נקבע מודע ביקורו של המלך בבית “הזר”, שנחשב בעיני הכל כמלך השומר על סודו ואינו מגלה לאיש את דבר מלכותו.
הכינה המלכה ארוחה חגיגית. איזו ארוחה! היו שם תבשילים רבים, בשר עופות ודגים, משרתים וכלים נאים, ולכל אחד מוגש תבשיל אחר, וכשמתרוקנים הספל או הצלחת, מייד ממלאים אותם המשרתים מאכלים חדשים. כמו בארמנות המלכים ממש.
אחרי ששתו והשתכרו הכינו מיטה לכל אחד מן האורחים. ועל המיטות פרחי יסמין.
אמרה האשה לחטב: — תגיד למלך שאתה ישן תמיד על פרחים. — כי כל הזמן היא מלמדת אותו איך לנהוג ומה לדבר.
עשה החטב כן. אחר־כך אמרה האשה: — בלילה תתלונן בפני בקול רם:
גבעולי היסמין ידקרוני הלילה.
אמר לה: — בסדר, כדברייך.
הלכו הכל לישון ולמלך ניתן חדר ליד החדר שבו ישנו החטב והאשה. בלי קושי יכול היה לשמוע כל שיחה קלה ביניהם.
התחיל החטב להתלונן: — גבעולי היסמין ידקרוני הלילה.
נשמע קול האשה: — באמת? גבעולי היסמין ידקרוך? חושבת אני שהם נוחים יותר מן העצים ומן הקרשים שהיית סוחבם למכירה ברחובות.
הכיר המלך את קול אשתו המלכה, קפץ ממיטתו, רץ לחדר הסמוך וקרה בשמחה: — מה זה? את כאן? מלכתי היקרה! את, את עשית ממנו מלך. את החיים שלי! ובאמת, הצדק אתך: כל מה שקורה בבית בזכות האשה קורה. הכל מן האשה!
אותו לילה חזרו המלך והמלכה יחד לארמון, בתם נישאה לאחד מבני החטב. גם החטב נשא אשה טובה והגונה ושתי המשפחות, של המלך ושל החטב, חיו בטוב ובאושר.