א

צְלִיל חֲרִישִׁי נוֹדֵף מִמֵּיתְרֵי נִבְלִי,

יֵשׁ בּוֹ מָה יִרְקֹד, מָה לֹא יֻשָּׂג,

יִשָּׁמַע בְּלֹא אֹזֶן, יֵרָאֶה בְּלֹא עָיִן.

כִּי הוּא הוּא הַשָּׁר וְהָרוֹקֵד,

הוּא אֹזֶן וּצְלִיל, רִקּוּד וָעַיִן גַּם יָחַד.

הַשְּׁעָרִים אֶל גַּן־הַנִּיחוֹחַ נְעוּלִים,

רַק יוּחַשׁ כִּי פְּרָחִים שָׁם פּוֹרְחִים,

רַק נֻחוֹשׁ יְנֻחַשׁ הַדָּבָר,

כְּנַחֵשׁ הֶחָכָם פֵּשֶׁר הַמִּזְמוֹר הַזֶּה.

ב

סַפְּרָה לִי, בַּרְבּוּרִי, שִׂיחֲךָ הָעַתִּיק:

אֵי מִזֶּה תָּבוֹא, אָנָה תָּעוּף?

אֵיפֹה תַּעֲמֹד לָפוּשׁ,

לְמִי תָּשִׁיר שִׁירְךָ בְּרֶדֶת הַיּוֹם?

הָהּ, אִם תַּשְׁכִּים תֵּעוֹר הַיּוֹם, בַּרְבּוּרִי,

הַמְרִיאָה נָא אַחֲרָי.

בּוֹא אַחֲרַי לְאֶרֶץ אֵין־שְׂפֵקוֹת,

אֵין יָגוֹן בָּהּ מִתְהַלֵּךְ,

אֵין פַּחַד מֵעִיק בָּהּ מִמָּוֶת.

עוֹד שׁוֹכֵן הָאָבִיב בַּעֲצֵי פְרָחִים,

עוֹד רוּחַ רַךְ נוֹשֵׂא רֵיחַ:

אני בְּתוֹכוֹ, הוּא בְּתוֹכִי.

דְּבוֹרַת לִבִּי טוֹבְלָה בִּפְרָחִים

וְלֹא תִשְׁאַל עוֹד מְאוּם…