מפי: פורטונה שלי (ספאקס – גילת)
יהודי עני, אב למשפחה גדולה, נשאר בחוסר כל לפני חג הפסח. אף פרוטה לא היתה לו. וליהודי זה היתה חנות של עץ ריחני אשר בהישרפו היה מפיץ ריח ניחוח. חנות זו לא רק שלא הכניסה לו כל רווחים, אלא שגרמה לו גם הפסדים. אלא שכל הימים היה האיש יושב בחנותו ואומר מזמורי תהילים. ערב חג הפסח היה היהודי אובד עצות. ואשתו צועקת עליו כל הזמן ובאה בטענות: – מדוע אינך דואג לביתך, כשאר הבעלים? והאיש אומר כל הזמן תהילים ומפטיר בין מזמור למזמור: – יש לבטוח בה‘! יש לבטוח בה’!
ערב פסח, שעה שישב היהודי בחנותו הריקה ואמר, כמנהגו, מזמורי תהילים, נכנס זקן אחד שביקש לקנות מעט עץ. אחרי שמבוקשו ניתן לו, נגע בקורה והלך לו.
מסתכל העני בקורה והנה היא כולה זהב.
יצא היהודי החוצה והתחיל לצעוק: – אליהו! אליהו הנביא!
העוברים והשבים ברחוב הסתכלו לכאן ולכאן, אך לא ראו כלום וחשבו את בעל החנות למשוגע.
רק קורת־הזהב שגרמה להתעשרותו של העני ואיפשרה את עריכת חג הפסח כהלכתו, רק קורת־גג זו העידה, כי בזכות אמירת תהילים זכה היהודי לגילוי אליהו הנביא.