הפרופסור התיאולוג יוהאניס פרוֹמי הוא כבן שבעים, נמוך ועגלגל. בשׂערוֹ הגזוּז, הבּהיר והקלוּש, לא ניכּרת השֹיבה. עיניו הקטנות, עיני דבר אחר חסיד, יושבות עמוק תחת המצח הבולט, המסתיים בגבינים שופעים. על קשי אופיו חופף רוֹך של זקנה.
משעלה אותו האיש לשלטון, היה פרופסור פרומי נוהג זהירות בדיבּורו ולא גילה דעתו על התורה החדשה, שניתנה לעמו בקולות וּברקים. חושש היה לכמה מקומות “יהדוּתיים” בכתביו, אך הודות לפירושים הנאציים שנתנו חבריו ותלמידיו (ביניהם שהגיעו לפרופסוּרה גם הם) לספריו — נשאר על דוּכנוֹ ללא פגם. ולא עברו שנים מועטות עד שהוא גופו התחיל מאמין, כי ספריו התיאולוגיים, המגדירים את החוויה הדתית לגוֹניה הדקים מן הדקים, מַטיפים לכוח, לכיבּוּש וּלשלטון של גזע נבחר, שהיה עד עתה מקוּפח וּמושפל על־ידי התקיפוּת הערמומית שאין עמה כוח אמיתי.
ממארבּוּרג גוֹרשו כל היהודים עוד לפני המלחמה, חוץ מאלמנה זקנה אחת, שמצאה לה מקלט אצל ידידתה אלמנת גנראל, וזוֹ לא נתנה להוציאה מביתה; שני ילדים יתומים שאוּמצו בשני בתים הגוּנים; וגם שלמה ראבּינוֹב, העילוּי ממזרח אירופה, שיצק מים על־ידי הרמאן כוהן, ואחרי מותו של הפילוסוף הגדול היה שנים רבות עוזרו המדעי של פרוֹמי בענייני יהדות וגם בעניינים אחרים. חריף וּבקי היה האיש והכול ראוּהוּ פנוֹמן. לפני עליית השלטון החדש הציעו לו ידידיו (חוץ מפרוֹמי איש הטאקט) לא פעם, שימיר וישב קתדרה, והוא השיב ברוב חכמתו:
– בנים, ברוך השם, אין לי, פת לחם יש לי מעבודתי המדעית, ועושר וכבוד אינם נחשבים בעינַי – למה אַמיר אסימוֹן באסימון? בן חמישים אנוכי היום, ואשתי קטנה ממני בשנה אחת – תנוּנוּ להוציא את ימינו כמוֹת שאנו במקום שאנו יושבים.
אחר כך, בהשתדלוּת הסנאט (אחדים התנגדו, אולם ויתרו לכבודו של פרומי) ניתנה לו הרשות לדוּר בקצה הרחוב, בבית מבודד בו שני חדרים, העומד בתוך גינת עצים עזובה, מוסתר בגדר גבוהה שלוש אַמוֹת. אף הוסיפו לשלם לו את המשֹכּורת הזעוּמה, שהספּיקה בצמצום לאשתו לקנות מעט מן המנות הקצובות להם לפי כרטיס הנפשות.
אי אפשר היה לוֹ לפרומי להעלות על דעתו, שיוכל להמשיך לכתוב את ספריו העמוקים, רבּי הציטאטוֹת, בלי סיועו של ראבּינוב. לא פעם גילה דעתו זו לאשתו, וזוֹ, מתוך החזקת טובה לעוזר בעלה הנערץ, היתה שולחת מזמן לזמן “משהו”, ממה שיכלה לחסוך מן המטבח, בידי המשרתת אל אשת ראבּינוֹב, והפרופסור שיבּח אותה על כך.
והנה, אחרי איוּמים וּמעשי התגָרוּת וּפלישות בכוח, באה המלחמה. בתחילה נבהלה רוחו של הפרופסור. ברור היה לוֹ, שהרע, דוגמת חיה מן הסוּגר, פּרץ לתוך יישובו של עולם. אף גיוּסם של שני בניו, אחד בברלין ואחד בהאמבּורג, הטיל עליו אֵימה. אבל עם נצחונות בני עמו המפליאים במזרח וּבמערב ועם הצלחתם של הבנים, שהיו להם מהלכים בצמרת המפלגה, להרחיק עצמם מן החזית, נוכח סוף סוף, כי “אלוהים חשבה לטובה”, כדבר כתבי הקודש. הוא מביא את הטובה לעולם על־ידי אֵימיו, שאין לתופסם תפיסה ראציונאלית.
ואז ניעוֹר בו הרצון להוציא מהדורה חדשה, מורחבת וּמתוּקנת, של ספרו “אָרחוֹת האמונּה”, ספר כתוב בסגנון מזוּקק, כולו הגדרות מוּשׂגים דקים כשֹערה, השולל את הנצרוּת בת היהדות, כדי להייבה בצורה אחרת, צרוּפה־קדוּמה מתוך אַספּקט הזמן החדש.
והגיסטאפּוֹ שבמקום לא שקטה. סוף סוף ניתנה פקודה לגרש את האלמנה הזקנה. התנגדוּתה הנמרצת של הגנראלית לא הועילה הפעם. לאור היום הוציאו את האשה התשוּשה בכוח, הרימוּה וזרקוּה לתוך “לוֹרי” גבוה, ומאז נעלמו עקבותיה. את שני היתומים ניצרוּ מאַספיהם ונשארו במקום, למורת רוּחה של הגיסטאפּו.
ובראבּינוֹב עדיין לא נגעו לרעה, אף כי פריץ, בן אחותה של אשת הפרופסור, העובד בגיסטאפּו, רמז לדוֹדתו, כי זמן רב לא יוּכל עוד היהודי להישאר. מקומו במקום כל היהודים – במחנה ריכּוז. אף הוא גילה לבעלה מה יהיה סופם באותו מחנה ריכּוז, אבל הפּרופסור אמר לו בתוקף: “אַל תדבּר על כך!”
ויום אחד ניתנה הפקודה לשלחוֹ.
הצו ניתן ביום, בו קם ראבּינוֹב משפּעת קשה. זה עשרה ימים שפרופסור פרומי לא ראה אותו. הוא נתגעגע עליו קצת וּביקש ללכת לבקרו, אבל אשתו איימה עליו, שתנעל את הדלת במַפתח. בגיל שלו חסרה לו עוד “גריפּה”!
בשבועות האחרונים, בשנה השלישית למלחמה, ירדה על פרוֹמי מין אתערוּתא דלעילא (כל נצחון נוסף בשׂדה המלחמה, כל כיבּוּש חדש, מרים את רוחו ומביא בו עירוּת, שלא ידע כמותה אפילו בשנות עלומיו) והיה כותב שעות על שעות בלי מעצור וּבלי ליאוּת.
בשעות אותו בוקר ישב וכתב על גבי הגליונות הלבנים בכתב היד הגדול, הגס שלו, בניגוד לדקוּת העניינים:
“גם התשוקות שונות זוֹ מזוֹ כדרגות של מתח. ניתן להבדיל ביניהן הבדלה לפי חילוקים של שוני הסוג. שהרי אלה מעמדי רוח שונים בסוגם, אם הנפש שרויה בחשיקה או בתענוג, בשֹמחה או בהנאה של נוֹי, בהתעלות מוסרית או באושר החוויה הדתית, זוֹ הקרויה בלשוננו המבורכת “אַנדאַכט”. לא חשוב כלל מה נושא ה”אנדאכט" – הפּחד נהפך בה לגבורה עליונה".
ואחרי הפסקה קצרה לשם התרכזות נוספת:
“במובן מסוים הרי דווקא אנו האחרונים מסוגלים הרבה יותר מן הראשונים לתפּוס תופעה זוֹ בשרשה. שהרי תפיסתה מוּתנית בעיקר גדול אחד: בסקירה על הקשר הכולל שבין תולדות הרוח המופלאות (חשב רגע – וּמחק את התואר הזה) של ישראל הקדום, נבואתו ודתו עד גילוי ישו, מצד אחד, וּבין אורח חייו וּפוֹעלו של ישו גופו, מצד שני – סקירה זוֹ נתונה בידנו ביתרון שלימוּת מן הדור ההוא, הואיל וּמרחק הזמן מעניק לנו מבט היסטורי חד יותר”.
הוא חש גירוי מתוק בראשי אצבעותיו וּמוחו היה כמנַגן.
והנה נכנסה אשתו בלי דפיקה על הדלת, שלא כמנהגה.
– האנס, הנה מגרשים שם את הראבּינֹובים! שלושה אנשי גיסטאפּו מזוינים, וּבתוכם פריץ שלנו, מוליכים אותם אל הרכבת. מה יהיה? מה יהיה?
והיא שלחה ידיה לפניה כמיוֹאשת.
פרומי נשֹא אליה עיניו המעורפלות מן הכתיבה, אחר קם, ניגש אליה והחליק על ראשה:
– הישקטי, אינגריד. לא יהיה מאומה. רצון עליון הוא. כן, רצון עליון. עכשיו יכול אני לכתוב בלי עזרתו. עוּבדה היא. רוח הוֹערה עלי ממרומים. מימי לא פיעמה אותי רוח כזאת.
– אבל עלינו לנסות להציל אותם…
– יפה, יפה. בואי, נצא, אנסה דבר אל הנערים. אם לא יועיל, לא יזיק.
כשיצאו מתוך מרפּסת העץ הקטנה, המשֹוֹרגת שפע פרחים, ראו את שלושת אנשי הגיסטאפּו עם זוג הראבּינובים עומדים על המדרכה לפני הפּשפּש שבגדר ביתם. האומללים ביקשו מאת נוֹגשֹיהם, שיניחו להם להיפּרד מאת ידידיהם־מיטיביהם הפרופסור ואשתו. אלה עמדו והתייעצו ביניהם אם למלא את הבקשה. עוברים ושבים שֹיקרוּ עין אל החבוּרה, אך לא נעצרו בהליכתם. ילדים לא נראו ברחוב, שהיו כולם בבתי הלימוד. הראבּינובים חיכּוּ להחלטה. והנה, אצבע אלוהים, הזקנים יצאו אליהם.
– קמצי במלים, אינגריד, – לחש הפרופסור על אוזן אשתו הנרגשת. היא הבינה מיד, חרזה את שֹפתיה ברוב חסידוּת ושתקה, רק ניענעה בראשה ברוב חמלה.
אף שבוקר קיץ חם היה, עמדו שני הראבּינוֹבים כפוּפים, צפוּדים ומוּכּי יגון קודר, כמו בצינה של סתיו מַגשים. שניהם נשֹאוּ בידיהם הכחולות חבילות לא גדולות, צרוּרוֹת במפּות לבנות. כל כך דומים יהיו, בבגדיהם הכּהים והארוּכים (שלבשו למען מַלט), לרב ורבּנית מגוֹרשים מקינם! עיניה של האשה הביטו נבהלות, והוא, ראבּינוב איש המדע, הסטוֹאיקן, חיוור וכחוּש מן המחלה, פניו היו שלווים מאוד, שלוות מוות, וגם החיוך שעל שפתיו הנובלות היה זה המצוי לפעמים על שֹפתי בר מינן.
פרוֹמי, לבוּש חלוּק בית רחב, כולו ציצים וּפרחים, ירד במעלות העץ המעטוֹת, עבר את השביל המרוצף ועמד ליד הפּשפּש הסגור, מבפנים, ואשתו הגיעה אף היא ועמדה סמוך לימינו, שניהם כזוג נאהבים ליד בית אוֹשרם.
– כך, – אמר – זוֹ תורה וזוֹ שֹכרה.
פרומי קימט את מצחו בדאגה רבה, וּבהחזיקו את כף יד ידידו, אמר בקול עצוּר, רווּי צער ככל שיכול:
– הרצון האלוהי הוא שמתגלה במעשֹיהם של בני האדם החטאים. מי כמונו, שנינו, יודע זאת…
ראבּינוב נרעד רגע, אך מיד נזדקף ואמר:
–רעיון עמוק הוא, שהביע אדוני הפרופסור. עמוק מאוד. מן הראוי שיכניס אותו למהדורה החדישה של ספרו החשוב.
בזה תמה השֹיחה. אנשי הגיסטאפּו רמזוּ בעיניהם, שיש לסיים. כי בינתיים עמדו סקרנים אחדים ברחוב והסתכלו במחזה.
אשת ראבּינוב לחצה את ידי שני הידידים בלי יכולת להשמיע מלה, ועיניה זלגו דמעות. גם בעיני אשת הפרופסור ניצנץ משהו לח.
כשהתרחקו אנשי הגיסטאפּו עם צידם, ניגפה רגלו של אחד מהם באבן ונפל, ולא קם מיד, עד שחבריו מיהרוּ אליו והקימוהו. גם בעמידה גחן והחזיק את בּרכּוֹ.
אשת הפרופסור, ששתקה כל הזמן, תפסה את ראשה וּביקשה לרוץ שמה:
– הרי זה פריץ, בן אחותי. מי יודע מה אוּנה לוֹ, לילד!
– לא אוּנה לוֹ כל רע, שטיה שלי, – הרגיעה הפרופסור – הנה הם פוסעים כבר הלאה. בואי ניכּנס. אחזור לעבודתי. מימַי לא עבדתי מתוך התעוררות כמו הבוקר…
אבל כשעמדו לעלות במעלות המרפּסת, נשתהה הפרופסור וּפנה לאשתו:
– הרי שמעת מה שאמר ראבּינוֹב – לא מתוך ליגלוג אמר לי כך?
אך היא, כנעלבת, נזפה בו:
– הנח, האנס! בשעה כזוֹ לא יתלוצץ היהודי.