מפי: נהוראי שלי (ספאקס – גילת)
באחת העיירות ישב יהודי עני. קרב ובא חג הפסח ובידיו אין אף פרוטה. מה עשה? ניגש אל עשיר (שחייב היה לעזור לו) והציע לו: במקום שתתן לי סכום של מאה לירות מזומנים, “מעות חיטים”. תן לי חמור גדל־גוף ובעל כוח סבל רב (מפורסם בין החמורים), ששוויו מאה לירות, ואותו תקבל בערב בחזרה.
העדיף העשיר לתת משהו שמקבלים אותו חזרה, והשאיל את החמור.
ביום השוק הביא העני את חמורו לשוק ומסרו לכרוז כדי שימכרנו. הוכרז על מחיר נמוך והחמור נמכר לבדווי.
התחקה העני על עקבות הקונה והגיע אל ביתו. בלילה התגנב לתוך החצר הפתוחה, התיר את החמור הקשור והביאו בחזרה אל העשיר. אחרי מעשה זה חזר אל חצר הבדווי, שם את ראשו בחבל החמור ועמד במקומו.
בבוקר מצא הבדווי אדם במקום החמור ונבהל מאוד.
התחיל החמור, כלומר העני, להסביר לו שהוא גלגול של אדם שנענש על ידי שדים ונהפך לחמור!
הבדווי שהאמין באמונות תפלות, התיר את העני וציווה עליו להסתלק מייד, כי אינו רוצה בגילגולי שדים בביתו.
כעת היו בידי העני אמצעים לחוג את חג הפסח וה“סדר” נערך כהלכתו.
ביום השוק הבא הוציא העשיר את חמורו למכירה. גם הבדווי, שהיה עדיין זקוק לחמור, בא לשוק. בראותו את החמור המוצע למכירה, חייך אל עצמו, ניגש אליו היטה את ראשו אל אוזנו ולחש לתוכה: – יקנה אותך מי שאינו מכירך. אותי שנית כבר לא תסדר. – חייך הבדווי בשביעות רצון והסתלק לו.