… מאז שהתינוקת עמדה על רגליה ועמדה על דעתה ומאווייה, ראינו בחוש, כמה עז רצונה להיחלץ מקומתה הקטנה ולהיות גדולה. בלשונה: “עד לשמים גדולה.”
תחילה סחה לנו על כך בתנועות ובהעוויות משונות, במיתוח עצמה כלפי מעלה, בכפונותיה המרעידות ומזדקרות מעל לראשה, בתחנוניה להרכיבה על השכם כשק-קמח. לאחר כך פתחה פיה בטענה מפורשת: “ולמה אני כבר לא גדולה כמו אתם?”
“גם את תהיי גדולה,” באה התשובה, שכדרך רוב תשובות היא דחיה בקש. מה נחמה היא ממה שיהיה על מה שיש? והיש הוא עצוב למדי. אנו קוראים בעיניה התובעניות: עלוב מאוד. פניה הביעו מועקה, שאין כוח בפיה לבטאָה. לא למדה עדיין להסיח את מרי ליבה במלים כמתלהמות.
לא יצאו ימים מרובים והטיחה בנעימה רגשית של עקשנות מפונקת וקיצרת-רוח: “אני רוצה תיכף, תיכף להיות גדולה!” פרץ-מלים זה בפי התינוקת, סימן לחבלי הלידה של אישיותה, הלב מתחתך לשמע מחמת צער ורחמנות. “תיכף אי אפשר, אבל לאחר-כך גם אַת תהייה גדולה.” היא עוצמת את עיניה, כמנהגה כל פעם שחוששת, שמא תפרוץ בבכי, ושואלת: “מתי לאחר כך?” “מחר,” אנו עונים. התשובה מניחה, כנראה, את דעתה, לרגע קטן. כיוון שעשתה סכר לבכיה, היא גועה בצחוק צוהל ומגישה אלינו את ה“מחר” כמה פעמים על מגש הכסף של קולה הפעמוני. אותה שעה לוטשת עלינו מבט ספק שואל ספק ממרה, כמי שנותנים לו מטבע זר ואינו יודע טיבו ושוויו, אם אינו מזויף לגמרי. ושוב הצהירה חגיגית: “מחר כמו תיכף.” על מצחה הקטן נתפרשה עב קלה של מחשבה גדולה. תוהה היא ונמלכת, כמדומה, בהרהוריה, אם אי אפשר להפקיע את המחר מן המחר ולעשותו תיכף באמת.
התינוקת אינה נהוגה לתקוע את עצמה בעניין אחד לאורך שעה. אף אין בטבעה להסיח דעתה לאורך זמן מעניין שנדרשה לו פעם. אהה, גם המחר איכזב. מחר הולך ומחר בא, והתינוקת מרימה את הכפונת שלה ואין זו מגיעה אף לכיפה של מיטתה. רסיסי-דמע נוצצו בעיניה התכולות, המאפירות סמוך לבכי. קראה בחמת-זעם: “אבל אני רוצה להיות גדולה היום. לא אוהבת את המחר הארוך.”
לא היתה ברירה אלא לדבר אליה בפיוסים, שכבר גדלה הרבה. “אבל אני רוצה להיות גדולה הרבה-הרבה,” טענה. הוסכם, שהיא גדולה הרבה-הרבה. הטיחה בתנועת-יד מיואשת: “אבל אני עוד גם קטנה קצת. קצת אני גדולה וקצת קטנה,” הוסיפה ספק מתמרמרת וספק מנחמת עצמה. שתקה מעט בעיון-מחשבה והפטירה: “אבל קצת קטנה אני אהיה תמיד. נכון?” סיימה כמנצחת. מכאן שהיתה מפוּייסת במקצת.
לאחר אותה שיחה שוב פלטה יום אחד מימרה מעין משאלה להיות גם לאחר כך גם קצת קטנה. נתחוור כמה עמקו הגיגיה של התינוקת. לבה מנחש, שילדות מעט היא תבלין טוב בכל הגילים. אצה לה הדרך לגדול, להגיע בשיעור-קומתה למבוגרים, אך גם רז זה כבר נגלה לה, שלהיות תינוקת הוא דבר חביב מאוד. “אני לא תינוקת,” סחה פעם, “אני פינוקת”. היא נוהה אחרי פינוקים ואוהבת להיות אהובה. אם אין מביעים לה אהבה גלוּיה, הריהי שואלת: “לא אוהבים אותי?” בתשובת “כן” אין יוצאים ידי חובה. היא משמיעה כל שאלה שלוש פעמים ואין דעתה נחה עד שחוזרים על אותה תשובה שלוש פעמים. ביותר להוטה היא אחר החזרה המשוּלשת באהבה, שבה אמירה ללא הדגשה אינה כלום. בשעת משאה ומתנה בעניין האהבה אין היא זוקפת ראשה ואינה מסיעה כפונותיה כלפי מעלה, אלא מתכווצת וכאילו מתקטנת במתכוון. שכלה אומר לה שאהבה כמים זורמת מן הגבוה אל הנמוך.
יום אחד הודיעה התינוקת, שהיא באמת קטנה ולא רק קטנה קצת, כי אם קטנה הרבה, וכלל לא רוצה להיות גדולה אף פעם. דיבורה היה חגיגי והחלטי, אך הנעימה העצובה והמהוססת שבקולה שימשה מעין הצהרה לסתור. חיש-מהר השפילה ראשה והצמידה לרגע קטן את פניה אל אמה כמחפשת בה מחבוא. לא מצאה מנוח, כנראה. שלחה מבטי-תהייה מסביבה. שפתותיה נתרטטו, ואילו עיניה הפיקו שביבי-צחוק. סימן, שעצבות נכנסה ללבה, ואולי גם אימה מעט. הכי לא נגלה לה לפתע בחזיון הקודר שר הזמן ומגלו הקוצר בידו? עניין זה נסתבר לאו דוקא מפניה שנתעוותו לבכי, כי אם ממבטיה הצחקניים. כלל
גדול, כל פעם שפניה בוכים ועיניה מחייכות, סימן לעצבות יתירה. לבה בוכה. מה שאין כן כשהעיניים בוכות, שהבכי יוצא מן הלב החוצה.
אין מחזה-יגונים גדול מפני התינוקת, שלבה בוכה ועיניה הצחקניות אינן יודעות. בריה רכת-שנים וכבר נחצתה לשתי רשויות. כל סתירה מוחשית היא הרת-צער. אף הקשת בתוך הענן מעוררת עצבות ומרה שחורה. קל וחומר הקשת בפרצופון המעונן.
“אני קטנה באמת ולא בצחוק… קטנה הרבה-הרבה, כמו… נורית הקטנטונת, שהיא עוד אוכלת את אמא שלה,” סחה התינוקת בהעמדת פני-תום שיש בה גופה משום נצנוצי בגרות השכל.
יסוד להשערה, ששר הזמן הקיש בכנפו על התינוקת והריחה מעט קט ניחוח הימים הבאים ודעת מכאוביהם. אנו קונים דעת דבר מתוך תהייה על היפוכו. נורית הקטנטונת, שנולדה לפני שבועות מעטים בדירת השכן והעסיקה הרבה את מחשבתה של התינוקת, זרעה, כנראה, בקרבה את ההרהורים הנוגים על בגרות עצמה ואת הכיסופים לינקות ארוכה.
למדה דעת הגידול וצערו מנורית הקטנטונת. כיוצא בכך ניתן ללמוד גופי-חיים מתוך הוויות-עולמה של התינוקת. נוח לסייר במעוף-מבט חורשה רכה מאשר יער עבות. נפש התינוקת היא פלג זך, בו כל מערכי-רוּחה ורחשי מאווייה נשקפים בבהירות יתירה. אתה עומד על יסוד גזירה שווה גם על קצת גנזים שבנפשך. בגד העתים. מה הבגד הוא בלבישה ובפשיטה, אף הזמן כך. רוצים לובשים שנים, רוצים פושטים אותן. ואיזהו בגד כהלכה? שאין מרגישים בו כלל, שכבר נהפך לחלק מהגוף. לבוש טוב הוא כאילו אינו. הוא הדין יום טוב, שהוא כולו טוב ואין בו כמעט יום. הזמן בנטל-כובדו נושר מעליו. לכן החגים פורחים מעלינו כנשרים, לא נודעו כי באו אל קרבנו. אך ימות החול, העמוסים אבק החוּלין, מתנהלים בעצלתיים. הזמן הוא חמץ הפוסל אף במשהו. מתן-דעת על הילוכו מייגע. התינוקת ראתה, כפי המסתבר, עין בעין את דרקון הזמן ונחרדה. עיניה נתפלבלו, כמו למראה אש עזה. נחבאה לה בחיק אמה.
“אמא’לה, אומרת היא, קחיני אליך. חבקי אותי חזק. אמרי לי: ‘פעוטונת שלי,’ כמו לנורית.”
אִמהּ מוטרדת בדאגות השוטפות או תפוסה למחשבות הרודפות ובלב חלחלות נוטפות. הציצה התינוקת וראתה שאמא אינה שלה, כי היא כולה של עצמה. לא מביטה אליה, לא שומעת דבריה. רע היה עליה המעשה. געתה בבכי. אין כוח לתינוקת להיות היא עצמה, לבדה לה. אבל יש לה שכל להבין כי אין אמה מבצר-עוז. בכתה מעט. לא הרבה. פסק בכייה והטילה באמהּ מבט תוכחה, כאומרת: את לא טובה. לא שומעת, לא מביטה, לא מחבקת ולא נושקת. ולפי שאמא יושבת לה עם עצמה וחושבת, חושבת, חושבת, נטפלו גם לתינוקת מחשבות הרבה. בדקה ומצאה שאמא מנשקת לה רק כשהיא נופלת ובוכה חזק, או אחרי שמרביצה בה, ולאחר כך מנשקת לה. החליטה לעשות דבר מרגיז. טיפסה ועלתה למיטתה בבגדיה ובנעליה, נתכווצה ושכבה. ולאחר כך נתנה צו בנעימה עקשנית-פינוקית:
“אמא, תשירי לי נומי ילדתי, נומי, נומי. לאחר כך תגידי לי לילה טוב, תינוקת שלי. תקראי לי פעוטונת, כמו שאמא של נורית קוראת לה…”
גערה בה האם או העמידה פנים כגוערת ואמרה:
“תתביישי לך, וכי אַת נוּרית? נורית בת חודשיים ואת בחורה גדולה. עוד מעט בת שלוש.”
“גם אני קטנה כמו נורית,” טענה התינוקת במרי-רוגז – “גם אני כמו נורית לא יודעת עדיין לצחוק, רק לבכות. לא יודעת עדיין לאכול לבד ואני אוכלת את אמא’לה שלי. אמא’לה, קחיני אליך. אמרי לי ‘פעוטונת שלי’. שירי לי ‘נומי, ילדתי, נומי’.”
התינוקת כבר למדה גם את חכמת הוויתור. כיוון שראתה, שאין דעת אמהּ כדעתה, שהיא פעוטונת כמו נורית, הסכימה לחזור לשיעור קומתה הקודם, ולא עוד אלא נתמחתה ונתארכה. חיש מהר קפצה מעל המיטה, עמדה על בהונות רגליה, נזדקפה כלפי מעלה, פניה לבשו ארֵשת חשיבות והצהירה חגיגית: “כשאני איני פעוטונת, אזי אני גדולה-גדולה. כמו אמא אני גדולה. כן,” קראה בהשראה פתאומית. “אני האמא ואת הילדונת שלי. רוצה אני לשיר לך ‘נומי, נומי’.”
המוותר לאחרים, האחרים מזדרזים לוותר לו. אף האמא נעתרת מיד לעשות עמה חליפין.
“טוב, אמרה האם, אני הילדה שלך ואַת אמא שלי.”
“לא,” הטיחה נגדה התינוקת בתוקף-דעת, “את עדיין לא ילדה שלי ואני עדיין לא אמא שלך. את תתני לי את הפנים שלך, את הראש שלך, את העיניים שלך, הכול שלך. ואני אתן לך את הפנים שלי, את העיניים שלי, את המצח שלי, ואז תהיה את אני ואני את.”
הסמיכה מעשה לדיבור. עמדה וקלפה מעצמה פרוסה אחר פרוסה. גם האמא נהגה כמותה ונתקיימו החליפין. וכשם שהתינוקת כרכה את הדיבור במעשה, כרכה היא את המעשה בדיבור. ולאחר כל פרוסה מפרשת ואומרת:
"הנה פרוסת אמא לי ופרוסת תינוקת לך, עוד פרוסת אמא ועוד פרוסת תינוקת, עוד פרוסה ועוד פרוסה, עד שאני אהיה כל האמא ואת תהיה כל התינוקת. גמרנו?
“כן, ילדתי, גמרנו.” – ענתה האמא, ששוב לא היתה שייכת רק לעצמה. פניה ומבטיה הפיקו טוהר ההסכמה.
“ילדתי אמרת,” גערה בה התינוקת בקפידה, “הכי ילדה אני לך? אני האמא, ואַת התינוקת. לא אוהבת כשאת בלבלנית.”
אמא התנצלה על טעותה וביקשה סליחה.
“אני סולחת לך,” אמרה ילדה-אמא, “אַת תינוקת,” הוסיפה בתוקף-דעת, – “ועליך לבכות משום שיש לך פצע. אני הרבצתי לך… בכי, בכי, הנה אני מרביצה לך.”
אמא בכתה, ואמא-תינוקת אמרה:
“אז אם אַת בוכה, אני אנשק לך. חדלי, אַל תבכי, פעוטונת שלי.”
בסיום הבכי, ניתן הצו לצחוק. וכך אמרה אמא-תינוקת:
“תחילה בוכים, וכשחדלים לבכות, צוחקים. לא, אַל תצחקי עדיין,” חזרה בה אמא-תינוקת, “תבכי עוד פעם. תבכי עוד הרבה. תבכי חזק. תבכי כמו תינוקת בוכה, כשאמא הכעסנית רוגזת מאוד ואומרת שאין לה זמן. אף לא רוצה להביט עליה והתינוקת בוכה נורא עד שאין לה עוד כוח לבכות והיא נרדמת אפילו בלי אוכל. בכי, פעוטונת, בכי הרבה, בכי חזק.”
תינוקת-אמא אינה רוצה לבכות הרבה. הפצירה בה אמא-תינוקת בדברי פיוס ורוגז מעורבים יחד, וללא הועיל.
“אמא שלי היא ילדה רעה,” קראה התינוקת בבכי כבוש, שפרץ לבסוף ברוגז רב:
“אני אמא באמת ואַת לא תינוקת אפילו בצחוק.”
אמא הסכימה להיות ילדה טובה ולבכות הרבה.
הסתכלה התינוקת באמא במבט חומל ואמרה בקול חומל:
“עכשיו את ילדה טובה. די לבכות. מספיק. לא בוכים עוד.”
צחקה אמא. אמרה התינוקת:
“די. לא בוכים. גם לצחוק לא צריך. אַל תצחקי. אם צוחקים רוצים גם לבכות. לא חושבים כלל ובוכים. אז יותר טוב שאף לא תצחקי. דברי על עצמך. קחי בּוּבה ושחקי עמה. את ילדה רעה. לא עושה מה שצריך. אז אני לא רוצה שתהיי עוד הילדה שלי, לא רוצה להיות אמא שלך.”
התינוקת תוהה. דומה מעיינת בהסכם החליפין אם כדאי הוא לה. מסתבר שהגיעה לידי החלטה, כי העיסקה לא היתה כדאית מלכתחילה וצריך להחזיר את הדברים לקדמותם.
עמדה וקלפה מעל עצמה את האמא ומעל האמא את התינוקת. אלא שלא כדרך ההפשטה דרך ההלבשה. בפשיטת הצורה לא נצטרכה לטרוח הרבה. כל פרוסה נחתכה חיש מהר. לא כן בלבישה, שנעשתה באיטיות ובעמל קשה. תחילה קלפה את החוטם שלה, לאחר כך את העיניים, את האוזניים, את המצח, את הראש, את הידיים והרגליים, ולבסוף את עצמה במלואה. הוא הדין באמא. לא הרי פריקה כהרי טעינה ולא הרי הפשיטה כהרי הלבישה. אפשר למגר בניין-תלפיות בשעה קצרה, אבל רק ברוב הימים ייבנה. וכל כך כבדה מלאכת השיחזור של התינוקת, שלא יכלה עוד לעצור פרץ-דמעותיה. אמא אמרה:
“התינוקת שלי היום מרוגזת. חוששתני שאין היא בקו הבריאות.”
הסמיכה ידה אל מצחה לבדוק חומה. פעמים האימהות אינן מבינות רחשי-לב ילדיהן. לא על כך בכתה התינוקת, שאינה בקו הבריאות, כי אם על כך, שהיא בקו הצמיחה והגידול. בכתה על צער גידול עצמה.