הִנְּךָ הֶעָנִי, הִנְּךָ חֲדַל הָרְכוּשׁ,
הִנְּךָ הָאֶבֶן בְּלִי מָקוֹם,
הִנְּךָ הַמְצֹרָע הַגָּרוּשׁ,
יִתְהַלֵּךְ לִפְנֵי מְבוֹא הָעִיר
עִם הַזּוּג אֲשֶׁר יַהֲלֹם.
כִּי מִכֹּל הִנְּךָ זָנוּחַ
וְאֵין מְאוּם לְךָ כְּמוֹ לָרוּחַ,
אֶת עֶרְיָתְךָ תְּכַס מְעַט תְּהִלָּה –
שִׂמְלַת יָתוֹם יִלְבַּשׁ יוֹם יוֹם,
יוֹתֵר מְהִלָּה.
הִנְּךָ עָנִי כְּאוֹן שָׁפִיר
בְּחֵיק נַעֲרָה, זוּ לְהַסְתִּיר
תִּלְחַץ מָתְנֶיהָ בְּכָל אוֹנָהּ
לַחֲנֹק נִשְׁמַת פִּי הֶרְיוֹנָהּ.
עָנִי הִנְּךָ כִּרְבִיבֵי זִיו
יַכּוּ נְדָבוֹת גַּגֵּי עָרִים,
וּכְמִשְׁאֶלֶת אַסִּירֵי־עַד
בְּתָא הַכְּלוּא חִדְלֵי־עוֹלָם,
וְכַחוֹלִים יִטּוּ עַל צַד
וְהֵמָּה מְאֻשָּׁרִים.
כְּפֶרַח זֶה עָצוּב בְּלֹא דָם
יִרְעַד בָּרוּחַ הַתּוֹעָה
אֲשֶׁר לְמַסָּעוֹת;
וּכְמוֹ הַיָּד קוֹלְטָה הַבְּכִי
הִנְּךָ עָנִי…
וּמָה לְעֻמָּתְךָ הַצִּפֳּרִים
הַנִּקְפָּאוֹת
בְּרִיק הָרָב;
מָה הַכֶּלֶב, יָמִים רָעַב,
וּמַה לְּעֻמָּתְךָ יְגוֹן הַשֶּׂה הַמְמֻשָּׁךְ
בְּתוֹךְ מִכְלָא נִשְׁכָּח?
וְכָל הַאֶבְיוֹנִים בְּתוֹךְ מְלוֹנוֹת־
הַלֵּיל, מְלוֹנֵי־בָכָא,
מָהֵם כְּנֶגֶד עָנְיְךָ?
רַק אֲבָנִים קְטַנּוֹת וְלֹא טְחָנוֹת,
אַךְ יִטְחֲנוּ בְּאֶפֶס יָד
כְּזַיִת פַּת.