הפנטזיה אינה מקובלת בספרות הישראלית כשבאים לדון במפעל הציוני. קהל הקוראים בארץ אמנם אוהב ריאליזם פנטסטי על תולדות היישוב (“יונה ונער” של מאיר שלו, “העולם, קצת אחר כך” של אמיר גוטפרוינד), אבל כזה ששב ומאשר את צדקת הדרך. והנה בא אלון חילו ומשבש סדרים ב“אחוזת דג’אני”, הרומן השני שלו. הוא בונה מדמויות ועובדות היסטוריות מסוף המאה ה־19 מעשייה פנטסטית, דמיונית וגדולה מהחיים. למעשה, חילו מבצע “מעשה מגונה” בציונות.

באחוזת ד’גאני של חילו קורים דברים שהשתיקה יפה להם: גבר יהודי שוגל ערבייה נשואה, רוחץ עם בנה בעירום מלא וחושק באדמותיה. האחוזה, מין בית מכושף ומנוון בלב פרדסים, ששכן ממזרח למושבה הטמפלרית שרונה (כיום השילוש הקדוש של מגדלי עזריאלי), היא שדה קרב הזוי שבו נלחמות רוחות רפאים ורעיונות קדמה. זהו כר־התרחשות דמיוני לתשוקות ולמזימות אפלות, אבל גם מקום שבו משוכתבת ההיסטוריה הציונית בכסות פנטסטית. בגן היפה מתרחשים חטאים כמו באגדה המקראית. היהודי היפה חודר כמו נחש לחיי האם והבן, בועל את האישה ומפתה את הילד כדי להשתלט על ביתם. כמו בספרו הראשון, “מות הנזיר”, חילו רוקח מפרשייה היסטורית אמיתית אך לוטה בערפל מלודרמה אסתטית מאוד – בעייתית ודאי מבחינה פוליטית – בשפה עשירה, גבוהה וארכאית.

העלילה מסופרת בשני קולות שלובים: זה של חיים מרגליות קלווריסקי, איש העלייה הראשונה ואגרונום שעלה לפלסטינה־א"י בשנת 1895, והקדיש את שנותיו לרכישת קרקעות ערביות סביב יפו; וזה של צאלח דג’אני, ילד ערבי כבן 12, מתבודד, אמן, שמתאהב בחלוץ הציוני. קולו של החלוץ החרמן והבהמי (שמבוסס על יומניו של קלווריסקי) הוא דיווחי וארכאי, ואילו קולו של הנער ההוזה הוא רגשני ופיוטי. זכות האבות מקבלת נופך של טרגדיה יוונית שכולה ניאוף, חמדנות ורצח. קלווריסקי, החלוץ יפה המחלפות והעין, חומד את האישה הערבייה משום שאישתו הקרחונית לא נותנת לו, וכאשר הוא מגלה שלאישה יש בן, הוא משלים את גניבת־הדעת המשפחתית.

במעשה הספרותי של חילו יש אכן כמה בעיות. לאורך כ-360 עמודי הרומן, לא חל כל שינוי בתודעת שתי הדמויות, והן נותרות חד־ממדיות. קלווריסקי מתחיל את הרומן כטיפוס תאוותני ובהמי, וכך גם מסיים אותו, ואילו צלאח מתחיל ומסיים את הרומן כילד היסטרי ומטורף החוזה חזיונות. אבל מה בכל זאת מושך ועובד ברומן השאפתני הזה? הכתיבה הקולחת והמיומנת שכיף להתחבר אליה, והשחזור המדויק של שפת החלוצים מסוף המאה ה־19, שחילו מבצע בווירטואוזיות בפרקי היומן של קלווריסקי. קצת פחות משכנעים הם פרקי היומן של צאלח, אבל דיווחיו העסיסיים של קלווריסקי מפצים על הכול.

דבר נוסף שבולט ב“אחוזת דג’אני” הוא הסבטקסט הקווירי, הבא לידי ביטוי בתשוקתו המינית של צלאח ליהודי המסוקס. כמו ב“מות הנזיר”, זוהי תשוקה שמכילה בתוכה גרעין של חידלון, מוות, אבל גם תמונות יפהפיות: רחצה לילית בבריכה, הצצה אל זוג מתעלס, התבוננות על קווי־מתאר של גוף: “וכולי הערצה אל הקו הדק, הבלתי נראה, של הזיפים הגזוזים, אל העורף העבה, הקשוי כגזע איתן, אל הכתפיים הרחבות […] אל השכמות המציירות גבעת שרירים.”

את “אחוזת דג’אני” צריך לקרוא כמו סיפור אגדה מצחיק ופארודי לפרקים מפי מספר סיפורים מיומן. כנפי הדמיון של חילו רחבות ומרהיבות. הן צובעות בגוונים מרעננים תקופה היסטורית שהודחקה בתולדות המפעל הציוני. האם הרומן מצליח לעשות כן גם להיסטוריה הפלסטינית? בספק רב. אבל דיינו בשחזור היפה הזה.