נְעִים זְמִיר הַצִּפּוֹר יִשָּׁמַע בֵּין בַּדֵּי הַפָּגָע,

אַךְ אֶל הָאָבִיב עוֹד יִפֹּל הַשֶּׁלֶג בְּלִי־חָשָׂךְ.

רַק צִיצֵי הָאָבִיב יַעֲלוּ עַל לִבִּי רַב־הַכִּסּוּפִים;

כַּעֲדִי פְּרָחִים בְּעֵינַי הַשֶּׁלֶג הַחוֹפֶה עוֹד הָעֵצִים.

עַרְבַת אָבִיב חֲמוּדָה! עַל חוּטִים מַזְהִירִים בְּיַרְקָם

תַּחַרְזִי אֶת נִטְפֵי הַטָּל כִּפְנִינִים מַבְהִיקוֹת.

הַכֹּל יְחַדֵּשׁ נְעוּרָיו בָּאָבִיב, תּוֹר זִמְרָה מַאֲלִיפָה,

רַק אֲנִי לְבַדִּי הָלוֹךְ אֵלֵךְ וְזָקֹן מִשָּׁנָה לְשָׁנָה.

אוֹמְרִים: אֵין לֵב לַפְּרָחִים. אֲנִי רֶגֶשׁ בָּם אֶרְאֶה,

כִּי הֵם יִחֲלוּ לְךָ, אֲשֶׁר תָּבֹא לְעִתִּים רְחוֹקוֹת.

כִּי תֹּאמַר לַפֶּרַח: שֵב וְאַל תִּשּׁר מֵאִילָן!

הֲיֵשׁ יָפֶה מִזֶּה, לוּ שָׁמַע לְקוֹל תִַחֲנוּנֶיךָ?

הָהּ, מַה דָּמָה הַפֶּרַח לַחַיִּים עֲלֵי אֲדָמוֹת,

בְּעוֹד רְאִיתִיו פּוֹרֵחַ, כְּבָר גָּז וַיֵעָלַם.