מפי: מסעודה מזוז (ספאקס – רמלה)

באי ג’רבה חי רב קדוש מאוד, שהיה מציל את היהודים מכל צרה ופגע, הן מגזירות המלכות והן מגזירות אחרות. נפטר הרב הקדוש והיהודים בכו והתאבלו על שאבד להם מליץ ומגן. מדי שנה, ביום ההילולא, היו עולים ומתפללים על קברו.

שנה אחת באו היהודים, כמנהגם, להתפלל על הקבר הקדוש, ומה הם רואים? ערבי מתקרב, רכוב על חמורו. שאלוהו: — לאין?

ענה להם: — מצפצף אני על רבכם, את צרכי אעשה על קברו.

נבהלו היהודים ורצו למנוע בעדו. אך הרב שהיה ביניהם, גם הוא צדיק וקדוש, אמר להם: — אל תמנעו ממנו דבר. תראו כיצד יבוא על עונשו.

ירד הערבי מן החמור, התקרב אל הקבר, אך רק דרכו רגליו עליו, שוּתק בכל גופו. כאשר ראו היהודים דבר זה, נבהלו מאוד, חששו שמא יבואו ערבים ויאשימום. אך הרב שהיה אתם אמר להם: — הרי אמרתי לכם שיבוא על עונשו! — והוא פנה אל שניים מן הנוכחים וציווה עליהם: — לכו, קראו למלך ולעבדיו כדי שיראו במו עיניהם את הדבר!

הלכו השניים והזעיקו את המלך ואת פמלייתו. כאשר ראו את הערבי המשותק, ביקש המלך את הרב שיסביר לו כיצד קרה הדבר, וזה סיפר: — הערבי בא עם חמורו ורצה לעשות את צרכיו על הקבר הקדוש. הזהרנוהו, אך לא שמע בקולנו. והנה עומדים השניים, הערבי וחמורו, משותקים, מבלי לזוז ממקומם.

ביקש המלך מן הרב שירפא את המשותק. הרב הסכים, אך העמיד שלושה תנאים: יבקש הערבי סליחה מן הנפטר הקדוש ומקברו; יבוא על עונשו מידי המלך; לא יאונה ליהודים כל רע והמלך ישמור על יחסים טובים אתם.

קיבל המלך תנאים אלה ושניהם, הרב והמלך, חתמו על חוזה.

התפלל הרב על הערבי ובתום תפילתו זז הערבי ממקומו, פרץ בבכי, נפל על הקבר הקדוש וכיסה את האדמה בנשיקות פיו. ולא זו בלבד שביקש סליחה מן הרב הקדוש, אלא שנתגייר כעבור זמן מה ובנה בית־כנסת גדול. ומדי שנה בשנה היה נוהג לעלות אל קברו של הרב הקדוש ולהתפלל עליו.

כאשר ראה הרב את גודל תשובתו של הערבי, הודיע למלך, כי הוא מוותר על התנאי השני ומבקש את המלך לפטור אותו מעונשו. וכך היה.

מאז ועד עצם היום הזה אין ערבי מעז לפגוע, לחלל או להעליב את הקבר הקדוש.