לוגו
ו. מעמד ישראל אחרי היות פולין ובנותיה למדינות רוסיות
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

מעוט היהודים ברוסיא בטרם כבשה את פולין והליכות מושליה עמהם עד ימי כתרינה השנית. הרגות ז'לזנק וגונטי באחרית ימי פולין. מחשבות פוניטוסקי הטובות. המעמד בימי כתרינה השנית פול ואלכסנדר הראשון. התורה והמוסר בימי תלמידי הגר"א. החסיד ר' זלמן מולוזין תורתו המופלאה וטהרתו המופלגת. ר' יששכר אחי הגר"א תורתו ומדעיו. ר' אברהם בן הגר"א אבי בקרת הספרות החדשה. ר' חיים מולוזין וספרו נפש החיים. השר ר' יהושע ציטלין באורו על סמ"ק עשרו נדבת רוחו ורוחב ידו. יורשי רוח הגר"א שוקדים על תפוצת ידיעת המקרא כפשוטו והדקדוק והמסורת בקרב הלומדים והתלמידים. ר' בנימין ריבליש משקלוב טהרתו ושקידתו על למודי הטבע. ר' מנשה מאיליא ודעתו הרחבה. ר' ברוך משקלוב המתרגם ספרי המדעים מלשונות ארופא לעברית. ר' מנדל סטנוב מגאליציא בעל חשבון הנפש המתרגם ספרי מדע מצרפתית לעברית. ר' פינחס אליהו מוילנא בעל ס' הברית. יסוד ישיבת ולוזין. יסוד ישוב הפרושים בא"י ביד תלמידי הגר"א ובטעמו. ר' יצחק ברנהיס בעיר המבורג ושיטתו. שלמה ליב שטינהים ושיטתו. שמואל דוד לוצאטו וקנאתו לטהרת היהדות. גבריאל ריסר המיחד את כל לבו רק אל הזכוי לבדו. שלמה לוינסון וטוב טעמו. יצחק מרדכי יוסט וערך ספרו דה"י לישראל. ר' נחמן קרוכמל. ר' צבי חיות. רש"ל רפפורט וריט"ל צונץ.

 

5553 – 5590    🔗

והעתים אשר עברו על ארצות גרמניא וצרפת בעלות נפוליון לגדולתו וברדתו ממנה, עברו גם על ארץ פולין מושב רבבות בני ישראל בפרוץ בה מלכי הארצות מסביב פרץ על פני פרץ. אולם עת אשר בימי המהפכה הגרמנית הֻכה שם גם לב כנסת ישראל מכות נאמנות לרגלי החכמנות הנצרנות והרפורמא ולרגלי דברי הריבות אשר התגלעו לרגליהן, לא נגעה הרעה בארץ פולין אל לב כנסת ישראל המחזקת בתורתה ואל רוחה ואל נפשה ותהי תורתה משתמרת בתוכה ומוסרה איתן כתמול שלשום ולא עוד כי אם כחה החל להתחדש בימים ההם.

בהקרע ממלכת פולין לקרעים ביד שלשת המלכים נסבה מדינת גליציא אל קסרות אסתריא וגליל פוזן אל ממלכת פרוסיא. וגורל ישראל בשתי הממלכות הגרמניות האלה הלא כבר ידוע לנו מאז. לא כן גורל ישראל בקסרות רוסיא אשר אליה נסבו מדינות ליטא ואלין ופודול וחברותיהן. מרוסיא לא נודע לנו עד העת ההיא בלתי שתי תלאות אשר מצאו שם את אבותינו במאה החמשים ושלש. האחת היא דבר זכריה היהודי אשר לרגלו התיהדו שם עם רב מן הרוסים ואחריתם היתה מרה1 והשנית היא דבר גלות היהודים מִכִיוֹב2. אך דברי ימים רצופים לישראל ברוסיא החלו ביום לכוד צבאותיה את מדינות פולין בימי הקסרת כתרינה השניה. אז באו אל תחת חסות הקסרות הזאת אלפים ורבבות מישראל. ועד העת ההיא נאחזו בממלכת רוסיא רק מתי מספר מן היהודים. והשמועות אשר הגיעו על אודות גורלם עד ימי פטר מצער הן. על דבר הקסר הזה אם מלך חסד היה לישראל אם לא נחלקו הדעות. אך נכון הדבר כי לא נתן לידי רשע לנגוע בם לרעה. ובשמעו כי אנשים מצבאותיו בזזו את בתי היהודים בעיר מסטיסלב בגליל מוהילב, בא אל בית הכנסת וידבר על לבם ושלשה עשר איש מאנשי הצבא השודדים תלה3. אך במלוך תחתיו אשתו כתרינה הראשונה עברה עליה רוח קנאת דת ותגרש את כל היהודים מארצה (5488 – 1728). לשנה הבאה התיר פטר השני המולך תחתיה ליהודי ארצות אחרות לבא לירידי רוסיא להחליף סחורותיהם בסחורות הארץ אך לבלתי מכור אותן במטבעות כסף וזהב. בימי הקסרת חנה נדנו לשרפת אש שר החיל ואֻנִיצִין על אשר התיהד וברוך ליב היהודי על אשר הורהו את כתבי הקדש (5499 – 1739). לשנה הבאה גרשה הקסרת ההיא את כל היהודים יושבי רוסיא הקטנה חמש מאות שלש ושבעים נפש במספר. והקסרת אלישבעת בת פטר הגדול גזרה גלות על יהודי כל ארץ רוסיא ולבלתי קחת עמם מטבעות כסף וזהב ונחשת (5502 – 1742). לשנה הבאה נגזרה גזרה כזאת גם על יושבי עיר ריגא. אך דומה הדבר כי גזרות הנשים הרשעות האלה לא עשו פרי. כי הן גרשו את היהודים דרך השער הגדול ויושבי הארץ אשר הצרכו לכשרון הגולים האלה ולסחורותיהם, פתחו להם דלתות נסתרות לבא ולשבת בתוכם. אף הפגיעו יושבי המדינות הפנימיות, וגם הקוזקים בתוכם, את הממשלה לתת ליהודים לבוא ולשבת ולסחור את הארץ לטוב ליושביה. רווחה עמדה לנדחי ישראל ההם בקום כתרינה השניה לקסרת. הן אמנם כי בעצם שנאתה לישראל לא נפלה הרבה מן הנשים היושבות לכסא אשר היו לפניה, אשר למען התרצות לאלהיהן לכפר על חטאותיהן, רעצו כלן את ישראל. אך כתרינה השנית אשת חיל היתה, מושלת אדרת ומשכלת, על כן ידעה את הטוב אשר ימצא את הארץ מיד היהודים. ואף כי הטילה עליהם מס כפול מכדי המס המוטל על הנוצרים, בכל זאת הוציאה רשיון גלוי לסוחרים יהודים לבא ולהאחז בריגא (5524 – 1764) ובכל הערים סביבותיה (5529 – 1769), מבלי פנות אל תלונות סוחרי המקום הנוצרים. ובהספח אל רוסיא, לרגלי חלוקת פולין, כל רוסיא הלבנה, הוציאה כתרינה פקודה לזכות את כל היהודים יושבי הארץ הנספחת במשפט אזרח (5532 – 1772).

ובימים ההם וכתרינה תומכת בצבאותיה את סְטַנִיסלָו פוֹנְיַטוסקי מלך פולין מפני מרבית שריו אשר קשרו עליו על תתו משפט אזרח גם לכל בעל דת אחרת מבלעדי הקתולים. ויהי כי באו גם קוזקים בתוך צבאות רוסיא, וישיתו יושבי אוקרינא בעלי דת יון את ידם עמם, לכלות ולהשמיד את הפולנים הקתולים הבאים לגזול את משפט בעלי דתם היונית ולהשמיד עמם יחד את היהודים בעלי בריתם. ויתיצב איש דמים ושמו זֶלֶזְנַק בראש גדודי מרצחים אשר קראו להם הֵידוֹמַקים וַיָכֶן מטבח אכזרי לשרי פולין לכמריהם וליהודים. ושר גדוד ושמו גונטו, אשר אותו שלח פוֹניטוסקי להתיצב בפני זלזנק, התחבר גם הוא עמו ויעשו שניהם יחדו הרג ואַבדן, אשר יסמר שער שומעיו (5520 – 1760) ויהיו המתים בטבח ההוא מן הפולנים, לפי דברי סופריהם, מאתים אלף נפש, ומי יודע את מספר אלפי היהודים אשר נפלו חללים בתוכם. כי כמה וכמה קהלות ישראל נשמדו בלי השאר מהם שריד. ככה שתו בני ישראל שנית מיד הבוערים האכזרים את כוס החמה אשר שתו אבות אבותיהם מיד חמיל.

והמלך פוניטוסקי איש טוב ואוהב מנוחה, באמרו לרפוא את שבר עמו, זכר גם את היהודים יושבי ארצו, ויפטור את כל איש ישראל אשר יכתוב ידו לעבוד את עבודת האדמה ממס הגלגלת. ויועץ עם שריו לזכות את בני ישראל במשפט אזרח. אולם עד כה וכה התקוממו הפולנים ויפשטו בטח על החיל הרוסי החונה בארץ ויהרגום. ויכבידו מלכי רוסיא ופרוסיא את ידם שנית על פולין ויקרעו ממנה קרעים ותסוב לממלכת רוסיא כל מדינת ליטא ופולין הקטנה ושארית ואלין פדול ואוקרינא (5553 – 1793). ויצאו כל בני ישראל היושבים במדינת ההן מתחת רשות פולין ויבאו אל תחת רשות רוסיא.

ותתן כתרינה ליהודים יושבי הארצות הנכבשות, זכות מושב וזכות מסחר העירונים וזכות מסחר סוחרים. אך את חובת מס כפול הטילה עליהם, כאשר הטילה על אחיהם יושבי רוסיא הלבנה מאז. כי בכל חכמתה ודעתה לכלכל את דבר הממשלה בעז ובמשפט, צרה גם עינה בישראל, מהיות גם היא נוצריה אדוקה ככל המלכות אשר מלכו לפניה, אף כי דבר כל יועציה היה כמעט פה אחד לזכות את היהודים זכוי גמור, ולפתוח לפניהם את שערי כל ארצות רוסיא. אך בכל זאת, גם במעט האור, אשר הפיקה להם המושלת הגדולה, ראו אבותינו המדכאים בפולין בימי הישועים זה שנות מאות, טובה רווחה ומנוחה.

ופול אשר מלך תחת כתרינה אמו (5556 – 1796) זכה את יהודי קורלנד במשפט אזרח ולא שמע לצוררי היהודים אשר הפגיעו בו לגרש את בני ישראל מקַמִנִיץ־פודולסק, מקובני ומִכִיוֹב. בראשית ממלכתו היה איש ישראלי ושמו נטע חַיִמוֹביץ מָכְתָר בשם יועץ הקסר4. בידו וביד שר הפולני לובומירסקי האוהב לישראל, עלתה להפר את מחשבת הסופר הרוסי דֶרְשַוִין הרעה אשר חשב על היהודים, אשר אותו שלח הקסר פול לסובב את כל מושבות העברים ולבחון את דרכם ואת מעשיהם. ויוסף הקסר הישר לשמור את חסדו לבני ישראל ולא שעה אל דברי הצורר הנרגן.

ואלכסנדר הראשון, אשר מלך (5561 – 1811) תחת פול אביו, היה איש נכבד ויקר רוח, ויטב גם לישראל, וימלא את ידם לשלוח את בניהם לבתי הספר אשר לרוסים ולכונן בתי ספר גם להם לבדם אם טוב בעיניהם. ויאסור על השרים להתנשא לשופטים על היהודים היושבים בנחלותיהם, ולמען הראות ליהודים כי טובים הם בעיניו, הרים את נדבתו שלשת אלפי רובל לבית חולי ישראל אשר בוילנא. וימלא את יד היהודים לבקר את כל ערי רוסיא לרגל עסקיהם. ולבלתי ישט לבם אחרי צרפת, אשר האירה פניה אל אחיהם, הוציא אלכסנדר דבר מלכות אל שרי המדינות (5567 – 1807), אחרי הוסד הסנהדרין בפריז, לדבר על לב היהודים ולהגיד להם כי דבר בליעל יצוק בסנהדרין הצרפתית, להפר תורה מישראל ולהפוך את כל העם למרגלי צרפת. ולמען עשות גם הוא כעין מרכז לישראל בעיר ממלכת רוסיא, פקד אלכסנדר גם הוא (5508 – 1818) לבחור שלשה קריאי עדה מתוכם, לשבת מושב אנשי תמיד בפטרבורג, על יד שרי הועד המפקח על צרכי יהודי רוסיא. ויבחרו את זונדל זוֹנֶנְברג מגרודנו, את בינוש בַרַץ מִוִיטֶבְסק ואת מיכאל אַיזנשטט מגליל מוהילב. ויסעו הם ואנשים אחרים, אשר נקבו בשמות, פטרבורגה, וימתיקו סוד עם שרי הועד, ותעל בידם להטות את לב הממשלה להעביר מעל עמם את גזרת המס הכפול אשר הטילה עליהם כתרינה ולהפקיע את הקהל מתת דין וחשבון לפני השרים אשר על אדמתם הם יושבים. ולבלתי הצרך עוד את יושבי אדמת השרים לקחת מהם תעודות למסעיהם, ולהחזיק את כח הרבנים בידם ככח כהני כל הדתות. ושרי הועד הביעו להם בפה מלא, כי ראוים בני ישראל לזכוי, יען כי בכל הארצות אשר זכו אותם במשפט אזרח, נאמנים הם לממלכת הארץ, שוקדים הם על תקנתה וכל מעשיהם לברכה לנפשם ולארץ אשר הם יושבים בה.

ובחקים אשר חקק אלכסנדר הראשון לישראל נתן לאל ידם להחזיק בחרשת המעשה ובעבודת האדמה ויכוננו להם כשלשים אחזות ויעבדו את אדמתן. אך מבתי הספר החלו בני ישראל למנוע את רגלי בניהם, אחרי אשר שקדו בכל לב להביאם שמה. כי ראו כי לא אבו שרי בית הספר למלא את ידם בתעודותיהם אחרי השלימם את חקם, בלתי אם ימירו את דתם.

וימי מעט השקט והרוחה אשר היו לישראל בימי פול ואלכסנדר הראשון היו ימי שקט ורוחה גם לתורתו ולתופשיה. ותחת אשר בקרב עדת החסידים מעבר מזה, ובקרב עדת משכילי אשכנז מעבר מזה, התחוללו מהומות ודברי ריבות אחרי מות יוסדי שיטותיהם, לא חדל השלום בקרב תופשי התורה תלמידי רבנו אליהו גם בימי חיי רבם הנערץ גם אחרי השיבו את רוחו אל האלהים (5558 – 1797). רבים ונכבדים היו תלמידיו הגאונים, החכמים והחסידים, אשר היו עוטרים את כסא כבודו בעודנו חי, ואשר הפיצו את תורתו הטהורה אחרי האָספו אל עמיו. רק אחד מהם מת על פני רבו, אשר אהבו אהבה רבה מאד, הלא הוא הגאון החסיד הצנוע רבי שלמה זלמן בן יצחק מעיר וַלוֹזִין. מלבד עמק חכמתו ורחב ידו בכל גבול התורה מקצה ועד קצה, אשר שקד עליה כל ימיו וכל לילותיו, אין ערוך לרוח החן והחסד, התֹם והנֹעם וענות הצדק השפוכה על כל דבריו ומעשיו הראוים להיות למופת לכל אוהב ה' ואוהבי יצוריו. אך לדאבון כל לב בישראל נקטף נטע שעשועים זה בעודנו באבוֹ, בשנת השלשים ושלש לימי חייו5 (5546 – 1786). הקרובים אל רבנו מכל תלמידיו היו אחיו ובניו. רבי יששכר אחיו, (מ' 5567 – 1807) כתב באורים לתלמוד ולשלחן ערוך יורה דעה ויהי גם מהנדס תוכן ועורך ארץ6 ויהי מתחקה על שרשי שמות המטבעות, המדות, והמשקלים הנזכרים בתלמוד ויכון אותם בדיוק רב אל שמותיהם השמורים בספר יון רומי וערב, אשר לשונותיהם לא זרו לו7, ולרבי אברהם בן רבנו אליהו, (מ' 5569 – 1809), הבקי הגדול בחדרי תורה, היה חלק גם במדעי החול ויכתוב ספר על תורת ערך הארץ אשר קרא לו “גבולות ארץ”, לראש תלמידי רבנו אליהו יחשב הגאון רבי חיים אחי החסיד רבי זלמן בן יצחק מולוֹזין (מ' 5581 – 1821), בהיות הוא ראש מפיצי תורת רבו, ורב מורה כמעט לכל גדולי רבני רוסיא הבאים אחריו. את ראשית תורתו לקח מפי רבנו אריה ליב, בעל שאגת אריה, שהיה רב בולוֹזין, ומפי רבי רפאל הכהן אשר היה רב בעיר פינסק לפני היותו לרב בהמבורג. ובהיות רבי חיים כבן חמש ועשרים, בא לפני רבנו אליהו ויעמוד לפניו, ויחדש את שיטת למודו מן הקצה אל הקצה, על פי שיטת רבו זה. מכל כתביו ותשובותיו, אשר היו למאכולת אש ביום היות חצי עיר ולוזין לשרפה, לא נותרו בידנו רק שנים מספריו הלא הם ספר רוח חיים, באור למסכת אבות, מלא יראת ה' ומוסר השכל ונעלה ממנו הוא ספרו נפש החיים, מלא עמוקות ונשגבות אשר בו באר תמצית שיטת רבנו אליהו, כי הכונה והמעשה שניהם הם מוסדות התורה והעבודה. אך במקום אשר לא תמצא יד האדם לצאת את ידי שניהם, נבחר מעשה בלי כונה, מכונה בלי מעשה, כי יסוד כל היהדות הוא המעשה. את חקירתו זאת ערך לקראת שיטת החסידות החדשה, אך בכל זאת לשונו רכה ושיחתו ערבה מבלי פגוע בכבוד איש או בכבוד מפלגת.

ומבית מדרש בעל שאגת אריה, יצא איש אשר עשה חיל בעסקיו עם המלכות, ויתנהו ידידו שר השרים התקיף פוֹטמקין לחן בעיני הקסרת כתרינה, עד כי ליועץ המלכות8 שָמַתְהו. הלא הוא השר הגאון רבי יהושע צַיְטִלין, (מ' 5582 – 1822), המבאר את ס’פר מ’צות ק’טן. ויהי ארמון הרב השר הזה, אשר בנחלתו אוסציא ברוסיא הלבנה, בית מועד לחכמי הדור, אשר על מרביתם נחה רוח רבנו אליהו. יש אשר גדולי התורה באו לקחת תורה מפי רבי יהושע, או לנוח שם מעמלם. ויש אשר כלכל השר הנדיב הזה, את מחסוריהם ביד רחבה מאד, למען יוכלו לחבר ספרים מועילים בתורה ובמדע בלי כל מחסור ודאגה. עד כי לא נפל כבוד היכל השר רבי יהושע ציטלין בדורותינו ברוסיא, מכבוד היכל חסדאי בן שפרוט והיכל רבי שמואל ורבי יהוסף בנו לבית נגדילא, בדורותיהם בארץ ספרד.

ומה נכבדו חכמי הדור ההוא אשר רוח רבנו אליהו היתה עומדת בתוכם ואשר כל מקצועות התורה והמדע אשר שקד הוא עליהם, מצאו להם גואלים נאמנים בקרב החכמים האלה. הן בספר דקדוק אליהו9 ירה רבנו אבן פנה בבית מדרשו למשמרת תורת דקדוק הלשון. ובסדר הלמוד אשר סדר10, אָסר על הלומדים הגדולים ועל התלמידים הקטנים לשלוח ידם אל המשנה בטרם ידעו את כל כתבי הקדש בדקדו’ם כמעט על פה. ובכן שם את למוד המקרא והדקדוק לתנאי קודם ללמוד כל התורה כלה. ואחריו מלאו תלמידיו. רבי יששכר אחיו הוציא באור מדיק ונמרץ על התורה “על פי חכמת הלשון והדקדוק” ולעינים היו לו רק הפשטנים המובהקים הלא הם רשי, אבן עזרא, רמבן, רבי דוד קמחי בספר השרשים, וספורנו. ולרוח החיה בבאורו היו דעות הכוזרי ורמבן, מלבד זה חבר רבי ישכר ספר מלין ללשון ארמית בשם “מיני תרגימא”. גם רבי שרגא אורי פיבל חתן רבנו אליהו יחד את לבו לחקר המקרא, ויכתוב מלואים לספר מנחת שי, בספר אשר קרא לו “מנחת שלמה” ועל המסורת בכללה כתב ספר אשר קרא לו “מנורת שלמה”11 והרב הגדול בעל ספר אפיקי יהודה תלמיד רבנו אליהו כתב ספר על הדקדוק בשם “מים נאמנים” וספר על שמות הנרדפים הדומים במשמעם בשם “רדיפי מיא”12 ואנשים נכבדים נמצאו בוילנא, אשר נשאם לבם להדפיס מכיסם בטעם זה, את חומשי התורה בשלשת תרגומיהם ובפירושי רשי, רשבם ומכלל יופי לרבי שלמה בן מלך, למען הפץ אהבת הפשט בתוך הקהל. ועל כן חרדו רואי פני הגאון בכבוד רב, לקראת החכם הגדול רבי שלמה מדובנא בעל הבאור ותקון סופרים. והגאון החסיד רבי זלמן מולוזין, אשר גם הוא היה שוקד מאד מאד על המקרא כפשוטו ועל התרגומים בתכלית דיוקם, כתב על אודות רבי שלמה מדובנא ופעלו: "חביבין עלי מאד דברי – – באורו הנחמד אשר לקט מכל המפרשים הקדמונים ההולכים בדרך הפשט – – " ויעורר בהסכמתו את לב הקהל לחזק את ידי החכם מדובנא “לחבר חבורים גם על נביאים וכתובים”. והרב רבי יחזקל פיבל מגיד מישרים בבית הכנסת בוילנא, הנכבד על פני כל גדולי דורו, שם את פניו להוציא מלב העם את הדעה כי בלמוד התלמוד יצא האדם את ידי חובת המקרא. ויוֹכח כי טעו האנשים בדברי רבנו תם הנראים להורות כן לאיש אשר לא יעמיק בם, וכי על בעל שפתי כהן הפוסק כן נחלקו כל יתר הפוסקים המומחים מלבד בעלי המוסר כבעל ש’ני ל’וחות ה’ברית ובעל עוללות אפרים, העושים את המקרא כלו לראש לכל למודי התורה. ובאמת היה המקרא לראש כל הלמודים בעיר גאוני התורה ההיא כי היה לחוק למרבית זקני חכמי התורה בוילנא, בדור ההוא ובדורות הקרובים לו מאחריו, להשלים את כל כתבי הקדש מדי חדש בחדשו.

גם הבקרת בגבול למודי התורה, אשר ילדה על ברכי רבנו אליהו, מצאה לה תלמידים הגונים, הלא הם בנו הרב הגדול רבי אברהם ותלמידו הגאון רבי מנשה מאיליא. רבי אברהם היה מבקר מובהק בגבול ספרות המדרש. בהקדמתו למדרש אגדת בראשית ועוד יותר בספרו “רב פעלים” אשר יצא זה מעט לאור, חשף את מקור ספרי המדרש והאגדה, ויתחזק למצוא את עת הוסדם ואת שמות יוסדיהם. חדושיו אלה, שהתגלגלו ליד איש מגנב דברים וקוראם על שמו, היו לעינים ליום טוב צונץ ראש המבקרים בארץ אשכנז. והגאון החרוץ רבי מנשה בן פורת מעיר אליא (מ' 5581 – 1831) היה גם הוא משומעי תורת הגאון מוילנא ובקרתו החדה והחריפה מידו היא לו. אך בקרתו לא היתה בקרת הספרות, כי אם בקרת עצם הענינים בגבול דרכי הבאור לדברי התלמוד ובדרכי ההוראה. מלבד התורה למד לנפשו שפת גרמניא ופולין, תורת הטבע ותורת הַחִשָׁבוֹן13. תחת שבט בקרתו העביר גם את החנוך, אשר לא יורה לחניכיו רק תורה מבלי שית לב לדברי רבותינו “אם אין דרך ארץ אין תורה”, “קנה לך אמנוֹת עם התורה” אף נשאתהו רוחו לכלכל במשפט דבר המסכנות14 להגיש לפני קהל החכמים תחבלות להכריע בין הקנין ובין העבודה, לאמר בין בעלי העֹשר ובין עושה המלאכה, נראים הדברים כי הקדים מסכן חכם זה בעירו הקטנה בליטא, בשיטתו אשר יצר לו, את סנט־סימון הצרפתי אשר יחשב לאבי השיטה ההיא המעסקת כיום את כל גויי הארצות.

ורוח האהבה והכבוד אשר אהב ויכבד הגאון מוילנא גם את מדעי החול, בחשבו גם אותם לפרטים לכלל התורה15, נחה גם על תלמידיו ומכבדיו ויודעי שמו מקרוב ומרחוק. מלבד רבי אברהם בנו אשר שקד גם על תורת ערך הארץ ומלבד רבי יששכר אחי רבנו, אשר שקד גם הוא על המדע הזה ועל תורת התכונה וההנדסה ועל שעורי המשקלים המדות והמטבעות, היה היכל השר רבי יהושע ציטלין בית ועד לחכמים יראי אלהים אשר יחדו את לבם גם אל המדעים. החכם החסיד רבי בנימין זלמן ריבליש מעיר שקלוב, תלמיד רבנו אליהו, אשר כל הליכותיו היו כהליכות אחד השרים וארחות חייו כאחד הפלוסופים הקדמונים, אָצל הרבה מרוח תורת רבו הנערץ ומדרכי תלמודו על בני שקלוב עירו. לעת זקנתו הניח את קנינו ואת עסקיו ביד בניו ומעט מעשרו לקח בידו, ויקם ויסע אל אוהבו השר רבי יהושע להקדיש שם כל ימיו לתורה ולעבודה. ומלבד אשר הרבה לעסוק בתלמודו שקד בכל לבו גם על מדעי חקרי הטבע על תורת החי, הצומח, המעדנות16 והכימה17 ועל מרקחת הסמים ויהי שט בימי האביב והקיץ בנאות שדה ויער ומלקט ציצים, צמחים וקלחים וחוקר את טבעם. בהיכל רבי יהושע ישב ימים רבים הרופא החכם רבי ברוך משקלוב, (מ' 5572 – 1812), המתרגם את ספר איקלידס, לסדר שם את ספריו אשר חבר, ולנסות את מסוֹתיו במלאכת הכימה בבית הַמַצְרֵף18 אשר הואיל מגנוֹ הנדיב, השר רבי יהושע להכין לו. הרב הרופא רבי ברוך היה גם הוא ממעריצי הגאון רבנו אליהו, וחרד לדבר ה'. מלבד ספר אקלידס תרגם רבי ברוך מאנגלית לעברית ספר על דבר המשֻלשים אשר קרא לו קנה המדה. וספר “עמודי שמים” כתב על התכונה, וספר “תפארת אדם” על הנתוח וספר “דרך שרה” על משמרת הבריאות. בהיכל רבי יהושע סדר החכם המעמיק מאד רבי מנדיל לוין מעיר סטנוב את הספר הקטן והחשוב מאד מאד “חשבון הנפש” המלמד לאדם לכבוש את יצרו בדרך נוחה, בשיטה קבועה ומכונת אשר יסד החכם פרנקלין האמריקני, להזיר את הנפש מעט מעט מכל מדה רעה ומכל אולת קשורה. וכעת היה ספר זה מורה דרך לבעלי המוסר תלמידי שיטת הגאון החסיד רבי ישראל סלנט. החכם רבי מנדל לוין כתב ספר “רפואת העם” למשמרת הבריאות לכל יחיד, אשר תרגם מצרפתית לעברית.

בימים ההם היה איש טהר לב, מלא חיים וחפץ “יפה עינים וטוב רואי, כל דבריו בנחת נשמעים והכרת פנים העידה על חכמתו”19 שמו רבי פנחס אליהו יליד וילנא (מ' 5581 – 1821), גדול מאד בתורה, נוטה אל הנסתרות ומשבח את קאנט על בואו להשבית את הפלוסופיה הפלפלנית. והיות אמונתו רבה כי מדעי טבעי היצורים מכשירי תורה ודעת ה' הם, אשר יש לעובדי ה' לדעת אותם, ובספרות העברית לא מצא את כלם, הלך וישב לו לפני איש אחד “יודע בכל ספר ולשון” אשר לקט את כל הראוי “מספרי העמים ככתבם וכלשונם”, ורבי פינחס אליהו תרגם לנפשו את כל הדברים עברית, ויסדרם בלשון נקיה ומתקבלת על ספר אשר קרא לו “ספר הברית” וייעדהו למקרא לכל קהל העם. והנה כיום אחר אשר חדשו המדעים את פניהם חדוש אחר חדוש, כבר אבד מפרקי המדע אשר בו, הרבה מעֶרכם הראשון. אולם מלבד אשר ספר זה עֵד נאמן הוא באשר הוא, עד כמה היו גדולי התורה והיראה בימי רבנו אליהו ובמקומו נכספים אל המדע, נמצאו בו מאמרים אשר ערכם יעמוד עד עולם, הלא הם מאמר “אהבת רעים” אשר בו הוכיח החסיד כי מצות “ואהבת לרעך כמוך” היא “שיהיה האדם אוהב את כל מין האנושי, יהי מאיזה עם שיהיה ויהי מאיזו לשון שיהיה, בעבור שהוא אדם, בדמותו, בצלמו, כמהו”20. והמעט ממנו הכתובים ודברי רבותינו אשר הוא מעיד ברוב עז על דברו זה, מביא הוא גם את דברי נכבדי המקובלים אשר יזהירו על ככה, לאמר: “ויאהב את כל הבריות אפילו נכרי”21 “אל תהי בז לכל אדם, לא קטן ולא גדול, לא נכרי ולא ישראל”22 מלבד המאמר היקר הזה המורה דעה בדברים אשר על כמו אלה קראו רבותינו: “יודוך ה' כל מלכי ארץ אשר שמעו אמרי פיך”, יצאו מפיו עוד שני מאמרים על טהרת עבודת ה' נשגבים עד מאד הלא הם, מאמר “אהבה ויראה”23 ומאמר “אהבה ושמחה”24 אשר שניהם מלאים חדות ה' ומרוממים את לב האדם עד לשמי השמים, בהורותם אותנו כי בכל היות היראה טובה בעיני ה' מאד, אין היא לבדה תכלית עבודתנו כי אם האהבה והשמחה בשמו, בעולמו, בתורתו ובמצותיו, הן הן מבחר העבודה ומיטב העדן, לצדיק גם בעודנו בעולם הזה. המאמרים האלה לאיש המדות זה, ראוים הם לנחול כסא כבוד על יד מבחר ספרי בחירי חכמינו, על יד ספר האמונות והדעות לרב סעדיה, הכוזרי לרבי יהודה הלוי, ואור ה' לרבי חסדאי קרשקש. את המתנה הטבה אשר נתן החסיד רבי ישראל בעל שם לאנשים ההולכים בדרכיו, נתן רבי פנחס אליהו לעדת הפרושים. ואדם בתוכנו, לא זכר את המסכן החכם הזה לטובה ולברכה הראויה לו.

ותלמידי רבנו אליהו הגדולים, אשר ידעו כי התורה והמולדת הן הן ראשי קדשיו, שקדו לשום לשתיהן שארית ומשמרת ברוחו ובטעמו. את חפצו להעמיד תלמידים הרבה בישיבה מתוקנת לפי שיטתו, אשר תהיה גם למעצור בפני שיטת החסידות המבכרת את הנסתכות על פני הנגלות, את חפצו זה הפקיד ביד הגאון רבי חיים ראש תלמידיו. אך לא מצאה יד רבי חיים להשלים את החפץ עד עבור חמש שנים אחרי לכת רבו אל עולמו. אז יסד את הישיבה המבקשת בעיר ולוזין (5563 – 1803) בעשרה תלמידים בחירים אשר כלכל את כל מחסוריהם מכיסו. והשמועה עוברת כי אשתו מכרה את עדיה מעליה למען היות לעזר לבעלה הגדול במשא נפשו. אחת מראשי התקנות היה סיג לכבוד התלמידים, לבלתי תת להם לאכול בבתי אנשי העיר בית איש יומו, כי אם לכלכל את התלמידים העניים מקפת הישיבה, אשר ירימו אליה נדיבי ישראל את תרומותיהם, ובכסף ההוא ישלם התלמיד בעד מעונו ומזונו לבלתי היותו נקלה בעיני העם. ואל הישיבה לא נאספו בלתי אם בחורים הגונים שכבר התמחו בלמודם, הם, באו אל הבית אשר שם חדשו הגאונים תלמידי שיטת הגאון מוילנא את כל דרך למודם, בכונם את דעת התלמידים רק אל עצם הפשט בטהרתו, ומלבד רשי, תוספות והלכות הר’א’ש' לא היתה להם רשות לשמש כל ימי היותם בישיבה בבאורים ובחדושים אחרים, לבלתי התרחק מגבול הפשט25. ובהקשרות התלמיד לשאול, יאזין ראש הישיבה היטב את דברי שאלתו, וראה אם השתבש התלמיד יאיר עיניו להכיר את שגיאתו, ואם אמנם קשה היא שאלתו, והורה לו את הדרך הנכונה להתאמץ למצוא מאליו את פתרונה בעצם הענין המפורש או הקרוב למפורש, במקום זה או במקום אחר26. מלבד גופי התורה אשר למדו, שמו ראשי הישיבה עין ולב להתבונן מרחוק אל מדות התלמידים. ותלמיד ותיק אשר מלבד כשרונו בלמודו היה לו גם לב טהור ופרק נאה, נבחר בעיני הראש מתלמיד חרוץ הנופל ממנו במוסר ודרך ארץ. ואת התלמידים הותיקים יקרבו ראשי הישיבה אליהם והמתיקו עמם סוד, והורו אותם דרכי יראת ה' והצנע לכת, והדריכו אותם אל מוסר הרבנות המתוקנת אשר ימלאו את ידם אליה27. הישיבה הזאת היתה כל ימיה החשובה בכל חברותיה אשר בכל הארצות וממנה יצאה תורה שלמה בטעם רבנו הגאון לכל אפסי ארץ.

כאהבת הגאון רבנו אליהו את התורה, אהב את ישראל עַם התורה, ואת מולדתו, את זכרון ראשיתו ואת חזון אחריתו על כן היתה לו ארץ אבותינו קדש קדשים, ויכסוף לכונן בה ישוב ישראל קים וקבוע. את מחשבתו זאת שקדו להקים ארבעה מתלמידיו הלא הם רבי סעדיה, רבי חיים כץ, רבי מנחם מנדל משקלוב והגאון רבי ישראל פרוש משקלוב, בעל ספר פאת השלחן על המצות התלויות בארץ. ארבעת הרבנים האלה עלו איש איש ארצה ישראל אחרי מות רבם, וישימו את משכנם בצפת. ויהיו הם היוסדים את ישוב עדת הפרושים בארץ ישראל. ובטעם רבם הגדול התקינו לחלק את תרומות הכסף אשר ירימו נדיבי הארצות ליושבי הארץ הקדושה חלק כחלק לחכם השוקד על התורה ולעושה המלאכה ולשולח ידו במקנה וקנין. כי ככה היתה מצות רבנו באמרו כי אין ישוב בלי מלאכה ובלי מסחר.

ושתי המוסדות האלה, הישיבה והישוב, היו למוצאי התורה והמצוה ברוח רנבו אליהו. מן הישיבה הלא יצאה תורה הרבה מאד ובדבר מנהגי המצוה לא היתה עוד עיר אשר בה גברה רוח רבנו כירושלם עיר הקדש אשר באחרונה יצאו אליה תלמידי תלמידיו מצפת, ותהי היא למרכז ארץ ישראל כימי עולם וכיום היא עיר המרכז לכל גליות ישראל.

ככה היתה עדת ישראל בארץ פולין, אשר נהפכה למדינה רוסית, למעוז ולמפלט לתורת ישראל ולתרבותו העתיקה אשר החלה להתחדש בכחה ובטהרתה, עת אשר בפרוסיא, אשר לכל דבר ישראל היתה אז למרכז לגרמניא כלה ולכל יתר ארצות ארופא, בקקוה בוקקים ואוהבי זרים השכינו לעפר כבודה. אולם בשנה אשר מסר הרב המעוז ליהדות רבי חיים מִוַלוֹזִין את תורת רבו צרורה וחתומה לבני עמו ויאסף אל עמו, בעצם השנה ההיא הקים ה' בארץ אשכנז איש חיל בעמו אשר שם את לבו לטהר את עמו מכל חטאותיו אשר החטיאו אותו משכילי ברלין, ולהוציא את הנדה מן הקדש. שם האיש הזה רבי יצחק בֶרְנְהַיְס (מ' 5609 – 1849) אשר היה לרב בהמבורג 5582 – 1821. יליד מגנצא היה רבי יצחק ותלמיד לרב הגדול רבי אברהם בינג הרב לקהלת וירצבורג, אשר שם הקשיב למורי בית מדרש המדעים אשר בעיר ההיא. מלבד אשר היה בקי בכל חדרי תורה וחוקר מעמיק עד מאד, היה איש ירא אלהים בכל לבבו ואוהב עמו ומכיר ומוקיר את ערכו בכל נפשו. על כן שם את לבו להכיר ולהורות את המקום אשר תמלא היהדות בעולם ולבחון את העולם במתכנתו אל גויי הארץ ולדעת מה בקש ה' מיד ישראל ומה היא הפקודה אשר פקד עליו והתעודה אשר יעד לו. בכל תולדות העם הנבחר הזה בכל דברי ימיו בכל פרק מפרקי ימי שנות היותו ובכל שיטה המתחדשת ברוחו ראה גדולות ונצורות. ויבדל גם בדבר הזה בין תורת ישראל ובין יתר הדתות, כי כל אלהי העמים יראו במראה ובתמונה וכבוד ה' יגלה לעמו במעשים אשר צוה לעשותם, בם יתודע אל העם אשר ברא לכבודו לספר בגוים את גדלו ולמלא הארץ דעה את ה'.

באהבתו את האמת ואת הטוב לא מאס בדברים הנכונים אף כי צוררי היהדות העתיקה החזיקו בהם, בהיות לשון צחה טובה ממשובשת, החזיק גם בדרשה גרמנית מדויקת ומדוקדקת אשר היה מטיף בבית הכנסת ובהיות חנוך מסֻדר, מנחיל תורה ודרך ארץ כאחד לתלמיד תקן את סדר הלמוד בבית תלמוד תורה בהמבורג ויוסף עליו גם למודי חול. ובדבר הזה הסיר כל פתחון פה לרפורמים, כי לתקן באו אחרי כי מעט התקנות הראויות תקן גם הוא. אך הוא לא שם את הדרשה לעקר, כי הצר את גבולה למען הרחב מקום ללמודים בריאים מלאים וטובים באזני העם אשר היה מקהיל אל ביתו ללמדם תורה שלמה בכל מקצועותיה. ויען כי בעיניו היה ישראל בחיר העמים על כן היה מאיר את עיני שומעיו להביט נפלאות באור הגנוז בדברי הימים לעם הזה.

ממרום כסא הכנסת בזה רבי יצחק את חכמת הפריד לנדרים המתכחשת ואת דעותיהם הדלות הרזות והצנומות ואת הערמומיות הנבזות הנעשות למען הזכוי אשר לא מאס בו גם הוא, אך בעיניו לא היה הזכוי בלתי אם רוחה אשר יש שעור לערכה ואשר אין שוה לגוי מעולם לתת בעדו את כל מחמדיו מימי קדם.

את הדעה הנשגבה אשר הטיפו כל נביאינו ורבותנו כי יצר ה' את עמו להיות לאור גוים לתקן עולם במלכות שדי וכי מציון תצא תורה לכל אפסי ארץ החיה החכם הזה ברוח פיו. אך הפְרִידְלַנְדרים החזיקו בה ויקרעוהו לשני גזרים את האחד את דבר גאולת ישראל, אשר הוא התני הראשון זרו הלאה ואת השני עותו ויזיפוהו, באמרם כי בהתבוללם בעמים יהפכו את לבב העמים אל הדעת את אלהי ישראל, בעוד אשר הם רואים במעשיהם כי הם הם המתהפכים אל העמים ולא העמים מתהפכים אליהם.

לעומת רבי יצחק ברנהיס אשר גדל על ברכי התורה והמצוה מראשית ימי ילדותו יצא לדבר ולהטיף ברוח ההיא, איש אשר קרוב הוא כי לא ראה כל זכר לדת יהודית בבית הוריו באלטונא אשר מסרוהו בבית ספר מיוחד לנוצרים28 עד כי לא ידע גם לקרוא עברית. שם האיש הזה שלמה ליב שְטֵינְהַים (מ' 5626 – 1866), פלסף חריף ומעמיק עד מאד, רופא ובקי בכל חדרי תורת־הטבע וסופר מהיר בשפת אשכנז. ובכל היותו נתון בבית הורים עברינים נפקחו עיניו להכיר מרחוק את ערך היהדות מה רב ערכה. ותדאב עינו לראות את בני הנעורים עוזבים את דת אבותיהם. ותגעל נפשו בפחזותם בדור ההוא אשר מן הגלות הגמורה הנותנת לב אחד לכל העם יצא ועד החרות הגמורה המחזקת את הלב לבלתי הדוח אחרי התקיפים ההוללים לא בא, כי אם פוסח הוא בין שתיהן בתאבון רב מאד, אשר פורש להם אין לו, ועל כן אין נכונה ברוחו עד כי כל פה מלא לעג וחנף וכל לב מלא און ומרמה. למען השב את הפושעים אל אלהיהם ואל עמם, יסר אותם על מעלם מוסר קשה בשיריו אשר קרא להם “שירי עובדיה בן עמוס הגולה”29 ואשר בם העביר על פני הקורא חזון אשר חזה איש ישראל לבנו באלכסנדריא בימי מלכי בית תלמי, עתידים בני העם העברי לשאת מיד הגוים השאננים מכאובים ומצוקות אשר לא תספרנה מרוב, ולפקוח את עיניהם להשליך מידם את אלילי שגיוניהם ושגעוניהם ולהכיר את האמת אשר נגלתה לעם הזה בהר סיני. בספרו “המחזה30 בטעם כנסת ישראל”31 סדר פלסף זה את שיטתו תחת אשר מרבית חוקרי רוח היהדות למן ימי פילון וחבריו בימי בית שני עד רמב"ם וחבריו בימי הבינים ועד בן מנחם בדורות האחרונים, שמחו כעל כל הון בעלות בידם להשך את תלונת פלספת הגוים מעל תורת ישראל, הכיר שטינהים – אשר שיטת קאנט פקחה את עיניו מאז – כי פלספת כל הגוים אין בה מתום, בעלת מום היא מלדה ומבטן, כי שרשה היא פַגָמה32 גסה אשר גם היא גם דתותיה גם פַלְסְפותֶיהָ אשר ילדו לה, לא תוכלנה להמיש את צוארן מעול אמונת קדמות החמר המתקומם לאויב ולשטן לרוח אלהים הנלחמת בו, ויכול לא תוכל לו בהיות החמר – לפי דמיונם – תקיף כמוה וכביר ימים כמוה. על כן היה האונס, אשר אהבה ורצון לא ידע כי אם חמת כח וכבד יד, לחוט משוך על כל החרות הנכר. האנס שם בעיניהם את השמים כברזל ואת הארץ כנחושה על אלהים ואדם יחד, כי שניהם לא יוכלו להתרומם ולהתגבר על הגולם העכור, השם משקל לרוחם והנותן להם חק עולם ולא יעברוהו. המעמיקים בדמיונות אלה, מלאו את כל הארץ שכרון ויגון. העמים, אשר החומר והכח הגס היצוק בו היה בעיניהם ראש מסבי כל היקום הכלל הכולל את הכל, שמו את החומר לאלהים ויעבדוהו בתועבות זמה ודמים, וגם את אלהיהם שמו למנאפים ולמרצחים. ועמי תורת הרוח33 כמו דת הודו וחברותיה, אשר לפי דבריהם נאצל החמר מן הרוח ויהפך לאויב לרוח ומבקש רעתה, התענו בסגופים לכפר על נפשם חטאים, אשר לא חטאו מעודם המה ואבותיהם, ויתפללו כל היום כי יעלה בתהו כל היקום בן החמר מקור כל טומאה ותלאה, עמל ואון. – עוד כל העמים מתהוללים באימים ומתעתעים בילדי שקר, וה' נראה אל זרע אברהם יצחק ויעקב בהר סיני ויוֹדע להם את דרכיו ואת עלילותיו כי הוא לבדו צור עולמים, אחד ואין שני לו, אין אוֹנס ואין מרי לפניו בכל היקום כי כלו מעשה ידיו הוא ואם יעלים עיניו רגע מן היקום והיה כלא היה. ואת האדם ברא בצלמו ויתן עליו מהודו להיות גם הוא מושל ברוחו, מעין דוגמת יוצרו. ובכן אין מקום עוד לשכרון להשתכר בתענוגות בשר למען שכוח רישו ועניוֹ, כי יקר הוא בעיני אלהיו ואין אנס במעשיו, אין מקום ליגון כי טובו ורעתו בידו הוא ואין אדם נענש על חטא שלא חטא, ואין מקום לעבדות ולשלטון האדם באדם, במקום אשר תורת ישראל היא חוקת המשפט בארץ, כי כל בני אדם בני אב אחד הם, אשר יצר אלהים בצלמו. סוד דבר תורת אלהי ישראל הנתונה בסיני, גאולה שלמה היא לכל המחזיקים בה, פדות הנפש מתורת אלילי האִוֶלֶת האֹנֶס והרשע. ואבן הפנה אשר כל השטה היצוקה הזאת מיסדת עליה היא שיטת חדוש העולם אשר הפלספה הפלפלנית34 בורחת מפניה כברוח הדמיון מפני האמת. אך דרך הבקרת הבוחנת35 מטלת על האדם על כרחו את אמתת הדעה הזאת, אשר הוכיח פלסף מבהק זה בתוכחות מכריעות, אשר ישתומם עליהן כל מתבונן בם. – מלבד חקירתו הכוללת הזאת נלחם שְטֵינְהֵים מלחמת מצוה בבקרת עזה וחריפה במתחכמים אשר אמרו למצוא את מקור תורת משה בדת פרס ובשיטות נכריות אחרות.

בימים ההם יצא באיטליא איש אוהב מוסר מאין כמוהו להרחיק בשבט פיו את האולת הקשורה בלב כל צוררי היהודים למיניהם, ובלב הפריד לנדרים העונים אחריהם אמן, האומרים כי עם בני ישראל, בהיות עיניו כל היום אל תורתו ואל תלמודו, אין לו חלק במוסר עד כי נואלו ולא בושו להחליט, כי התורה ככתבה וכלשונה וגם בתרגומה האשכנזי לא תצלח להנחילם מוסר כי אם תורת הצדק בת עמי יפת.

האיש היקר הזה הוא שמואל דוד לוצאטו, (מ' 5625 – 1865) אשר יצא לו שם גדול מאד בחכמתו, כאשר יכתב עוד בזה, הביע בפה מלא כי כגבוה שמים על הארץ, גבהו דרכי בני ישראל בצדק במשפט ומישרים על דרכי חכמי יון סופריהם ומשורריהם, אשר עד היום הם אותות ומופתים לכל עמי אירופה, וכי גם החכמים אשר קמו בקרב ישראל אחרי חתום התלמוד, אם הלכו אחרי תרבות בני יון וערב, המעט מהם כי לא הוסיפו צדק על צדקתם כי אם פגמו הרבה בצדקתם המשמרת ובאה בטהרתה מימות עולם. על כן נעלו בעיניו בעלי התוספות התמימים, אשר התורה והתלמוד לבדם היו מקור מוסרם, – ואשר לא היו בפי הפריד לנדרים די חרפות וגדופים עליהם – על חכמי ספרד המתפלספים, אשר אליהם יחליקו בלשונם המשכילים הבינונים בכל דור ודור. ובדבר לוצאטו על רבנו תם יהלל את טוב טעמו כי “היה מבחין יפה בין התכונות הישראליות אשר הן למורשה לתלמידיו של אברהם אבינו – – ובין התכונות היוניות והישמעאליות אשר היו לנחלה לתלמידיו של בלעם”36. ובדברו על רבנו גרשום ורשי כתב לאמר: “הדברים היוצאים מלב טהור ונכנסים אל לב טהור הם תהלתנו ותפארתנו. אבל הכתבים שיצאו מתחת ידי חכמי היהודים תלמידי יון וישמעאל – – לא יוכיחו אלא שהיהודי הוא אדם ככל האדם, ומי יכחיש זה? – – אבל מה שראוי להוכיח ולברר בראיות ועדים הוא כי התורה והנביאים ורבותינו הם לבדם מדריכים את האדם בדרך ישרה”37. שיטתו הנכבדה כי המוסר הטהור לישראל הוא ורק לישראל, ונחלת יון הוא רק תורת הטעם בכל דבר יפי וענג, היתה לרוח החיה בכל ספריו ומאמריו. והתמים הזה, אשר כמעט לא מלא פיו שחוק מימיו, כתב שיר התולים על שוחרי מוסר היונים והאירופים בשם “דרך ארץ” בתבנית עשרת הדברות למוסר בני יון38.

על שמואל דוד לוצאטו נחה גם בדבר הזה רוח חכמי ישראל האשכנזים והצרפתים אשר הטיפו לישרת לב לכל העמים ויאסרו את האיבה להם גם בימי החשך ויורו לעמם להיות נאמנים לחוקי ממשלת הארץ באשר הם שם39 אך לעומת זה נחשב בעיניו לתועבה ולנבלה משא נפש גדוד החכמנים הקלים, הרפורמים והמאספים ותלמידיהם, לְהִטָמֵעַ ולהכחיד את עָצְמָתָם להיות לאשר לא יוכלו להיות. להתכחש איש ישראל לנפשו לאמר גרמני אני עת אשר הורתו ולידתו מישראל היא. עליהם שפך שמואל דוד הנאמן לתורתו ולעמו כאש חמתו ויקוב ויאמר

יֹאבַד בָּז יִקְהַת אֵם וּלְזִקְנַת אָב יִלְעָג

וַיַּעַשׂ גִלוּלָיו אֵמַנְצִיפַצִיוֹן40

רוח שקר זאת צררה בכנפיה גם את איש נכבד וחכם הלא הוא גבריאל רִיסֵר (מ' 5620 – 1860) איש יקר רוח, מצר בצרות עמו ודורש משפטו מיד הממלכות העושקות אותו ומדבר משפטים עם היהודים הממירים את דתם, למען הבצע או למען הרוחה. סוף דבר איש נדיב וטהר לב היה בכל דרכיו ובכל מעשיו, אך בכל זאת גברה בו גרמנותו, עד כי נדחתה בלבו אהבת המולדת מפני הזכוי, חיי העולם מפני חיי השעה. על כן אף כי בזה בעיניו את תמורת הדת, היתה עצתו לבני עמו לְהִתְגַרְמֵן לאמר לעלות ולהבטל בתוך העם הגרמני ולהתיאש מן הגאולה ולבלתי השאר מן היהדות בלתי אם את האמונה במדה הגדומה אשר מדדה לה הרפורמא. אך הדבר האחד אשר הטיב ריסר הוא כי החל לשום קץ בכבוד דבריו למגפת תמורת הדת אשר רגשה בגרמניא ולא נחה מזעפה עד העת ההיא. מעין הרוח הזאת נחה גם על הסופר לודויג פיליפסון, (מ' 5650 – 1889), אשר לבלתי הדוח עוד משכילי גרמניא אחרי הנכר, הוכיח ברבים ממאמריו ב“עתון היהדות”41 אשר היה מוציא, את היתרון הגדול אשר לדת ישראל42. וגם בספוריו אשר כתב, נתן לחן בעיני קהל קוראיו את מעשי הדורות ואת גדוליהם43.

ככל אשר עמד רֶוַח בידי החוקרים בֶרְנְהַיְס, שטינהים ולוצאטו, לרוח היהדות המדכאה בידי המאספים, המתגרמנים ודרשני הרפורמא, קְלֵיא וחבריו, ככה נתן בדור ההוא גם הקפאון מעל ספרות דברי הימים, אשר גם אליה שלחו ידם אנשים אשר לא הכשרו לה, על בלי היות דעתם עמוקה וגם על בלי הכירם ועל בלי דעתם להוקיר את ערך עמם ואת טיבו המיחד לו העושה אותו לחטיבה אחת נבדלת גם בתעודתו גם בגורלו. רבי עזריה מן האדומים היה זה כמאתים שנה מלפנים היוסד הראשון לבקרת דברי הימים אשר על פיה יש לסופרי תולדות ישראל לכלכל את דבריהם ותלמיד לא קם לו בכל השנים הרבות ההן.

הסופרים הנוצרים לתולדות ישראל לא היו בלתי אם מגבבי דברים, מלבד אשר לא היה להם צביוֹן אחר בלתי אם לשום את תולדות העם הקדמוני הזה לבסיס לנוצריות. והסופרים אשר עמדו בקרבנו בעשרות האחרונות למאה הנ"ו, לא עשו גם ידיהם תושיה. הן שלמה לוינסוֹן, (מ' 5582 – 1822). איש רך בשנים ומלא חכמה, אוהב אהבה עזה את שפת עמו ואת ארץ אבותיו, כתב על שני אלה ספרים נחמדים, הלא הם ספר “מליצת ישורון” על חוקי המליצה העברית בטוב טעם ובשכל טוב וספר “מחקרי ארץ” על ערך ארץ44 ישראל. העלם היקר הזה, יליד הֻנגר ותלמיד לישיבת פראג, כתב בשפת גרמניא “מאמרים על הדורות החדשים בישראל”45 (5580 – 1820). הוא היה הראשון בכת סופרים כאלה אשר הכיר את ערך התלמוד ואת כחו “כי בנין איתנים הוא לחכמה ולבינה וכי עתיד הוא להוכיח לכל הדורות הבאים מה רב ומה עצום כח רוח עם אשר מצאה ידו לכונן בתוכו בנין כזה”. אך לדאבון כל לב נקטף איש חמודות כזה בעודו באבו בשנת השלש ושלשים לימי חייו.

ספר גדול ממנו הרבה כתב יצחק מרדכי יוֹסט (5620 – 1822). ספר דברי הימים לישראל בתשעה חלקים בשפת גרמניא (5582 – 1822). אך תחת אשר היה שלמה לוינסוֹן כלו ישראלי דבק בכל לבו ובכל נפשו במחמדי עמו ובקדשיו, היה יוסט, אף כי ידע גם הוא היטב את שפתנו ויהי מגן לה בפני חבריו הרפורמים, איש אשר גרמנותו גברה הרבה על יהדותו. את יד ה' הנעלמה, הנודעת בגורלנו ובדברי ימינו אשר גם אויבינו לא ינכרו אותה, לא ידע ולא הכיר. וגם החוט האחד העובר בתוך כל הדורות מימי אברהם אבינו עד היום נכחד ממנו. וככל סופרי הנוצרים בנה גם הוא קיר חוצץ ומבדיל בין דורות האבות והנביאים ובין הדורות הבאים אחריהם. לדורות הראשונים קרא בני ישראל ולדורות האחרונים קרא יהודים, ויתן לחרפה את הפרושים ואת תלמידיהם רבני הדורות כמשפט הנוצרים. ולא שם לב לדעת כי ההלכה היא עצם המצוה הכתובה בתורה, והאגדה היא פרי הנבואה וכי רבותינו הם התלמידים הנאמנים לנביאים, את כל אלה לא ידע ולא התבונן. וכל מגמתו הקטנה והקלה בעבודתו הגדולה והכבדה לא היתה בלתי אם להוכיח למושלי גרמניא ופקידיהם מונעי הזכוי מיהודיהם הגרמנים כי היהודים עם שפלי ברך היו מעולם, נחים ושקטים, נאמנים למושליהם בכל ארצות גלותם. ובפני אספסינוס קסר רומי ובפני אדרינוס קסר הבא אחריו לא התקומם העם היהודי, חלילה וחלילה, כי אם רק מעט שוטים משוגעים התפרצו מפני אדניהם הרומים וכל העם נקי. על כן בזכות זה, יואילו נא הגרמנים לזכות את בני בניהם במשפט אזרח. זאת היא כל שיטת יוסט וזאת כל מגמת ספרו.

גרוע מספר יוסט הוא ספר “תולדות הלמודים והדעות לכל כתי היהודים” אשר הוציא פֶטֶר בֶיר פקיד בתי הספר ליהודי אסתריא ואשר כל רוח אין בו. ומך עוד בערכו גם מספר זה, הוא ספר זכרון דברי הימים לליאון הלוי בשפת צרפת.

כל הרפיון וכל הרזון הנראה בספרות דברי הימים הזאת הוא יען כי, מלבד שלמה לוינסון, לא הכיר איש מן ההסתוֹריוֹנים האלה את אוצר החיים אשר ממנו תקח עצמה ותושיה למלא את הבוקה אשר ברוחם ואשר בספרותם הנבובה. אוצר הרוח והלב אשר מלא את כל העם חיים, הוא התלמוד לכל גבולו מסביב. ואל האוצר הזה הלא התנכרו הסופרים והקוראים המתגרמנים זה כמה, אחרי אשר גם התורה המתורגמת המגורמנת כבר היתה עליהם למשא. והאוצר הזה לא היה פקוד ונצור בלתי אם בידי האחים, אשר געלה נפש המתגרמנים המגוהצים לנגוע בם, אשר “מדי דברם בם יתנודדו”, הם הם יהודי פולין. בתוך חכמי הארץ ההיא, אשר השקו את כל מקצועות היהדות מרוח התלמוד, נמצאו חכמים אשר השקו מרוח ההיא גם את מקצוע דברי הימים. במדינת גליציא אשר נסבה מפולין אל ממלכת רוסיא, בעיר זוֹלקיב46 הקרובה לעיר לבוב, ישב החוקר הגדול רבי נחמן הכהן קרוכמל (מ' 5600 – 1840) יליד עיר ברודי וישם את לבו אל הפלספה ואל המדע. אך לא חדל לשקוד כל ימיו על ספרות התורה מקצה עד קצה, על המקרא במבחר באוריו, על התלמוד ועל המדרש ועל הפוסקים, על ספר המורה ועל יתר ספרי הספרדים ועל הקבלה לכל מקצעותיה. ובהיות דעתו רחבה התיצבו עליו מכל גבולם ענינים מענינים שונים ויהיו לאגודה אחת נסקרת בסקירה אחת. ובהיות עינו חדה עד להפליא נגלו לו גם חוטים דקים המתעלמים מן העין. בכח כשרון זה האוגד מין במינו ומבדיל בין מין לשאינו מינו, מצא כל דבר את מקומו הראוי לו ואת זמנו הראוי לו, עד כי הסתדרו לפניו מאליהם כלם יחד ליצירה הסתורית מחוטבת ומתוכנת בעלת פרקים מקבילים מלאים רוח חיים. ובכן היתה לו מאליה כל ספרות ישראל אשר למד, למסגרת להסתוריא ערוכה ומסודרת לנגד עיניו. את חקירותיו אלה, ועל כלן את סדר חלוקת, תולדות ישראל לפרקיהן רשם לו חכם זה במאמריו, אשר יצאו אחרי מותו בידי החכם יום טוב ליפמן צונץ בשם מורה נבוכי הזמן.

משפט החכם קרוכמל היה לכתוב רק מעט ולהורות הרבה במוֹ פיו לבני הנעורים אשר נהרו אליו. ויהיו אנשים מהם אשר לא טובו מן האנשים אשר התאמרו בשם תלמידי בן מנחם. אך שנים מהם גדלו ויהיו לחכמים מובהקים, האחד הוא הרב רבי שלמה יהודה רפאפורט יליד לבוב, והשני הרב רבי צבי הירש חיות יליד ברודי. אבי צבי חיות (מ' 5615 – 1855), אשר נחשב אחרי כן על גדולי הדור בתורתו, נבחר בשנת השתים ועשרים לימי חייו 5587 – 1827), לרב בעיר זולקיב. ויאצל קרוכמל מרוח הסדר גם על הרב הזה, אשר כבר למד בילדותו מפי אביו המשכיל גרמנית צרפתית איטלקית ותורת הטבע. ותנח על ספרי רבי צבי אשר כתב אחרי כן רוח סדר ומדע. אך על דברי הימים היו דבריו מעטים, לא כן הרב רבי שלמה יהודה רפאפורט (מ' 5627 – 1867), איש גדול בתורה וחתן לגאון המפלג רבי אריה ליב הכןה בעל ספר קצות החשן. אף כי משכנו היה בלבוב ומחיתוֹ קשה עליו, כי לבלר בבית חוכרי הבשר היה, בכל זאת היה מבקר כמעט מדי חדש בחדשו בבית קרוכמל בעיר זולקב וישב עמו כמה ימים לגרוע אליו חכמה. ואף כי היה אחרי כן רב בטרנופול47 ואחרי כן בפראג, עשה לו את חקרי דברי הימים למלאכת קבע כל ימיו. ראשית מלאכתו במקצוע זה היו שש תולדות הלא הן תולדות רב סעדיה, רבנו נתן בעל הערוך, רב האי, רבי אלעזר הקליר, רבנו חננאל ורבנו נסים בספרי בכורי העתים אשר היו יוצאים שנה בשנה. במאמריו אלה ובהערותיו אשר העיר על פרטיהם, האיר אור חדש על דורות החכמים האלה ועל חכמי דורם. אף למד במלאכתו זאת לדורשי דעת איככה יש להם לכלכל את דרכי חקירותיהם. על פי הדוגמה הראשונה הזאת עבד כל ימיו במאמריו הרבים והשונים, לא סר ממנה, להחיות נרדמים לגלות עפר מעיני חכמים ישני אדמת עפר, ולהציגם כמו חיים. ויהי אך יצוא יצאה פרשת תולדות רב סעדיה (5589 – 1829) ויריעו לקראתה כל רואיה.

ומה נפלא הדבר כי שני יהודי פולין היו אבות חקר ההיסתוריה הישראלית יען כי הדעת את תולדות ישראל לא תכון מבלי דעת את התורה הישראלית, והתורה הזאת בכל טעמה וממשה לא נמצאה בלתי אם בגבול היהדות הפולנית הנלעבת בפי כל מאסף מתפלסף ובפי כל לבלר חסר לב בגרמניא. אך חוקר אחד, אשר רק מעטים קמו כמהו, נמצא אז באשכנז איש אמת אשר אין לפניו משא פנים גם אל הימין גם אל השמאל, הלא הוא יום טוב ליפמן צונץ, (נו' 5554 – 1794 מ' 5646 – 1886), אשר בכל התעתועים אשר התעו גם אותו הדעות אשר שמע מפי רבותיו פרופיסורי אשכנז, בדבר בקרת המקרא ובכל החן אשר מצאה הרפורמא בעיניו במחצית הראשונה לשנות ימי חייו, ובכל היות הזכוי ראש משאות נפשו, בכל אלה היה רב מאד מאד הכבוד והאהבה אשר רחש לבו אל היהדות מלאה, אשר הכיר את אור החכמה והיראה, הקדושה והטהרה הגנוז בה. על כן בהגיע אליו שמועת חכמת קרוכמל ורפאפורט שִוָה היהודי הגרמני ההולך רוֹמה הזה, בענוה רבה מאד, את נפשו כתלמיד לשני יהודי פולין אלה ויכלכל גם את ספריו על פיהם כי מצא בהם את אשר בקש מאז. כי מבקש ומחפש היה את חכמת ישראל כמעט מימי ילדותו והלאה. בהיותו בן שבע עשרה שנה נמצאו לו שני ספרים, צמח דוד לרבי דוד גאנז וספר “מערכת ספרי עבר”48 לואלף הגרמני. ויחל לשום את שני הספרים הרזים, באין לו ספרים אחרים, לאבני מוסדות לכונן עליהם בנין למדעי ישראל ובשש שנים אחרי כן בצאתו מן האשכולה49 ערך מאמר “על דבר ספרות הרבנים”50 ובעוד שתי שנים החל לכתוב את מאמריו בספר העת אשר למרבי התרבות אך דומה הדבר כי כל מעשיו אלה לא הניחו את רוחו, עד אשר נמצאו לו מאמרי חכמי גליציא ההם, וישם אותם ליסוד לספרו החשוב “משאות עבודת האלהים”51 אשר בו פקח את אזני חכמי העמים, להאזין אל קול האלהים המתהלך לא רק בדברי הנביאים ושיר משוררי הקדש אשר עלו על המקרא בלבד, כי אם גם בדברי האגדה הרכה והענוגה, גם במדברותיהם אשר נשאו רבני ישראל בבתי הכנסת, גם בימי גלותם המרה ובגֵרוּתָם האפלה מדור דור, וגלותם לא הקשיחה את לבם, וגרותם לא החשיכה את עיניהם, כי עם חכם ונדיב היו גם בעבדותם על כן יחטאו גוזלי משפטם.

ביתר ספריו אשר כתב אחרי כן נכבד מאד ספרו על “פיוטי בית הכנסת”52. בו האיר עיני בנים, להתבונן בחמדת היצורים אשר יצרה רוח אבותיהם בימי ענים ומרודיהם, בימי הבינים. על מקצוע הספרות הזה אשר אין דֵי בוז ונאצה בפי כל לץ מתחכם לשפוך עליו, העיד צונץ כי בספרות כל העמים לא ימצא אוצר מלא יראת ה', מפלאות דברי ימות עולם, גנזי שירי זמרה, וחכמת אמת כאוצר פיוטי התפלה האלה53. ועינו החדה בחנה את טבע הרציפות54 בנשמת ישראל כי חוט חיים רצוף נובע שופע ועובר ביצירי רוחו בכל דורותיו מעולם ועד עולם. וכי פיוטי הקרובות אינם בלתי אם פנים חדשות לדברי התורה והנביאים, ופיוטי הסליחות אינם בלתי אם פנים חדשות למזמורי תהלים. בטבע הרציפות אשר הכיר אביר החוקרים בהגיון לב עמנו, ככל אשר העמיק רבנו אליהו הגאון בוילנא להכיר בגבול תלמוד התורה ומעשה המצוה. העיר אזן בני עמו להאזין נפלאות מקול פעמי הרוח המתפעם בדברי ימיהם. טבע הרציפות היא מחאה גדולה לשיטת יוסט אשר קרע, כמשפם הסתור יוני הנוצרים, את ספר דברי הימים לשני קרעים אשר את שם האחד קראו תולדות ישראל, ואת שם השני קראו תולדות היהודים.




  1. ע‘ לעיל ח’ י"ב, 174.  ↩

  2. ח' י"ג, 55.  ↩

  3. ע‘ שפ“ר די”י חלק ח’ 455 בהערה.  ↩

  4. קייזערליכער האפראט.  ↩

  5. פרשת גדולתו וזכרון דברי תורתו כתובים על ספר תולדות אדם לרה“ג ר' יחזקאל פייוול מ”מ בווילנא.  ↩

  6. גיוֹגרף.  ↩

  7. כל זה נמצא בספרו “מיני תרגימא” בכתבי יד שהוא כיום בתוך אוצר ספריו של פרופיסור ברלינר ז"ל.  ↩

  8. קייזערליכער האפראט.  ↩

  9. הוא “דקדוק ופי' על התורה” על כל תיבה ותיבה, שתחלתו הודפסה בכנסת ישראל תרמ“ז לחח' שפ”ר בסופו.  ↩

  10. הקדמת בני הגר“א לפירוש לש”ע.  ↩

  11. Jew. Encyel. V 358  ↩

  12. שם 35.  ↩

  13. מעכאניק (ע' ד“ה י”ב כ“ו. ט”ו) וע‘ דברינו בס’ דברי ימי העמים ח"ב 71 הערה ב'.  ↩

  14. Pauperiamus תקנות למעט את העניות.  ↩

  15. 143 הערה 3.  ↩

  16. מינעראליען, מוצקים בלשון ערבית.  ↩

  17. כעמיא.  ↩

  18. לאבאראטאריום.  ↩

  19. המאסף תקס"ט, כסלו.  ↩

  20. ס‘ הברית ח“ב מאמר י”ג פרק א’.  ↩

  21. שערי קדושה מובא שם שם פרק ה'.  ↩

  22. ספר חרדים מובא שם שם פרק ט"ו.  ↩

  23. הוא מאמר ד‘ שם חלק ב’.  ↩

  24. הוא מאמר י"ד שם חלק ב'.  ↩

  25. מפי זקני תלמידי הישיבה שמענו כי בימי ה‘ ר’ חיים ור‘ יצחק בנו הי’ עוד המהרשא – שלא הודפס עוד בימים ההם על הש“ס – סגור על מסגר בביהמ”ד ולא נתן לתלמיד בלי רשיון מפורש.  ↩

  26. גם ע"ד דרך זאת שמענו מפיהם.  ↩

  27. זאת שמענו מפי הרה“ג ר' מרדכי גימפל יפה ז”ל אבד"ק ראזינאי.  ↩

  28. כך נראה להעיד שם בית ספר זה Christianeum.  ↩

  29. “Gesange Obadiaus ben Amos aus der Verbannung”.  ↩

  30. «אפפענבארונג» הוא גלוי שכינה בחזיון כגון מעמד הר סיני או בנבואה וברוה“ק ודבר זה יקרא בלה”ק «מחזה» (ע‘ ברא’ ט“ו א‘ במד’ כ”ד ד‘. ו"ז יחז’ י"ג, ד') ויותר מארבע פעמים אלה לא נמצא שם זה במקרא וכלם אינם משמשים לראיה של חול כי אם לראי' של רוח הקדש.  ↩

  31. «אפפענבארונג. נאך דעם לעהרבעגריף דער זינאגאגע».  ↩

  32. היידענטום, ע‘ פי’ מלה זו ח"ז 2 הערה 1.  ↩

  33. אידעאליסמוס.  ↩

  34. שפעקולאטיווע פילאזאפע.  ↩

  35. פריפענדע קריטיק.  ↩

  36. כרם חמד ד' 35.  ↩

  37. אוצר נחמד ב 174.  ↩

  38. ציון שיצא ביד יאסט שנת ת“ר. גם «אטיציזמוס» שהם שֵם לדרך ארץ היונית בעיר החכמים אַטִיק היונית, קרא שד”ל לשירו העברי הזה.  ↩

  39. ע‘ על ענין זה דברי תנא דבי אליהו בחלק ט’; דברי בעל ספר חסידים חלק י“א ודברי רבנו משה מקוצי בחלק י”א ודברי חסידי בעלי התוספות בצוואתיהם ודברי רא“ש בס‘ אורחות חיים ודברי הג’ באר הגולה ח”מ שפ"ח לפסקי ועד ד' הארצות במקומות רבים ושונים.  ↩

  40. «אמניציפציון» הוא הזכוי בכל לשונות אירופא.  ↩

  41. הוא עתון «צייטונג דעס יודענטום» היוצא מש' 1837 עד היום.  ↩

  42. הטובים שבמאמריו נקבצו בספריו «וועלטבעוועגענדע פראגען» בפרקיו «פערגלייכענדע שקיצצען».  ↩

  43. כגון ספור Sepphoris und Rom וספור Jacob Tirado.  ↩

  44. געאגראפיע.  ↩

  45. פארלעזונגען איבער דיא נייערע געשיכטע דער יודען.  ↩

  46. Zolkiew.  ↩

  47. Tarnopol.  ↩

  48. Bibliotheca Hebrea.  ↩

  49. אוניווערזיטעט.  ↩

  50. «עטוואס איבער דיא ראבבינישע ליטעראטור».  ↩

  51. גאטטעסדיענסטליכע פארטראגע.  ↩

  52. זינאגאנאלע פאעזיע.  ↩

  53. זינאג' פאעז. 8.  ↩

  54. Continitaet.  ↩