פתיחה    🔗

עם ההתקדמות הרבה של חקירת ארץ־ישראל בעשרות השנים האחרונות מצד אחד, וההתפתחות המופלאה של הישוב היהודי בארץ, שעמדה במשך דורות רבים בשוממותה, מצד שני, מורגש צורך חיוני בספר כולל מדעי־שמושי לידיעת הארץ הישנה־החדשה, שיהיה לעזר למלומד בעבודת המחקר, למורה ולתלמיד בלמוד התנ"ך, הכתובים האחרונים, התלמוד והמדרשים, ולכל איש משכיל המשתוקק לדעת את הארץ ואת תולדות ישובה בעבר ובהוה. האנציקלופדיה הטופוגרפית־ההיסטורית באה למלא את הצורך הזה. היא מקיפה את כל הערכים הגיאוגרפיים והטופוגרפיים של ארצנו מראשית היות בה ישוב בן־תרבות ועד הזמן הזה ומעביר לעיני הקורא את תולדות השתלשלותו של הישוב מאז ועד עתה. מראי המקומות במקורות הספרותיים והאפיגרפיים מכל תקופות הכבוש וההתישבות יהיו בידי המעיין אמצעי עזר לעיון ולמחקר נוספים.

ועוד תעודה לספר זה: גלויות יהודה וישראל השכיחו מלב העם את רוב השמות, שהיו בודאי שגורים בפי אבותינו בשבתם לבטח בארץ איש תחת גפנו ותחת תאנתו. ועכשו כשאנחנו מניחים בה מחדש את יסודות חיינו הלאומיים־המדיניים, שומה עלינו לחדש את ימינו כקדם ו“ליַהֵד” את מפת הארץ. ספר זה עלול לשמש במדה ידועה רקע, שעליו תעשה מלאכת קודש זו ע"י מוסד מוסמך.

בחבור האנציקלופדיה הושקעה עבודה מאומצת במשך שנים רבות. בתנאים הקשים של שנות המלחמה היה אפשר להוציא לאור לעת עתה את הכרך הראשון, שסדורו והדפסתו נמשכו שלש שנים ויותר. המחבר מקוה, שהכרכים הבאים יצאו בזה אחר זה בקצב מהיר יותר.

עזרתם האדיבה של מוסדות ואישים עודדתני בעבודתי. השתמשתי בגנזי הספרים של בית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי, בית הספרים שליד המוזיאון הממשלתי וספרית בית הספר האמריקאי לחקר המזרח ובארכיון ובאוסף המפות של מחלקת העתיקות של ממשלת ארץ־ישראל. תודתי נתונה בזה למנהלי המוסדות האלה ולפקידיהם, שהראו תמיד נכונות להענות לבקשותי. ד“ר בנימין מייזלר קרא בעיון את כתב־היד והעיר לי הערות מאירות עיניים. מר מ. אבי־יונה עזר לי בברור המקורות היוניים והרומיים. ד”ר מייזלר, פרופיסור מ. שובה, מר מ. בנארי והמו"ל מר ראובן מס קראו בתמידות את גליונות ההגהה. לכולם אני מודה מקרב ולב על שלא חסכו את זמנם ועמלם ופיעו בידי לשפר את העבודה ולשכללה מכל הבחינות.

מוסד הרב קוק הואיל להקציב סיוע להוצאת הספר. יחד עם המוסד החשוב הזה תבאנה על הברכה גם קרן היסוד וקרן הקימת לישראל, שהקציבו תמיכה מסוימת להכנת כתב־היד לדפוס.

אני מודה בזה גם ל“קהלת”, חברה להוצאת ספרים על יד הסתדרות המורים, שטפלה בהבאת הספר לדפוס, לחברה העברית לחקירת ארץ־ישראל ועתיקותיה, למחלקת העתיקות של ממשלת ארץ־ישראל, לקרן היסוד, לקרן הקימת לישראל, לפרופיסור י. ל. סוקניק, לד“ר א. רייפנברג ולד”ר נ. שלם על העמידם לרשותי צלומים ותמונות לפרסום באנציקלופדיה.

יהי רצון שהספר הזה ימלא את תעודתו וימצא מהלכים בקרב בני עמנו בכל אתר ואתר ובקרב כל שוחרי ארץ הקודש.

ירושלים, בירח שבט תש"ו.

ישעיהו פרֶס

 

למהדורה השניה    🔗

מאז ראה אור הספר ארץ־ישראל, אנציקלופדיה טופוגרפית־היסטורית, נפל דבר בישראל: קמה מדינת ישראל. כבימי החשמונאים ניצחו במלחמת גבורה רבת־קרבנות המעטים את הרבים, שקמו עלינו לכלותנו.

בהסוג צבאות הפולשים אל מעבר לגבולות ישראל נטשו רוב הערבים תושבי שטח מדינתנו את אדמתם והלכו בעקבות הפולשים, ובני ישראל ירשו את יורשיהם. במשך שתי שנים ומחצית השנה מאז הקמת מדינת ישראל נוסדו בה שלוש מאות וארבעים ושמונה ישובים חקלאיים חדשים ונושבו הערים העזובות מדן ועד אילת.

נשתנו פני הארץ וישובה, נוצרו גבולות מדיניים חדשים. על חורבותיה של הארץ קמו חיים חדשים, נפתחו מעינות תהום והוחל בהחייאת שממות הנגב, הועדה הגיאוגרפית, שנתמנתה מאת הממשלה במטרה ליהד את מפת מדינת ישראל, קראה עד עתה 560 שמות עבריים לערכים הטופוגרפיים והגיאוגרפיים בשטח הנגב הישראלי בלבד.

המהדורה החדשה של האנציקלופדיה, המשמשת ספר־עזר לחוקרי התנ“ך וארץ התנ”ך וספר־יסוד לידיעת הארץ בימינו, מביאה בחשבון את כל השנויים והחדושים האלה, ובהתאם לכך תוקנו בגוף הכרך הראשון תשעים ושנים ערכים, ועליהם נוספו בסוף הכרך תוספות רבות ורשימה של שנויים בהרכב הישוב והאוכלוסיה וכן גם אי־אלה תיקונים לטכסט. השמות הגיאוגרפיים והטופוגרפיים העבריים החדשים מסומנים בסימן ⁰ ושמות הישובים החקלאיים בסימן * חומר חדש זה וכן כל חומר חדש במסגרת הכרך השני יצורף גם לכרך השלישי הנמצא בדפוס לידיעת כל אלה, שרכשו להם את שני הכרכים הראשונים במהדורה הראשונה

ירושלים, טבת תשי"א

ישעיהו פרֶס

 

מבוא    🔗

הקורא המשכיל, שאינו מצוי אצל הארכיאולוגיה, הטופוגרפיה ההיסטורית והאתנוגרפיה בעיינו בערכים של הלכסיקון הזה יתקל בודאי במונחים, בטויים ומושגים, שאינם נהירים לו כל צרכם. בשבילו הנני מקדים סקירה מצומצמת אבל ממצה על תולדות ההתישבות בארץ מהתקופה הפרהיסטורית עד הזמן הזה, ועל גבולות הארץ, הן המדיניים והן האידיאליים, כפי שהם משתקפים מתוך המקורות שבספרותנו הענפה. פרק מיוחד מוקדש להבהרת מהות השמות הגיאוגרפיים והטופוגרפיים והתפתחותם ההיסטורית. מקוה הנני, שגם בעלי המקצוע המלומדים ימצאו עניין בהרצאת הדברים, שיש בהם פה ושם משום חדוש.

המנגנון המדעי שבסוף המבוא ישמש למעיינים בספר מדריך ומורה דרך.

 

א. לתולדות ההתישבות בארץ    🔗

התקופה הפריהיסטורית. המחקר הארכיאולוגי, שהתקדם בשנים האחרונות במדה רבה מאד, נותן לנו את האפשרות לסקור את התפתחות ההתישבות בארצנו מהימים הקדומים ביותר. אנו יודעים היום, שהארצות השוכנות בחופו הדרומי־המזרחי של ים התיכון, וארץ־ישראל בתוכן, הן ערש הציביליזציה האנושית. כל התרבויות של העולם הישן השפעו בהרבה מהמרכז התרבותי הזה. גלוי הגולגלת הגלילית במערת א־זֻּטִּיָה שבוָדִי אל־עַמוּד היוצא לעמק גניסר מצפון למגדל (באירופה מצאו גולגלת כזאת במערה אחת על־יד Neandertal בגרמניה ובמערה אחרת על־יד Le Mousteer בצרפת ולפי זה מציינים אותה שם בשמות הגולגלת הניאנדרטלית או המוסטיירית) ושלדים של בני אדם או חלקיהן בשפך העיים שבמערות אשר בוָדִי אל־מעָ’רָה ממזרח לעתלית (מֻעָ’רַתּ א־תַּבּוּן, מע’רת א־סח’וּל) וכן גם מציאת כלי־צור שהאדם השתמש בהם לצרכיו, חריתות וציורים בקירות המערות ובתקרותיהן – כל אלה מגלים לפנינו את טיפוס האדם הקדמון בארץ ישראל ואת צורות חייו והתפתחות תרבותו מאז היותו על פני הארץ.

האדם הראשון חי תחת כפת השמים יחד עם חית השדה ועוף השמים. הארץ היתה מכוסה עשב זורע זרע, יערות ובצות, שבהם חיו הפיל הקדמון, הקרנף, הדוב, שור־הבר, חזיר־הבר, עז־הבר, הצבי, הראם והאיל, השועל, הנמיה, הברדלס, היעלה, הזמר, הסוס והארנבת. עוף כל כנף יעופף על הארץ ומי הנהרות היורדים מההרים אל העמקים ישרצו דגים לרוב. הרב דחף את האדם לחפש לו מזון בשדה וביער ובנהר. הוא לקט את גרגרי השדה וקטף את פרי העץ וצד דגים בנהרות. הוא ראה את הנשר טורף את היונה ואת הדוב טורף את העז, ויעש גם הוא כמעשיהם וצד את חיות השדה להשקיט בבשרן את רעבונו, בשדה מצא אבני צור קשות והשתמש בהן לצרכיו. אבן ישרה וחלקה שמשה לו מכתש, שעליו כתש בעֱלי של אבן־צור את גרעיני השדה הקשים ורכך בו את הבשר אחרי שחתך אותו במגררת של אבן־צור. ברק ירד מן השמים ועצי היער התלקחו באש, והאדם למד בעצמו להעלות אש בעצים, שחטבם ביער בעזרת גרזן של צור שמצא בשדה. כלי השמוש של האדם הקדמון נמצאים במקומות רבים בארץ־ישראל מפוזרים על פני הארץ.

והנה באו קור חזק ומבול על פני הארץ, והאדם מצא מקלט ומחסה מפני הקור ושטף המים במערות הטבעיות הנמצאות במורדי הגאיות והנחלים. במערות רבות, שנחקרו עד עתה. נשתמרו שרידי האדם הקדמון ותרבותו בתוך שכבות שפך־העיים, שהצטברו זו על גבי זו, במערת א־זטיה נמצאה הגולגולת הגלילית, במערת א־תַבּון שבוָדי אל־מֻעָ’רָה ממזרח לעתלית נתגלתה קבוצה של תריסר שלדי אדם כשהן מכונסות בתוך שכבה קשה של אבן־סיד. שברי גולגלות נתגלו במערה אחת בג’בל קַפְזָה, 2 ק“מ מדר’־מזר לנצרת ושרידים של שלדים מאוחרות יותר במערת א־נָּטוּפָה הסמוכה לשֻׁקְבָּא, 7 ק”מ מצפ’־מזר' ללוד. במערות אלו, ובמערות אחרות נמצאו עצמות החיות, שהאדם אכל את בשרן, אפר האש, שבה צלה את הבשר, וכלי עבודתו. בתקופה זו נעשתה המערה דירתו הקבועה של האדם. הוא משכלל ומתקין את המערות הטבעיות לצרכיו. בתוך המערה הסגורה מתקרבים בני האדם זל"ז ונוצרים חיי המשפחה. האדם יוצא יום יום לחפש מזון לו ולמשפחתו. הוא צד את החיות בחִצֵּי־צור שהוא מוצא בשדה ודג דגים בנהר בחכה שהוא מתקינה בעצמו. את שלל הצידה והדיג הוא מביא למערתו וצולה אותו באש שהעלה בעצים, שהביא מהיער הקרוב. לקנוח סעודה הוא אוכל שבלולים וכל שרץ אחר, שהוא מלקט על פני האדמה סמוך למערתו. הוא מכסה את גופו הערום בעורות החיות ואף קולע מהעשבים הגבוהים הגדלים בבצות כסות לעורו ומחצלות לשכב עליהן. הוא מתקן ומשפר את מכשירי העבודה וכלי הזיין בלטשו ובחדדו את אבן הצור ואבן הבזלת. מקרני הראם והצבי ומעצמות החיות והדגים הוא עושה חצים, סכינים, מקדחים ומרצעות. חויותיו היום־יומיות מתרשמות בנפשו ומולידות בו את הצורך לתת מבע לרחשי לבו, והוא חוקק במפסלת של צור או חורת בחוד הצור בקירות המערה ובתקרתה מחזות של ציד או צורות הנדסיות משונות, או שהוא מצייר אותן בצבע שהוא מכין לו מצמחי השדה. הוא גם חורת צורות של חיות בעצמות או פוסל מהן פסילים קטנים להנאתו. קשרי המשפחה נהדקים יותר ויותר, ובמות אחד מבני המשפחה קוברים אותו בתוך המערה ושמים לתוך קברו מזון וכלים, שבהם היה רגיל להשתמש בחייו. את הקבר מקיפים באבנים גדולות למען לא יחולל.

בהתפתחות אטית במשך אלפי שנים נכנס האדם לתקופה חדשה. הוא מכנס לתוך מערתו־דירתו לפי בחירתו אחדות מחיות השרה ומגדל אותן. בהמות הבית מתרבות והולכות והוא נודד עם עדריו ממקום למקום למצוא להם מרעה. כך נעשה האדם לרועה צאן ובקר ולנודד. בהמות הבית מספקות לו חלק מצרכיו, כגון: בשר וחלב למאכל, עורות וצמר ללבוש. הוא מבחין בין תבואות השדה ועצי היער מינים הנותנים פרי הערב לחך. הוא מסתכל בתופעות הטבע, רואה את הגשם היורד בעתו ואת השמש המחממת את האדמה ומצמיחה את פריה, והוא מתחיל לגדל קרוב למעונו חטה (חטת־בראשית “אם החטה” נתגלתה בארצנו לראשונה ע"י אהרן אהרנסון בהרים שבין ים כנרת לראש פנה), שעורה, דוחן ופשתה, כך נעשה האדם לעובד אדמה. לצורך זה הוא מתקין את כליו וממציא כלי עבודה חדשים (מעדר, אֵת, חרמש) בחדדו את שפות אבני הצור הגדולות, ובו בזמן הוא יוצר גם כלי חרס, שבראשיתם הם פשוטים מאד. מתוך השמוש בחומר לעשיית כלי יוצר הוא לומד לעשות גם לבנים, שהוא מיבש אותן בשמש ובונה בהן בתים. בהמשך הזמן הוא נוכח, שהאבנים מתאימות יותר למטרה זו והוא בונה בתי אבן. אולם עוד במשך זמן ארוך משמשת המערה דירה ליד הבית הבנוי. בני האדם מתרבים והולכים, והם מתקרבים זל"ז ומתחברים יחד, כדי להגן בכחות משותפים על רכושם שרכשו בזעת אפם. כך נוצרת העיר הקדומה, עיר של מערות וחורים ובתים, המוקפת חומה בנויה אבנים גדולות בלי טיח, את הישובים של התקופה הזאת אנו מוצאים בעמקים ובגאיות, שבהם מצויים מים במדה מספקת להשקאה. כדי לשמור על מי הגשמים שלא יצאו לבטלה הם בונים סכרים בגאיות הצרים וחופרים תעלות להזרים בהן את המים לשדות ולגנים. בעיר מתפתחים והולכים חיי האדם. הוא טווה את הצמר והפשתן ואורג אריג לבגדים, טוחן את הקמח ואופה לחם, משפר את כלי היוצר הן בחומר והן בצורה ובקשוט. בני האדם מתחילים לבוא במשא ומתן ומתפתח סחר חליפין ביניהם לבין עצמם ולבין אנשים שמעבר לגבולות ארצם.

תופעות הטבע השונות והמשונות ותלותם של חיי האדם בתמורותיהן מעוררים בו את האמונה בכח כל יכול הרואה ואינו נראה. את הכח הזה יש לרצות ולפייס כדי שייטיב עמו. האדם מציב לו מצבות־אבן גדולות (Menhir) בשדה או עגולי אבנים גדולות, הם הגלגלים (Cromlech) המצויים במספר רב בארץ, או חוצב בסלעים הגבוהים שקערוריות, שבהן הוא נוסך נסך להנאתו של הרוח השולט בתבל. את מתיו או את אפרס הוא טומן בדולמנים העשויים שתי שורות מקבילות של אבנים מוצבות ומקורות באבנים גדולות מאד. את הבניינים האלה מכנים בשם בנינים מֶגַּלִיתיים (בניני הענקים). דולמנים נמצאים עוד כיום במספר רב בעבר הירדן מזרחה, ואילו בעבר הירדן מערבה השתמשו עפי"ר באבניהם לבנין, והם נשתמרו רק במקומות נדחים אחרים, כגון על יד אבל בית מעכה וסמוך למכמש. יש שאת עצמות המת היו טומנים באדמה בגלוסקמאות חומר העשויות בצורת בתים. בחדרה גלו גלוסקמאות כאלה, ומהם אפשר לשפוט על צורת הבתים, שבהם התגוררו בני האדם בתקופה ההיא.

הארכיאולוגים מבחינים בארץ־ישראל לפי שכבות הישוב הפריהיסטורי את התקופות באות

א. התקופה הפליאוליתית או תקופת האבן הקדומה. תקופה זו מחלקים לפי שכבות שפך־העיים לשני שלבים:

I. התקופה הפליאוליתית התחתונה. בתקופה זו גוף האדם אינו מפותח כל צרכו וכלי השמוש הם פרימיטיביים ביותר.

II. התקופה הפליאוליתית העליונה. בה התפתחו גוף האדם וכליו באופן נכר.

ב. התקופה המיסוליתית או תקופת האבן התיכונה. בה היה האדם לרועה צאן ובקר ועובד אדמה. הוא הולך ומשפר את כלי העבודה מאבן הצור ומוסיף עליהם מכשירים מעצמות החיות והדגים ותופר לעצמו בגדים מעורות החיות.

ג. התקופה הניאוליתית או תקופת האבן החדשה המכונה ברוב המקרים בארץ־ישראל בשם התקופה הכלקוליתית, הוא השלב האחרון של התקופה הניאוליתית, שבה נראים הסמנים הראשונים של שמוש בברונזה או באיזה חומר אחר הדומה לנחושת. בתקופה זו הנמשכת עד סוף האלף הרביעי הומצאה תעשית כלי היוצר המשתפרים והולכים בהמשך הזמן, ובו בזמן משתמשים עוד בכלי צור מלוטשים. בתקופה זו מתחילים לבנות בתים וליסד ערים, שבהן מתפתחים התעשיה והמסחר המביאים את בני האדם במגע עם ארצות חוץ, עם ארם נהרים ומצרים.

המעבר מתקופה לתקופה הוא כמובן אטי. כן למשל משתמשים עוד בתקופת הברונזה המאוחרת בכלי צור (השוה שמות ד, כה; יהו' ה, ב־ג). ועד היום משתמשים בהם הבדוים בחצי־האי סיני לצרכיהם, ואת האבנים המוצבות, את הגלגלים וגלי האבנים המצויים שם במספר רב הם מכנים בשם שַׁהַדָתּ (עדים, כלומר אותות זכרון, השוה ע' יגר שהדותא).

חוקרי הקדמוניות גלו עד עתה בארץ־ישראל את הישובים הפריהיסטוריים דלקמן לפי התקופות הנ"ל.

א. ישובים בתקופה הפַלֵיאוליתית התחתונה:

1. בעמקי הגליל: אבל בית מעכה במעלה עמק חולה, שֵׁמוּנְיָה מצפ’־מע' לים סמכו, וָדי צָלחה ממערב לו, גשר בנות יעקב, א־טָּבְּעָ’ה בשפתו הצפונית־ המערבית של ים כנרת, מערת א־זטיה בוָדי אל־עמוד מצפון למגדל.

2. בהרי הגליל: מערה בג’בל קפזה 2 ק"מ מדר’־מע' לנצרת.

3. בארץ החוף שבין הרי שומרון ובין שפת הים: מערת א־תַבּון בוָדי אל־מע’רה ממזרח לעתלית, מחצבות עתלית, מערת כַּבָּרה ממערב לזכרון יעקב, קוצין מדרום לכרכור.

4. בהר יהודה: רָם אללה. רַפָת הסמוכה לרם אללה, הר הצופים, לפתא וָדי שַׁמָר ונבי סמויל, המערות הגדולות מסביב להר הרודיון ובודי ח’ריטון: אֻם קַלְעָה, אם קטפה, אל־מָסה, אם נַקָס, אל־חִ’יָם, סַחְבָּה ואבו זיף ע"י וָדי אבו זיף הנכנס לוָדי ערוּבּ, יוטה.

ב. ישובים בתקופה הפליאוליתית העליונה:

1. בגליל: דַיְשׁוּן ממערב לים סמכו, קרן חטין, לוביה, ג’בל קפזה.

2. בשומרון: מערת אל־וָד, היא המערה הגדולה ביותר בוָדי אל־מע’רה, מערת כברד

3. ביהודה: וָדי א־שַּׁמָר ממזרח לרם אללה, צוּר בָּהִר סמוך לתלפיות של ירושלם, אם קלעה ואל־חִ’יָם בודי ח’ריטון.

ג. ישובים בתקופה המֵיסוליתית:

1. בשומרון: ודי אל־מע’רה, כברה.

2. ביהודה: ודי א־נטופה סמוך לכפר שֻקבא, 7 ק"מ מצפ’־מזר' ללוד (הארכיאולוגים מכנים את תרבות התקופה הזאת לפי כלי הצור שנמצאו במערה זאת בשם התרבות הנטופית), סביבות רמת רחל ומָר אליאס מדרום לירושלם, אם אל־קלעה בודי ח’ריטון, אם א־זויניתא ואבו זייף סמוך לודי אל־ערוב.

ד. ישובים בתקופה הניאוליתית: יריחו, נחל עזה.

ה. ישובים בתקופה הכַלקוליתית:

1. בעמקי הגליל: וָדי צָלחה בעמק חולה, אל־בַּצָּה מדר’־מזר' לראס א־נקורה, כרזים מצפון לים כנרת, הרבג' מדר’־מזר' לחיפה, עפולה ומגדו בעמק יזרעאל.

2. בהרי הגליל: ראש פנה.

3. בהר הכרמל: וָדי רשמיה.

4. בשרון: חדרה, עין אל־קוצין מדרום לכרכור.

5. בהר יהודה: תל א־נָצבה מדרום לרם אללה, כפר טָס סמוך לקלנדיה, וָדִי א־טחונה מדר’־מזר' לבית לחם (לפי השרידים של מקום זה מכנים את תרבות מן התקופה בשם התרבות הטחונית), תל בית מִרְסָם מדר’־מע' לאדורים.

6. בעמק הירדן: בית שאן וקבוצה של ישובים מצפון, מדרום, ממערב ומצפון מערב לה, יריחו, תלילת אל־עֻ’סוּל מצפ’־מזר' לים המלח (התרבות הע’סולית).

7. בשפלה: גזר, בית שמש, רַפָת הסמוכה לבית שמש, 43 ישובים לאורך נחל עזה, בתוכם תל אל־פָ’רע, תל ג’מה ותל אל־עג’ול.

מהרשימה הזאת אנו למדים: א) מסוף התקופה הפליאוליתית התחתונה הלך הישוב בארץ־ישראל ופחת, בתקופה המיסוליתית הוא נעלם בגליל לגמרי ובתקופה הניאוליתית־הכלקוליתית הוא הגיע לשיא בכל חלקי הארץ, ב) בכל התקופות היה הישוב בהרים מועט, הקבוצות הגדולות היו בשפלת החוף, בעמק הירדן, בעמקים ובגאיות, ששם האקלים חם. האדמה תחוחה והמים מרובים.

התקופות ההיסטוריות כ־3000 שנה בערך לפסה“נ באה ארץ־ישראל במגע עם העמים השכנים וע”י כך היא נכנסת לתקופה ההיסטורית. במצרים התקיימה מדינה מסודרת מאז הרבע האחרון של האלף הרביעי, ובארם נהרים נוסדה בשנת 2900 מדינת אשור האדירה. הארכיאולוגים קוראים לתקופה המתחילה בשנים אלו בשם תקופת הברונזה ומחלקים אותה לשלשה שלבים. הכנוי הזה אינו הולם אמנם את ארץ־ישראל, היות ובמשך כל האלף השלישי השתמשו כאן אך מעט בחומר זה לעשית כלי עבודה וכלי זיין והמשיכו להשתמש בכלי אבן וצור כמקדם ולהקים בנינים מגליתיים. ועוד זאת: בתקופה זו ידעו לא רק את הברונזה, כי אם גם נחושת טהורה בלי כל תערובת, וכן זהב וכסף ועופרת, אבל התחילו להשתמש בהם לתעשיה רק בתחלת האלף השני. בארץ־ישראל השתמשו בברונזה במקום האבן והצור החל בתקופת הברונזה התיכונה, כלומר מתחלת האלף השני. תעשית כלי היוצר משתפרת והולכת באלף השני הן בחומר והן בצורה ובקשוט, והבנין הולך ומתפתח ומקבל צורות קבועות. בתקופה זו היה כבר הברזל ידוע. אבל הוא היה נדיר מאד ורק בסוף התקופה השתמשו במלחמה ברכב ברזל (השוה יהו' יז, טז, יח; שופ' א, יט). מכיון שבמדע הארכיאולוגי נתקבלה חלוקת הזמנים ההיסטוריים לפי השמוש במתכות באסיה הקדמית ובמצרים, ישמש הסדר הזה גם לגבי ארץ ישראל. את תקופת הברונזה מחלקים לשלש תקופות־משנה (ואף גם באלה מבחינים שלבים שונים):

הברונזה הקדומה 3000 ־ 2000 לפסה"נ

הברונזה התיכונה 2000 ־ 1600 לפסה"נ

הברונזה המאוחרת 1600 ־ 1200 לפסה"נ

בסוף תקופה זו מופיע הברזל בשמוש במקום הברונזה. לכן מכנים את הזמן משנת 1200 עד אחרי כבוש אלכסנדר בשם תקופת הברזל, ואף אותה מחולקים לשלש תקופות־משנה וכל אחת מהן לשלבים אחדים:

תקופת הברזל הקדומה 900־1200 לפסה"נ

תקופת הברזל התיכונה 600־900 לפסה"נ

תקופת הברזל המאוחרת 300־600 לפסה"נ

אם נשוה את התקופות האלו לעומת ההיסטוריה הכללית, מסורת המקרא ותולדות עם ישראל בארצו תצא לנו הסכימה דלקמן:

א תקופת הברונזה

1. הברונזה הקדומה: תנודת העמים בגבולות ארצנו, יסוד ממלכות בארצות השכנות וחדירת עמים שמיים (הכנענים) לתוך ארצנו.

2. הברונזה התיכונה: נדידת האבות,חדירת האמורי לארץ־ישראל, החתי לסוריה הצפונית והארמים לסוריה התיכונה, פלישת החיקוסוסים (Hyksos) ושלטונם בארץ־ישראל ובמצרים.

3. הברונזה המאוחרת: שלטון מצרים בארץ־ישראל ובסוריה, המלחמות בין המצרים והחתים על השלטון בארצות אלו, חדירת העברים לארץ וכבושה ע"י בני ישראל.

ב תקופת הברזל

1. הברזל הקדומה: תקופת ההתיישבות הישראלית עד חלוקת המלוכה; התישבות הפלשתים.

2. הברזל התיכונה: תקופת מלכות יהודה וישראל. גלות אשור, שלטון אשור.

3. הברזל המאוחרת: גלות בבל, שיבת ציון, התקופה הפרסית, בסוס השלטון היוני־המקדוני.

מכאן והלאה מצוינות התקופות ההיסטוריות בארץ ישראל לפי העמים שהשתלטו עליה והטביעו עליה את חותמם:

1. התקופה ההלניסטית 40־300: שלטון הדיאדוכים, ההאבקות בין השלטון והתרבות היהודיים־הלאומיים ובין שלטון הזרים ותרבותם; תקופת החשמונאים.

2. התקופה הרומית 40 לפסה“נ – 325 אסה”נ: שלטון בית הורדוס, המשך האבקות הלאום היהודי לחירותו. זמן יצירותיו הרוחניות (המשנה והתלמוד).

3. התקופה הביזנטית 636־325: השלטת הנצרות בארץ ודחיקת רגלי היהודים.

4. התקופה הערבית הקדומה 808־636: השתלטות האסלאם והתרבות האסלאמית־הערבית.

5. תקופת המלחמות והמהומות הפנימיות 1260־808: חרבן הארץ וישובה במלחמות השושלות והכתות הדתיות, שלטון הצלבנים ומלחמותיהם עם האיובים והממלוכים.

6. תקופת שלטון הממלוכים המצריים 1516־1260: השלטת סדרים ובנין.

7. תקופת שלטון התורכים 1918־1516: שלטון העריצים, מלחמות הבדוים והפלחים.

8. הזמן החדש 1918־: השלטון בתוקף המנדט הבריטי, בניין הארץ ע"י היהודים.

החליפות בישוב הארץ מצבה הגיאוגרפי המרכזי של ארץ־ישראל עשה אותה עוד מהימים הקדומים מטרה לנדודי העמים ולשאיפות הכבוש של הממלכות האדירות מקרוב ומרחוק. בהיותה הגשר בין המדינות הגדולות של ימי קדם נפגשו בה צבאותיהן, אשר באו מצפון ומדרום, ממזרח ומערב והחריבו במלחמותיהם את הארץ. על תלי הערים ההרוסות בנו הכובשים ערים חדשות, ולכן חזיון נפרץ הוא בארצנו, שבתל אחד נמצאות שכבות של שש, שבע ויותר “ערים”, שנבנו בזמנים שונים זו על תלה של זו, כגון בחצור, בקדש נפתלי, ביריחו, בבית שאן, במגדו, בגזר, בתל בית מרסס ועוד. מכאן מובנו של הכתוב: “הערים העומדות על תלן” (יהו' יא, יג), “ונבנתה עיר על תלה” (ירמ' ל, יח). ואם לא נבנתה עוד העיר, אז היתה “תל שממה” (ירמ' מט, א), “תל עולם” (דב' יג, יז, יהו' ח, כח). ישנם תלים של ערים מהשלב האחרון של תקופת האבן, שנעזבו ולא נושבו עוד, כגון תֻּלַיְלַתּ אל־עֻ’סוּל, או שהיו מיושבים מתקופת הברונזה הקדומה ועד סוף התקופה הביזנטית, כגון בית שאן, ויש שאנו מוצאים בתל אחד שרידים של ישוב בתקופה קדומה ונעלמים בו הסמנים של ישוב במשך מאות שנים רבות והוא נושב מחדש בתקופה מאוחרת יותר. תל אַבּוּ הֻוָם הסמוך לחיפה למשל, היה בסוף תקופת הברונזה ובתקופת הברזל הקדומה מקום של פריקת סחורות מקפריסין וממיקיני. ישוב זה נחרב בימי רחבעם (925 לפס"הנ) ונתחדש בזמן שיבת ציון (במחצית השניה של המאה הששית). החפירות והבדיקות הארכיאולוגיות הנערכות בתלים ובחורבות מגלות לפנינו את מצב הישוב במקומות אלה בתקופות ההיסטוריות השונות, והתגליות מציגות לפנינו תמונה ברורה פחות או יותר מחייהם הכלכליים. התרבותיים, החברתיים והמדיניים של האנשים שחיו אז וממגעם ומשאם עם עמים אחרים. התקדמות המחקר הארכיאולוגי בארצנו ובארצות השכנות בעשרות השנים האחרונות חוללה מהפכה בתפיסת המחשבה ההיסטורית בכלל ובהבנת תולדות ישוב ארצנו ותרבותו.

תקופת הברונזה עוד בשלב האחרון של תקופת האבן גלו המצרים בחצי־האי סיני אוצרות אדמה, כגון את הפֵּרוּז (turquoise) היקר, מין פוספט מֵימי המכיל אלומיניום, ברזל או נחושת. סוחרי מצרים באו בהמשך הזמן במגע עם יושבי הארץ אשר מצפון לחצי־האי. באמצע האלף השלישי עברו צבאות מצרים לאורך החוף ועמק הירדן ופניהם לסוריה. בתעודות המצריות מהממלכה השניה (1720־2000) נזכרות המדינות רת’נו (=לוד= ארץ יהודה והנגב), שכמם (= שכם, הר אפרים–שומרון), וחַ’רוּ (צפון ארץ־ישראל). יתכן שרבים מהעבדים שהועבדו בפרך במכרות הפרוז בחצי־האי סיני ברחו ומצאו מקלט בארץ הנגב, שבה חיו כרועי צאן (השוה דהי"א ד, מ). במחצית הראשונה של האלף השלישי עלו שבטים שמיים בגלים גלים מערב הצפונית. הם שטפו את עבר הירדן מזרחה עברו את הירדן במעבר המאסף (סמוך למפעל החשמל הארצישראלי), שבו מתלכדות דרכים רבות, ופלשו לעמק הירדן, לעמק יזרעאל וליתר עמקי הארץ ולשפלת החוף, שבהם מצאו מרעה טוב לבהמתם ומים רבים. אלה היו הכנענים, שתרבותם הושפעה מאשור־בבל וממצרים. מארם נהרים קבלו את הדת, את עבודת הבעל והעשתורת, שפתם היתה שמית וכתבם כתב היתדות. מרכזם היתה שכם (בר' יב, ו) הנמצאת בטבור הארץ בדרך המחברת את עמק הירדן עם שפלת החוף, בה הקימו מקדש לאל ברית או בעל ברית (השוה שופ' ח, לג). הם עבדו לאלילים על כל הר גבוה ותחת כל עץ רענן ובנחלים תחת סעיפי הסלעים (ישע' נז, ה; ירמ' ב, כ; ג, ו, יג). הם הקריבו לאליליהם את הבן הבכור, גם זקנים וזקנות, וטמנו את עצמותיהם בכדים גדולים באדמה. הם בנו ערים בצורות מוקפות חומה עם דלתים ובריח. בערים אחדות היו החומות רחבות עד כדי כך שבנו עליהן בתים (השוה יהו' ב, טו), ויש שבנו שתים או שלש חומות זו לפנים מזו. בתוך העיר הקימו מקדשים וחצבו בורות וברכות למקוה מי הגשמים וממגרות לתבואה, ואת המעינות אשר מחוץ לעיר חברו אליה ע"י נקבות החצובות בסלע כדי לשמור לעצמם את המים במקרה של מצור ולמנוע אותם מהאויב. בסלעים שבשדות המרעה חצבו בורות להשקות במימיהם את מקנם ובכרמי הגפנים והזיתים גתות לדרוך בהם את הענבים ולכתוש את הזיתים ולעצור בהם את היין ואת השמן.

ענף חשוב של הכנענים הם הפיניקים, שהתישבו בחוף הים בין ארוָד ובין עכו ובנו בה ערי מרכולת גדולות. הם עמדו בקשרי מסחר עם מצרים עוד ממחצית האלף השלישי. משם הביאו כלי אלבסטרון, תכשיטים, כלי זיין ופסילים, ולמדו לחקות בארצם את הדוגמאות המצריות. החל מאמצע האלף השני גדל במשא ומתן עם איי הים האיגיאי ועם קפריסין, משם הביאו כלי חרס שונים וכנראה גם רכב ברזל (יהו' יז, טז, יח). הפיניקים החליפו את סחורות החוץ באריגי צמר הצבועים בצבע הארגמן של החלזון, שעלו בטיב העבודה והחומר על בגדי המצרים וגויי הים.

בסוף האלף השלישי הגרו החורים ממיטַני אל הארץ והשתקעו בהר שעיר, מסוף המאה הי"ט שוב אין זכר להם בארץ זו, שתפסוה נודדים שמיים מהמדבר. מצפון לאדום ישבו עמים מקדם, הם מואב ובני עמון. מערב הצפונית נדדו באלף השלישי גלים חדשים של שבטים שמיים לארם נהרים, ביניהם האמורים, שפלשו בתחלת האלף השני לארץ ישראל. הם באו מאור כשדים שבדרום ארם נהרים וממַרי שבצפונה עם עדרי צאן וחמורים, ששמשו למשא ולמסע במקום גמלים. שפתם היתה השפה השמית המערבית הקרובה לעברית, לכנענית ולארמית והם עבדו לאַמֻרוּ ולאשרה. בעבר הירדן מזרחה יסדו שתי ממלכות גדולות, האחת בצפון ומרכזיה אדרעי ועשתרות קרנים והשניה בין הארנון ובין היבוק ובירתה חשבון. באותו זמן בערך הגרו מאסיה הקטנה לצפון סוריה החתים האריים. האמורים עברו את הירדן ויסדו בהרים מדינות־ערים חזקות כמנהג הכנענים.

בתקופת הנדידות והתמורות המדיניות, ייתכן שהדבר היה בתחלת המאה הי"ט, יצא אברהם העברי בראש מחנה גדול מחרן שבארם נהרים והלך לארץ כנען. בשכם ובבית־אל היה כנראה ישוב צפוף, לכן נסע אברהם הלוך ונסוע ויאהל בארץ הנגב, ששם היו עוד שטחים נרחבים פנויים, ואת אלוני ממרא שעל יד חברון בחר לו למושב קבוע. העברים נושאי רעיון האחדות האלהית לא התערבו ביושבי הארץ בני הגזעים השונים ושמרו על טהרת גזעם. הם היו רועי צאן ובשנות בצורת נדדו עם עדריהם עד מצרים.

בתקופת האבות ובזמן כבוש ישראל והתנחלותם אנו מוצאים את האמורי ב“הר האמרי” ממעלה עקרבים עד הר אפרים (בר' יד, ז, יג; מח, כב; דב' א. ז. יט־כ; יהו' י, ה־ו; שופ' א, לד־לו). שבטים ובתי־אבות אחרים חדרו גם הם מהמדבר ומסוריה לארץ כנען ויאחזו במקומות שונים. בני חת הגיעו עד חברון (בר' כג, ג ואילך; כז, מו), בהר אפרים ישב הפרזי (יהו' יז, טו; שופ' א, ד־ה). החוי נדד מירכתי הלבנון והחרמון. שליטה של שכם בימי יעקב היה חוי (בר' לד, ב), והגבעונים בימי יהושע היו גם הם חוים (יהו' ט, ז; יא, י). היבוסי ישב בירושלים שנים רבות אחרי כבוש יהושע, והעיר נקראה על שמו עוד בימי דוד (יהו' יח, כח; שופ' יט, י־יא; דהי"א יא, ד־ה). לגרגשי הנזכר באחרונה ברשימת השבטים הזרים (בר' טו, כא: יהו' כד, יא) לא היה מושב קבוע. נראה שהיה נודד ממקום למקום, לכן נעלם שמו מרשימת השבטים אחרי כבוש יהושע. מארץ אדום נדדו בימים קדומים הקיני והקנזי (בר' טו, יט; לו, יב; במד' כד, כא) לארץ הנגב ויתנחלו בה, ובעלות בני ישראל ממצרים התחברו אליהם ובמשך הזמן נבלעו בתוכם (במד' לב, יב; יהו' יד, ו, יד; שופ' א, טז; ד, יא; ש"א כז, י; ל, כט). בגבולות הארץ ישבו עמים רועים, שנסו בהזדמנויות שונות לפלוש לארץ, כמנהגם של שוכני המדבר, ולזכות במרעה טוב ובבורות מים. עמלק האהיל במדבר צִן בגבול הנגב (שמות יז, ח; במד' יג, כט; ש"א טו, ה ואילך) והמדיָנים משדה מואב עד מדבר פארן (בר' לו, לה; במד' לא, ב ואילך; שופ' ו, ג. לג: מ“א יא, יח; דהי”א א, מו). בני קדם (שופ' ו, ג. לג), שרעו את צאנם וגמליהם במדבריות, הצטרפו אליהם לשלול שלל ולבוז בז. התורה מספרת, שבימיהם של אברהם ואמרפל (חַ’מּוּרַבִּי?) מלך שנער ישבו הרפאים בבשן, הזוזים או הזמזומים בגלעד והאימים במואב (בר' יד, ה). הם היו “עם גדול ורב ורם כענקים”, ששאריתם נשמדה ע"י בני ישראל (דב' ב, י, יא. כ. כא).

כסערת סופה התפרצו בתחלת המאה הי“ח החיקסוסים (Hyksos) בתוך תנועת עמים לא־שמיים בסוסיהם וברכבם לתוך סוריה וארץ־ישראל. הם באו מערבות אסיה התיכונה ואירופה הדרומית והשתלטו על כל הארצות שעברו בהן. בסוף המאה הי”ח חדרו גם למצרים וכבשוה וימגרו את המלכות השניה. הוראת שמם במצרית היא “הזרים שליטי הארצות”. מאתיים שנה שלטו בארץ שלטון בלתי מוגבל. הם בטלו את סדרי החיים הפטריארכליים של העמים השמיים והנהיגו במקומם שלטון פיאודַלי. הם היו השליטים, האדונים. מלכי הארץ ונסיכיה נכנעו להם, והם חלקו שטחים גדולים בין אביריהם, וזאת היתה ההתחלה של התפוררות הארץ למדינות־ערים קטנות, כפי שאנו מוצאים אותן עוד בזמן כבוש יהושע. הם השאירו את השלטון הפנימי לנסיכי הערים והסתפקו במסים הכבדים שהטילו עליהם. החיקסוסים החריבו את התרבות הכנענית העתיקה, ועל תלי עריהם בנו ערי־מבצר חדשות, ששרידיהם נתגלו לאורך כל הארץ, כגון בחצור, בבית ירח, בבית שאן במגדו, בשכם, בלכיש, באשקלון, ביריחו, בתל אל־עג’ול, בתל אל־פָ’רע, בעזה ועגד. בתלי הערים האלו נתגלו כלי־זינם מברונזה ותכשיטיהם העשויים כסף וזהב. את מתיהם היו קוברים באדמה בארונות אבן. כלי היוצר שלהם היו ברובם שחורים (ומענין הדבר, שעד היום הזה כלי היוצר, שהערבים עושים בעזה, לפנים מרכז שלטונם של החיקסוסים, הם שחורים). תקופת שלטונם של החיקסוסים היתה תקופה של פריחה כלכלית גדולה אחרי דלדול החיים הכלכליים והמעטת התושבים ברבע הראשון של האלף השני, כנראה מסבת המלחמות והנדודים.

עמי המזרח נאנחו תחת עול החיקסוסים עד שקם פרעה יעחמשׂ (Amosis) וגרשם ממצרים וישמידם על יד שרוחן. מאז חותרים מלכי מצרים לקראת השלטון בארצות אשר מצפון למצרים. יעחמש והמלכים הבאים אחריו נלחמו עם עמי הצפון ואף עברו את הנהר פרת. תחותמש (Thutmosis) השלישי ( 1447 ־ 1501 ), הגדול בין מלכי מצרים מהמלכות השלישית הנחיל לחיקסוסים על יד מגדו את המכה הנצחית והביא את ארץ הכנענים וסוריה תחת עול מצרים. מלכי מצרים לא היו מעונינים לשנות את צורות השלטון והרכוש הקרקעי של מדינות־הערים. הם הרימו מהן מסים בצורות שונות ודרשו מהן השתתפות במלחמותיהם והבטיחו להן מצדם עזרה והגנה מפני אויביהם הם. הם מנו נציב עליון בעזה הקרובה לגבול מצרים ונציבים ביתר חלקי הארץ, שתפקידם היה לגבות את המסים ולהודיע את פרעה על מעשי נסיכי הערים. למען חזק את שלטונם בארץ בנו מבצרים בערים מרכזיות ושלחו לשם חיל־עבדים שנצלו את הארץ. מימי מתקן הדת אח’נתון, הוא אמנחותף הרביעי ( 1362 ־ 1379 ), מתמוטט והולך שלטון מצרים בארץ כנען. ממכתבי אל־אמרנא אנו למדים, כי המלכים הכנעניים החולמים על חרותם המדינית מתמרדים, החַ’בִּרוּ (העברים) הולכים ומשתלטים על מדינות־הערים, ורבים ממלכי הכנענים מסירים מעליהם את עול מלכות מצרים ומצטרפים אליהם או נכנעים להם. הוַסַלים, שנשארו נאמנים לפרעה, צועקים חמס על מעשי הַחַ’בִּרוּ ובעלי בריתם ומבקשים את עזרת אדונם, ואין מושיע. עבד־חיבא מלך ירושלים מתאונן שהחַ’ברו, שונאי שלטון מצרים, תפסו את בית לחם בארץ ירושלם; לַבָּאיָה, אויבו בנפש של פרעה, מסר להם את שכם ובנותיה; מַלְכִּ־אִלֻ מלך גזר וגם מלך לכיש מבקשים את עזרת הח’ברו נגד לוחציהם המצריים.

מי היו הח’ברו־העברים, אשר הדריכו במשך מאה שנה ויותר את מנוחתם של מלכי מצרים ושל עושי רצונם בארץ כנען? עוד טרם נתברר, אם הם באו מעבר לנהר פרת. ששם נזכרים העברים בכתובות מימי אברהם, או שהיו משיָרי העברים, שהגרו עם אברהם ונשארו בארץ, או אם היו שבטים עבריים (בני יוסף?) או קבוצות נועזות מהם, שעלו ממצרים לפני בני ישראל ולהם הצטרפו העבדים העברים, שעבדו בפרך במכרות סיני, והם הם אשר הכשירו את הקרקע לכבוש הארץ ע"י בני ישראל.

בהכשל כח השלטון של מלכי מצרים עברו שבטי ארם את הפרת והתנחלו בדרום־מזרח סוריה. הם היו סוחרי ארץ הקדם ועשו את בירתם דמשק לעיר מרכולת פורחת. במסעות המסחר שלהם הפיצו את השפה הארמית ואת הכתב הכנעני־העברי (האלפביתי) עד גדות האינדוס. באותו זמן הלכו החתים והתקרבו לגבולות ארץ כנען. סתי הראשון (1300־1321) נלחם בהצלחה עם מלך אשור אדר־נירַרי הראשון, עם החתים ועם מלכי הכנענים והאמורים המורדים, אולם רעמסס השני (1233־1300) הוכרח אחרי מלחמה קשה עם החתים להכיר בשלטונם על סוריה ולהסתפק בשלטון רופף בלבד על ארץ כנען, ובשובו למצרים שבו מלכי הכנענים ומרדו בו. מצב ההתפוררות, שבו היה נתון השלטון המצרי בארץ כנען הקל על בני ישראל לכבוש את הארץ.

התקופה הישראלית שבטי בני ישראל עלו ממצרים דרך מדבר שור ומדבר צִן ופשטו על ארץ הנגב. השבטים השמיים כלב, קין וקנז יושבי הנגב הצטרפו לבני

יהודה ושמעון ונבלעו בתוכם. הם העפילו לעלות על הר האמורי, ואם כי נהדפו בנגב ע“י העמלקי והכנעני מלך ערד הצליחו, כנראה, בכל זאת לתפוס עמדות בהר (השוה במד' כא, א־ג). תעודה מצרית עתיקה המזכירה בפעם הראשונה את שם ישראל מעידה, שבני ישראל כבר ישבו בארץ כנען במחצית השניה של המאה הי”ג. מזמור על נצחונותיו של פרעה מרנפתח ( 1223 ־ 1233 ), שחובר בשנה החמשית למלכותו אומר:

“המלכים נוצחו והם אומרים ‘שלום’. אף אחד אינו עומד בראש מורם בין תשע,הקשתות. נחרבה לוב, ארץ החתים היא במצב של שלום, שודדה כנען עם כל רעתה,אשקלון הגלתה, גזר נלקחה, ינעם נעשתה דבר שאינו קים, ישראל נשמד, זרעו איננו,,ח’רוּ נתאלמנה”.

רוב שבטי ישראל סבבו את ארץ אדום ואת ארץ מואב, שגבולותיהן היו מבוצרות, מגרו את המדיָנים הצפוניים, אשר חנו בגבול המדבר ממזרח לארנון, עברו את נחל ארנון וכבשו במלחמת תנופה את שתי ממלכות האמורי, את ממלכת סיחון מלך חשבון ואת ממלכת עוג מלך הבשן. כשחזקו את עמדותיהם במושבותיהם החדשות עברו את הירדן מול יריחו, ובמלחמה ממושכת עם מלכי הכנעני והאמורי כבשו את עבר הירדן מערבה מחוץ לערים הבצורות בשפלת החוף ובעמקי הארץ, שבהן נשאר הכנעני יושב בקרב ישראל עד שדוד הכניעם וישם אותם למס עובד. בארץ ההרים, שישובה היה דל בתקופת הברונזה המאוחרת, יסדו בני ישראל ערים וכפרים, פתחו את החקלאות וסגלו לעצמם את הידיעות התכניות של הכנענים בבנין ובמלאכות־יד.

שני מטות וחצי המטה התאחזו בעבר הירדן מזרחה: ראובן במישור מואב ובארץ יעזר מנחל ארנון עד קרוב ליבוק, גד בגלעד וחצי המטה מנשה בבשן. הם תפסו את ערי המבצר ובנו ערים לנשיהם ולטפם וגדרות צאן למקניהם ורעו את צאנם במדבר עד נהר פרת. תשעה מטות וחצי המטה התנחלו בארץ כנען בעבר הירדן מערבה: יהודה בהר האמורי ובנגב עד גבול אדום. בתוך נחלתו נבלעו משפחות הכלבי, הקיני, הקנזי והירחמאלי. שמעון רעה את עדריו בין הר יהודה ובין הנגב והשפלה, ובמשך הזמן נבלעה נחלתו בנחלת יהודה, בנימין ישב בין הר יהודה ובין הר אפרים מעיר היבוסי עד בית־אל. בני יוסף כבשו את ארץ בני לבאיה בין בית־אל ובין עמק יזרעאל, אפרים התנחל בדרום ומנשה בצפון, ושכם היתה הגבול ביניהם, בגורלם של בני זבולון ויששכר נפלו הגליל התחתון ועמק יזרעאל, זבולון ישב בצפון־מערב ויששכר בדרום־מזרח, והר תבור היה הגבול ביניהם. שבט נפתלי התאחז לאורך הירדן מעמק עיון עד מדרום לים כנרת ומטה בני אשר ממערב לו, מהלבנון ועד מעבר להר הכרמל, אבל הוא לא הוריש את הכנעני, שישב בערי החוף מצידון עד עכו. בני דן, שהתנחלו בשפלה במשולש ירקון־צרעה־נחל רובין, נלחצו על ידי האמורי ההרה. הם נסעו צפונה, כבשו את עיר הצידונים ליש והתנחלו על יד מקורות הירדן.

בתקופת התאחזותם של בני ישראל בשני עברי הירדן הציקו להם שכניהם, אדום ועמלק מדרום, החוי וארם מצפון, עמון ומואב הקרובים להם בגזע ובלשון נלחמו בהם, וברית מלכי האמורי הצפוניים התקיפו אותם מבפנים, אולם בשעת צרה קם להם שופט היוצא לפני הצבא, הודף את האויב לגבולותיו ומבטיח לעם שלום ומנוחה לתקופה מסוימת.

האויב העז והמסוכן ביותר של ישראל בתקופת השופטים היו הפלשתים, “יושבי חבל הים גוי כרתים” (צפנ' ב, ה). “כפתרים היוצאים מכפתר” (בר' י, יד; דב' ב, כג; עמוס ט, ז; דהי"א א, יב) המכונים בתעודות המצריות בשם גויי הים או גויי הצפון. בתחלת המאה הי"ב עזבו תחת לחץ הדוֹרים הנודדים את איי הים האיגאי והחוף הדרומי־המערבי של אסיה הקטנה ובאו באניותיהם הקלות לחוף סוריה. משם הלכו ונסעו דרומה והתפשטו על פני ארץ החוף, הפלשתים בשפלה והזכָּרים (או הזכָּלים) בשרון. כוונתם היתה לרדת לארץ הנילוס, אולם רעמסס השלישי הדף אותם משם בשנת 1190.

הפלשתים וקרוביהם היו אנשי מלחמה ואוהבי קרב ושרתו גם כשכירי מלחמה (השוה ש“ב טו, יח; כ, ז. כג; מ”א א, לח. מד), תרבותם ושפתם היו זרות לעמים השמיים, שישבו בארץ ובשכנותה, ואילו את עבודת האלילים קבלו כנראה מאסיה הקדמית. דגון אבי הבעל, נערץ בבבל כבר באלף השלישי ובערי פיניקיה באלף השני. העשתורת היתה אלילת הכנענים. הם הקימו להם מקדשים בעריהם. הפלשתים יסדו מדינות ערים לפי דוגמת הכנענים מסביב לערים עזה, אשקלון, אשדוד, גת ועקרון, שבראשן עמדו סרנים (מושלים, מלכים), והוו יחד את ברית ערי הפלשתים. בעלי בריתם הזכָּרים עשו את דאר למרכז שלטונם בשרון. המציאות הארכיאולוגיות בתלי ערי השפלה מעידות, שתרבותם החמרית של הפלשתים היתה גבוהה למדי. הם עמדו בקשרי מסחר עם ארצות מוצאם וחִקו את הדוגמאות של כלי היוצר שלהם בצורה ובקשוט, בציורים הנדסיים ובציורי־עופות יפים. רק הם בלבד ידעו לעשות במלאכה בברזל, והם הכינו כלי עבודה וכלי זיין ורכב ברזל (ש"א יג, יט־כב). בבניה חקו כנראה את אמנות היונים. מקדש דגון בעזה, שבו שחק שמשון בפני סרני הפלשתים והעם, היה נכון על עמודים כדוגמת בניני היונים. את מתיהם היו קוברים כמנהג עמי הצפון בתוך האדמה ומעל הקבר היו מערימים ערמה של עפר (tumulus). בתכסיסי המלחמה עלו על ישראל, “כי רכב ברזל להם וחרב וחנית וכדון”. הם דחפו בראשונה את שרידי שבט דן ואח"כ את יתר שבטי ישראל אל ההרים, ובצר להם בקשו זקני ישראל מאת שמואל הרואה לשים עליהם מלך לשפטם ככל הגוים. תחת דגל שאול נלחמו כל שבטי ישראל באויב המשותף, שחדר לתוך עמק יזרעאל עד הר הגלבע ובית שאן ואף עלה על הר יהודה ובא עד גבע ומכמש. שאול ובניו נפלו בגבורים במלחמת איתנים זו, אבל דוד, אשר עוד בנערותו הפיל חלל את גבורם הלאומי של הפלשתים, שבר את גאון עוזם ושם קץ לכבושיהם.

בימים ההם היו ערי המרכולת של הפיניקים בעצם פריחתם הכלכלית. בראשונה עמדה בראש הערים הפיניקיות העיר צידון, הבנויה בים על כף סלע המחובר ליבשה ע"י חול מוצף. אז נקראו הפיניקים בדרך כלל צידונים. מהגרים צידונים יסדו לפי האגדה את העיר צור (מנין השנים של צור מתחיל בשנת 1198/7). מימי דוד אנו מוצאים את צור בראש ערי פיניקיה, שהיה להן אופי של מדינות־ערים כמו ביון ובארץ כנען. אניות הצורים הפליגו בימים, והם סחרו עם ארצות רחוקות והגיעו עם צי המסחר של שלמה עד אופיר. הם מכרו בארצות אלו את תוצרת חרושת המעשה שלהם: מגנים ורכב ברזל משובצים בכסף ובזהב, כלי מתכת יקרים העשויים באמנות רבה כלילת יופי, תכשיטים המקושטים באבנים יקרות, בזכוכית צבעונית ובאמיל, מחרוזות ממולאות באלקטרון ואריגי ארגמן. מסחרם הביא להם עושר רב, ובגדול כחם הרחיבו את שלטונם על כל ערי החוף עד יפו ויסדו מושבות בשפלה. בראש כל עיר עמד המלך, ששאל בעצת מועצת הזקנים.

עם ישראל יצא מהמלחמות עם העמים מסביב כשהוא מאוחד, ודוד יסד מדינה חזקה ביהודה וישראל, שלה היו כפופות כל המדינות השכנות ממזרח עד המדבר, ממערב עד הים ומצפון עד חמת (ש"ב ח, א ואילך). הוא הקים צבא סדיר ובראשו מועצת מלחמה. מנה שרים לנהל את ענייני המדינה, ערך מפקד לעם ועשה את ירושלים הנמצאת בדרך המלך מהצפון אל הדרום ומקשרת את הארץ משני עבה"י למרכז המדיני והדתי של ממלכתו האדירה. את ארון הברית, שהיה נודד עד עתה ממקום למקום, העביר לירושלים והקים לו שם אהל וגם הכין את כל חמרי הבנין להקים בית לה' על הר המוריה. אולם איש המלחמה השאיר את מלאכת השלום לבנו אחריו (דהי"א כב, ב־ו). עם עלות בנו שלמה על כסא המלוכה התחילה תקופה של שלום ופריחה תרבותית וכלכלית בארץ. המלך החכם יצר יחסים הוגנים עם מצרים בקחתו את בת פרעה לאשה והמשיך את יחסי הידידות של אביו עם חירם מלך צור, ששלט בכל פיניקיה. הוא חלק את הארץ לשנים עשר מחוזות אדמיניסטרטיביים וסדר בהם שטה של מסים בחמרים ובעבודה. הוא יצר מעמד של פקידים וחזק את הצבא הסדיר, שהתקיים כבר בימי דוד אביו. בהקימו על הר המוריה בירושלים בית מקדש מפואר לאלהי ישראל הגדיל את כבודו בעיני העמים. את העצים לבנין בית ה' ובית המלך הביא מהלבנון, בעמק הערבה כרו אלפי כורים את הנחושת היקרה ובככר הירדן יצקו את כלי בית המקדש. הצידונים למדו את הישראלים לכרות עצים, וחירם בן אשה ישראלית ואיש צורי עשה אתם כל מלאכה בנחושת. בכל הארץ קמה תנועה של בנין ובצור. בנו ערי מסכנות, ערי רכב וערי פרשים ובצרו את הערים המרכזיות בהר ובעמק, בשפלה ובגבול המדבר. שלמה בנה גם צי־מסחר בעציון גבר לשם החלפת תנובת האדמה של ארצו עם חפצי המותרות של הארצות השוכנות בחופי הים האדום וים הודו, “ויגדל מלך שלמה מכל מלכי הארץ לעושר ולחכמה”. אולם שלטונו התקיף והמסים הכבדים, שהרים בארצו ובארצות השכנות, עוררו בסוף ימיו תנועה של אי־שביעת רצון. ירבעם בן נבט עמד בראש תנועה של מרד בין שבטי הצפון, והדד האדומי שאף לשחרר את אדום מעול שלמה. שני מורדים אלה מצאו מקלט בבית פרעה מלך מצרים. רזון בן אלידע היה לשטן לשלמה בדמשק, שיצאה מרשותו, ואף גם ידידו חירם הכריחו לותר לטוברו על עשרים ערים בסביבות כבול במחוז עכו, שנספחו למדינת צור.

אחרי מות שלמה בא המשבר. המורדים שבו ממצרים וערערו את יסודות המדינה המאוחדת. עשרת השבטים הצפוניים המליכו עליהם את ירבעם בן נבט, ורק יהודה ובנימין ומשפחות הרועים של שמעון, כלב והקינים אשר בנגב שמרו אמונים לבית דוד. הפרוד והסכסוכים הפנימיים החלישו את שתי הממלכות גם יחד ועודדו את האויבים מסביב לעלות עליהן. בשנה החמשית למלכות רחבעם עלה שישק מלך מצרים על הארץ, כבש ערים רבות ולקח את כל העושר הרב שצבר המלך שלמה בירושלים. הוא עלה גם על ערי עמק יזרעאל, הקים את פסלו במגדו, הגיע עד מחנים ואדרעי והפיל את חתיתו על ערי הכנענים. גם השכנים היושבים בגבולות יהודה, אדום ומואב, הפלשתים, בני עמון והערבים התנפלו עליה בזה אחר זה. מלכי יהודה נלחמו אתם בעוז והחזיקו מעמד, במשך תקופה ארוכה מימי אמציה עד ימי יותם אף שלטו באדום. לא כן הממלכה הצפונית, שקם לה אויב מסוכן בצפון. כבר בימי אחאב קרע בן־הדד מלך ארם את הגלעד מגוף הממלכה, ואחרי מותו שחרר מישע מלך מואב את הארץ שמצפון לנחל ארנון מעול ישראל. בימיו עבר אשורנצרפל מלך אשור את הפרת והשתלט על סוריה ופיניקיה. בנו שלמנאסר השלישי כבש את ארם ואת הגלעד והרים מס מארץ בית עמרי, וכן עשה גם נכדו אדד־ניררי אשר שם למס עובד את צור וצידון, את ארץ עמרי, אדום ופלשת. ירבעם השני לכד אמנם את דמשק ואת חמת “והשיב את גבול ישראל מלבוא חמת עד ים הערבה”, אבל בימי פקח בן רמליהו ספח תגלת פלאסר השלישי את ארם לארצו, כבש את כל הגליל והשרון (732) ויסד שלש פחוות אשוריות: את מגדו (הגליל), את דאר (השרון) ואת גלעד והמליך על ישראל את הושע בן אלה. כעבור עשר שנים (722/21) כבש סרגון את שמרון ויהפוך את שארית הפליטה של ממלכת ישראל לפחוה אשורית רביעית. יושבי שמרון הגלו אשורה (לפי כתובת סרגון 27,290 איש) ופוזרו במדינותיה, ולארץ־ישראל העברו שבטים זרים מעבר הנהר. ארץ פלשתים הפכה גם היא לפחוה אשורית בשם אשדודו (אשדוד), וכן נכנעו לאשור עמון ומואב ואדום. עיניהם של מלכי אשור היו צופיות מתמיד לערי פיניקיה העשירות. אשורנצופל הרים בשנת 876 מס מצור וצידון, גבל וארוד. כזאת עשה גם שלמנאסר השלישי. בימי תגלת פלאסר השלישי וסרגון היו הערים האלה ברשות חמת, ובהכבש הממלכה הזאת הפכה גם פיניקיה לפחוה אשורית. רק צור עמדה על נפשה ולא הצליחו לכבשה.

ממלכת יהודה עוד עמדה בפני התקפות האויבים במשך מאה שנים ויותר, מאמציהם של חזקיהו ויאשיהו לאחד את שארית ישראל ע"י תנועות דתיות־לאומיות תחת שלטון מלכי יהודה לא הצליחו. אשור לחצה על המדינה הקטנה והחלשה מצפון ומצרים מדרום. אחרי האבקותה הקשה עם בבל האדירה היתה קרבן לתאות הכבוש של נבוכדנאצר, שהחריב את יהודה וירושלם והגלה את יושביהן בבלה (586). רבים מדלת העם שנשארו בארץ הגרו מצרימה וייסדו להם מרכז לאומי־דתי בייב (אלפנתינה) שבמצרים התיכונה. שארית העם, שלא עזבה את הארץ, הלכה ונטמעה בשכניהם האשדודים ובמהגרים מבבל. מפרס, מערב ומאדום.

במשך תקופה של שבע מאות שנה מעת בוא בני ישראל אל ארץ כנען ועד גלותם מארצם יצרו תרבות דתית, לאומית ורוחנית גבוהה, שהיתה למקור נאמן, שממנו שאב המין האנושי כלו את כח חייו. הם היו נושאי רעיון האמונה באל אחד. האמונה הזאת אחדה וקשרה את השבטים הפזורים ללאום אחד, אשר לו תורה אחת וחוקים ומשפטים אחדים. הם נלחמו בחרף נפש בהנהגת השופטים לקיומם העצמאי עד שהמלוכה אחדה את כל השבטים תחת דגל אחד, כי המלך הוא בחיר העם כלו ואלהי ישראל הוא אלהי הצבאות ההולך לפניהם במלחמה ומכניע לפניהם את אויביהם. כל עת היותם נאמנים לאלהיהם מצליחים הם בכל דרכיהם, ובהחלם ללכת בחוקות הגויים אשר בקרבם ומסביבם מתרופף הקשר המאחד את העם, והם ניתנים בידי אויביהם. לכן לא חדלו נביאי ה' מלהטיף מוסר לעם. גבורי רוח אלה הם מצפונו של העם, והם אינם נרתעים גם מפני חמת המלכים מדי התעוררם על חמס ומעשי רשע. המוסר האנושי הנשגב ביותר והאמת הנצחית של תורת חיי האדם מצאו את מבעם בדברי הנביאים.

בסדרי החברה המיוסדים, במשמעם הרחב של הדברים, על יסודות המדינה החברתית קדמו העברים לכל עמי ימי קדם. אחרי כבוש הארץ נחלק הקרקע בין השבטים ובתוך השבטים בין המשפחות ובתי האבות לפי מכסת נפשותיהם חלק כחלק. חוקי השמיטה והיובל שמרו על העקרון הסוציאלי של שויון האחוזות. אולם ברבות הימים נשתנו סדרי החברה האלה. עובדי האדמה, ביחוד אלה שישבו בחלקי הארץ הצפוניים, הפורים ביותר והקרובים לערי פיניקיה, מכרו את תבואות האדמה ואת יתר תוצרת החקלאות (יין, שמן וכו'). שבהם שלמו גם מס למלך, או שהחליפום בחפצי המותרות, שהביאו להם הסוחרים הכנעניים. ע"י זה הלכו והתעשרו והתרגלו לחיי מותרות והוללות, ובתקיפותם נשלו את האכרים הקטנים מאחוזותיהם. תאות העשירים לחיי המותרות ודרישתם לתוצרת הארצות הזרות גרמו ליצירת מעמד הסוחרים מבין העברים, שנסעו לערי המסחר צור, צדון ודמשק והכניסו אל ארץ העברים עם הסחורות הזרות גם את מדות העמים הזרים ואת אליליהם ופסיליהם.

הממלכה יצרה את מעמד השרים והפקידים, אשר נתקו לאט לאט את הקשר החברתי שבינם ובין אחיהם, ובהתנשאם עליהם השתררו עליהם, וכה נטשטשה צורת החברה הקדומה ופסק השויון החברתי, והבדל המעמדות הלך והתרחב. התרחקותם ממדות האבות והתקרבותם אל התרבות הזרה גרמו לירידה מוסרית ומדינית. על השחתת המדות של השדרות העליונות מתמרמר עמוס: “על מכרם בכסף צדיק ואביון בעבור נעלים”. גם העם הרגיש בסכנה הגדולה לקיומו מצד התרבות הכנענית והתעוררו בו געגועים “לימים הטובים”, שהיו להם בטרם ימלוך עליהם מלך, והשתוקקו למדות הטובות של האבות, שבאו מן המדבר. הריאקציה נגד התרבות הזרה וחובביה מובעת ביותר ביסוד בית הרֵכָבים ע“י יונדב בן רכב בימי יהוא, שהתנחלו בארץ הנגב וחיו שם חיי עוני ופשטות כרועי צאן. בנדון זה בולט ההבדל בין יושבי ממלכת ישראל, שארצם היתה פוריה ושמנה והם באו במגע קרוב יותר עם יושבי ערי המרכולת הגדולות בצפון, ובין יושבי הרי יהודה וערבות הנגב היבשים. שהיו עפ”י רוב אכרים זעירים ורועי צאן ודרכי חייהם היו פשוטים. מלכי שתי הממלכות היו למשל לעמיהם.

סדרי המדינה היו מראשיתם קונסטיטוציוניים במדה רחבה ביותר. זקני העדה מנהלים את ענייניה ושופטים את אזרחיה בשערי העיר. עניני כל שבט ושבט נחתכים ע“י זקני השבט. ענינים חשובים הנוגעים לעם כלו טעונים הסכמתם של כל שבטי ישראל. בשעת הצורך הם מכנסים אספת־עם במקום מקודש (מצפה. שילה, גלגל, בית־אל) ומחליטים על קו הפעולה המשותפת. בהתנפל האויב על הארץ קם מתוך אחד השבטים הנתקפים השופט הקורא לעזרה את יתר השבטים ויוצא לפניהם למלחמה. הוא משקיט את הארץ ושופט את העם עד סוף ימיו. גם המלוכה המיוסדת על רצון העם מתבססת על יסוד חוקים קונסטיטוציוניים. על המלך “לשמור את כל דברי התורה והחוקים לבלתי רום לבבו מאחיו”. בכל שאלה קשה הוא מתיעץ עם זקני ישראל, והמעשים החשובים נחתכים עפ”י רצון העם (בחירת שאול למלך, מנוי דוד למלך על כל ישראל, קריעת הממלכה לשתים). כשקמו מבין המלכים מושלים עריצים, הרי טובי העם מביעים את זעפם על מעשיהם ואף גם מתנגדים להם בכח, והנביאים מיסרים אותם בשבט מוסרם.

סדרי החברה והמדינה, המיוסדים על חוקים קבועים וכתובים בספר, מעידים על רמת תרבותם הרוחנית של בני ישראל. גם הנער מסֻכּוֹת יודע למסור לגדעון בכתב את שמות שרי סכות וזקניה. בתקופת השופטים עוד כתבו בכתב היתדות הבבלי, ואולם בימי דוד כבר השתמשו בכתב העברי הקדום, שקבלוהו מאת הפיניקים. התעודה העתיקה ביותר בכתב זה, שמצאו עד עתה בארצנו, היא “אבן מישע” בדיבון מאמצע המאה התשיעית. מאוחרת יותר היא “כתובת השילח” מימי מלוכת חזקיהו. מיתר הכתובות העבריות יש להזכיר את מכתבי לכיש המפורסמים, את חרסי שומרון, את לוח גזר, את החותמות ואת הטביעות הממשלתיות על ידיות של כדים המציינות את מקומות עשיתם בצרוף המלה “למלך”. הם כתבו, כמו כל עמי קדמת אסיה, על לוחות טין המיובשים בשמש או על חרסים. מהמצרים למדו גם לכתוב על גליון (ישע' ח, א), הוא הפפירוס. למלכים היה ארכיון, שבו היו שמורים הכתבים השונים של הממלכה ורשימות הפקידים והגבורים. על נושאי המשרה הגבוהים של דוד ושלמה נמנים גם המזכיר והסופר, שמלאו בלי ספק תפקיד חשוב בחצר המלך. למלכי יהודה וישראל היו גם סופרי דברי הימים, שהיו כותבים את קורות המלכים ומעשיהם בספר הזכרונות. ספר דברי שלמה, ספרי דברי הימים למלכי יהודה ולמלכי ישראל, ספר מלחמות ה', ספר הישר ועוד ספרים אחרים הלא הם נזכרים פעמים רבות בתנ"ך, ורק חלק מהם נשאר לנו לזכרון עד היום הזה. כתיבת המעשים והפעולות של העברים עולה באופן התאור והסגנון על כתבים כיוצא בהם של האשורים והבבלים. גם השירה היתה מפותחת אצלם במדה נעלה. שירי דוד ומשלי שלמה המקיפים את ענפי כל החיים והטבע ושפת המליצה של הנביאים עדים הם, שבני ישראל היו גבוהים בתרבותם הרוחנית מכל העמים מסביב.

בתרבות החמרית היו העברים תלויים בזמן הראשון במצרים וביחוד בכנענים־הפיניקים. חרשים, יוצרים ועובדי הבוץ היו כבר בין העברים הקדומים, אולם במלאכת הבניה היו נזקקים לכנענים. חירם הצורי הוא המנצח על העבודה בבנין שלמה, ואיזבל בת מלך הצידונים מביאה מעיר מולדתה את הבנאים האמנים הבונים לאחאב את בית השן בשומרון. אניות תרשיש מביאות סחורות מאיי הים. חובלים צורים מובילים את צי המסחר של שלמה לאופיר. ממצרים מביאים כלי בהט (אלבסטרון). במשך הזמן לומדים העברים לעשות בכל המלאכות האלו. הם בונים ערי מבצר ומפליגים בים בלי עזרת זולתם. בימי יהושפט היה צי יהודה יוצא ונכנס בחוף עציון גבר, ועזיהו בנה עיר חדשה, את אילת, בחוף זה. בארבע ערים מרכזיות יסדו בתי יוצר לתעשית כלי חרס, בחברון, בשוֹכֹה, בזיף ובממשת. עם התפתחות המסחר הנהיגו שטות קבועות של מדות ומשקלות, משׂוּרות ומטבעות. במשקלות מתויפת המלכים חרותות הכתובות העבריות “למלך” (22.28 גר'), “נצף” (9.28), "פים (7.27), “בקע” (6.11).

תקופת הבית השני בהכבש אסיה הקדמית ע“י פרס קרא כורש דרור ליהודים (536) והרשה להם לשוב לארצם. אולם רק 42,369 נפש עלו עם זרובבל בן שאלתיאל ויהושע הכהן הגדול בראש ואתם עוד 7500 אנשי שרות לא־יהודיים. פחוַת יהוד (יהודה) היתה קטנה ביותר. היא השתרעה לצד דרום עד מעבר לתקוע. לצד מזרח עד הירדן, לצד צפון עד קו הנמשך באלכסון מבית־אל לאונו, ונקודת ההתישבות המערבית של שבי ציון היתה קרית יערים בדרך מירושלים ללוד, בסה”כ שטח של כאלפים קמ“ר. עשירי היהודים, שהספיקו לתפוס עמדות כלכליות בגולה, לא עלו בעצמם, אבל הם תמכו בעולים העניים. ראשית מאוים של עולי בבל היתה לבנות את הריסות מרכזם הדתי והמדיני על אף התנגדותם העזה של הכותים ושל הערבים, האשדודים, האדומים והעמונים וגם של היהודים המתבוללים (טוביה העבד העמוני), שהפריעו להם בעבודת הבנין. בעזרה ובנחמיה קמו להם שני מנהיגים גדולים. המנהיג הרוחני עזרא הסופר חזק בהם את הרגש הדתי־הלאומי, וכנסת ישראל הניחה את היסוד לתורה שבע”פ. בעוד שנחמיה נלחם בתוקף ובעוז את מלחמתם המדינית. מטבעות הכסף מהמאה החמשית או הרביעית בכתובת “יהד” וכן גם הטביעות “יהד” ו“ירשלם” בידיות של כדים, שנתגלו במקומות שונים בארץ, מוכיחות כי ליהודה היה בתקופה הפרסית שלטון־בית

השלטונות האשוריים ואחריהם הפרסיים בנו בערים המרכזיות ארמונות לנציביהם וקסרקטינים לחילי־המצב, ששרידיהם נתגלו במקומות שונים. תרבות הארץ השפעה תחלה מארצות המזרח. הארמית, שהאשורים עשוה לשפה רשמית ליד האשורית באסיה הקדמית, היתה בתקופת שלטון פרס השפה המדוברת בכל תפוצותיה. בארץ־ישראל התפתח דיאלקט מיוחד של שפה זו (ארמית ארצישראלית). הכתב העברי העתיק פנה את מקומו לכתב האשורי ככתב הקודש, אבל בחיי חול המשיכו היהודים לכתוב בכתב העתיק.

החיים הכלכליים במדינת יהודה היו מבוססים על עבודת האדמה גרידא. היהודים זרעו דגן בשדות וגדלו גפנים וזיתים בכרמים. אולם בגלל שממותה של הארץ במשך הזמן הארוך של גלות בבל לא נתנה האדמה די צרכם של עובדיה, והם סבלו מנוגשיהם הגויים והחורים היהודים (השוה נחמ' ה, א־יא). המסחר היה נתון בידי זרים. הצידונים יסדו מושבות מסחר בערי שפלת החוף. מלך פרס נתן לאשמונעזר מלך צידון במתנה את כל השרון עד יפו, Scylax, רב־חובלים יוני בשרות דריוש, כולל בשטח ארץ הצידונים כמעט את שטח כל חוף ארץ־ישראל ובו הערים חיפה, דאר ואשקלון, ואסטרבון (21, 12, 2 xvi) מרחיק את חוף פיניקיה עד ים פלוסיון. מָרֵאשָׁה שבשפלה היתה במאה השלישית עיר צידונית פורחת. החל מהמאה החמשית מתישבים והולכים בערי החוף סוחרים יוניים המפיצים בארץ את תוצרת התעשיה היונית. מציאת מטבעות אַטִּיוֹת, צנצנות מצוירות, פסילים וכדי יין באדמת ארץ־ישראל מעידה על היחסים המסחריים הקרובים שהתקיימו בין הארץ הזאת ובין יון ואייה, עם היונים חודרת מעט מעט השפה היונית לארץ. שני הגורמים האלה מכשירים את הקרקע לכבוש הארץ ע"י אלכסנדר מוקדון ולהתיונות יושביה החל מראשית המאה השלישית.

בתקופת שלטון הדיאדוכים התיישבו בארץ־ישראל חיילים משוחררים ומהגרים יוניים וסורים הלניסטיים. הם בנו ערים חדשות על תלי הערים העתיקות וקראו אותן בשמות של ערי מוצאם, כגון Dion, Pella, או שהחליפו את שמות הערים הקיימות בשמות יוניים, כך קראו לעכו Ptolemais, לבית שאן Skythoplis, לרבת בני עמון Philadelphia. הם בצרו את הערים, ובהן גדל והלך היסוד היוני־ההלניסטי. בערים רבות הקימו בנינים מפוארים בסגנון יון, כגון מקדשים, תיאטרונים. מרחצאות, היפודרומים, שוַקים וכד'. הם בנו את בניניהם באבנים קטנות המסותתות יפה ומחוברות בטיט. דוגמאות של ערים הלניסטיות על חומותיהן, בניניהן הצבוריים והפרטיים ושוָקיהן נתגלו בגרש, ברבת בני־עמון ובמראשה (תל סַנְדַחַנָּה) על יד בית גוברין. היהודים חקו בתקופה הזאת בבניה ובאורנמנטיקה את הסגנון היוני. שמעון הצדיק (270־300) בצר את חומות ירושלים ובנה את מצודת חקרה, כדי להגן על העיר מפני סכנת היונים. דוגמה של ארמון יהודי מבוצר מהמאה השלישית היא החורבה עַרָק אל־אַמִיר בוָדִי א־צִּיר בעבר הירדן, היא Tyros של הורקנוס בן יוסף בן טוביה מיוצאי חלציו של טוביה העבד העמוני שבימי נחמיה. הורקנוס זה היה מתומכי שלטון בית תלמי במצרים נגד שלטון הסורים, הקשוט הארכיטקטוני האמנותי היפה של גמלוני קברי המשפה בוָדי אל ג’וֹז מצפון לירושלים (“קברי הסנהדרין”) ובנחל קדרון (“קבר יהושפט”, מערת בני חֵזיר) ושל הילני המלכה מחדייב (“קברי המלכים”) לקוח גם הוא מהיונים. בשתי המצבות הגדולות שעל יד קבר יהושפט (“יד אבשלום”) ומערת בני חֵזיר (“קבר זכריה”) יש לראות סינתיזה של האמנות היונית והאמנות המצרית, מערות הקברים חצובות בסלע לפי תכנית מחושבת עם חצר (אכסדרה) ואולם תיכוני ובצדו חדרים עם אצטבאות וכוכים (השוה מש' ב"ב ו, ח), שעליהם או בתוכם השכיבו את גופות המתים, וכשהתפוררו הגופות לקטו את עצמותיהן ושמו אותן לתוך גלוסקמאות של אבן, שהטמינו בחדר פנימי וסתמו אותו יפה לבל תשלוט בשרידים עיני שודדי הקברים. על דפני הגלוסקמאות היהודיות חרתו בחרט או כתבו בדיו את שמות האנשים, שעצמותיהם טמונות בהן, ועפי“ר הן גם מקושטות בציורים הנדסיים או בציורים של צמחים ופרחים. השמות כתובים בעברית בלבד או בעברית וביונית גם יחד, אך עפי”ר רק ביונית בלבד. בהתפתחות בכוון זה יש אולי לראות את מדת ההתיונות בקרב היהודים בזמנים שונים, שבהם נעשתה המלאכה, היונים בתקופה זאת היו נוהגים לצייד את מתיהם בכלי מתכת, זכוכית וחרס, בקמיעות ובפסילים ואף גם בצרכי אוכל ככל הדרוש לאדם בימי חלדו.

בתקופה ההלניסטית נכתבו רוב הדברים בדיו על פפירוס, הפפירוסים היוניים מתקופה זו ומהתקופה הרומית רבים מאד, ואילו הפפירוסים היהודיים מימי הבית השני אבדו (חלק גדול של כתה"י העברי של משלי בן סירא נתגלה בגניזה בקהירה). יתכן שגם הטופס היסודי של התנ"ך בעברית היה כתוב על גליונות פפייָר (פפירוס).

גם בחנוך גברה ההשפעה ההלניסטית, תשומת לב מיוחדת ניתנה לתרבות הגוף שטפחוה בגמנסיונים בערים הגדולות, וגם בירושלים התקיים גמנסיון סמוך לחצר בית המקדש. משכילי העם ואף כהניו דברו יונית וקבלו שמות יוניים. ההתיונות חדרה עמוק לתוך שכבות העם הגבוהות, אולם כשאנטיוכוס אפיפנס נסה להשלים את המלאכה ע“י כפיה דתית, נתעוררה ע”י בית חשמונאי תנועה דתית־לאומית כבירה, ששמה קץ לתעלולי השליטים הסוריים,

החשמונאים שחררו את ירושלים וטהרו את בית המקדש. יהודה נלחם בסורים בעוז וגרשם מהר יהודה. יונתן ספח ליהודה את מחוז עקרון ואת המחוזות אפרים, רמתים ולוד, שנפרדו משומרון. שמעון, שהשיג את עצמאותה הגמורה של יהודה, צרף אליה את עזה ואת יפו ופתח לארץ מוצא לים. יוחנן הורקנוס כבש את מידבא וערים אחרות במואב, את ארץ שומרון, את אדורים ומראשה ואת הנגב של אדום, ואלכסנדר ינאי ספח את ארץ פלשת עד רפיח ואת הגלעד. בהתחזק השלטון היהודי בשני עברי הירדן שבו והתישבו בארץ־ישראל יהודים רבים מבבל, מסוריה וממצרים, ביחוד בגליל ובגולן, בגלעד ובבשן. מלכי בית חשמונאי בנו ערים ובצרו אותן והקימו מצודות על ההרים והחזירו את עטרת התרבות העברית והשפה העברית לישנה, מתקופה זו נמצאו מטבעות של מלכי החשמונאים בסמלים יהודיים נאים ובכתובות בכתב העברי הקדום.

האחים בני אלכסנדר ינאי ואשתו שלומציון על השלטון ביהודה גרם להתערבותו של פומפיוס, שקצץ את המדינה היהודית. הוא הוציא מרשות היהודים את ערי החוף מרפיח עד דאר, את שומרון ואת בית שאן, העמידן תחת שלטון הנציבות הרומית של סוריה ויסד בעבר הירדן את ברית עשר הערים (דֶקַפּולִיס). במצותו בנה גביניוס ערים רבות מחדש לפי דוגמת הערים הרומיות בארצות הקדם.

שנות שלטונם של הורדוס וביתו מהוות תקופה של פריחה כלכלית ובנין. בית המקדש, שבנה הורדוס בירושלים, היה אחד הבניינים המפוארים ביותר במזרח, הוא בנה גם את שומרון וקרא אותה בשם סֶבַּסְטָה לכבוד אוגוסטוס קיסר ואת קיסרי שעל הים במקום מגדל שרשין (סטרטונוס). הוא הקים ארמונות ומקדשים ובנה תיאטרונים וזירות, נמלים, שוָקים ומרחצאות בכל רחבי הארץ. הסגנון המיוחד של בניני הורדוס מתבטא באופי המוצק שניתן להם ע"י אבני הגזית המהוקצעות ובעמודים וכתרותיהם העשויים בסגנון הדוֹרי. המלך האכזר השנוא על העם דאג גם ליום צרה כי יבוא והקים בראשי הרים תלולים ארמונות מבוצרים, שישמשו לו מפלט ומקלט לאוצרותיו, כגון הירודיון, מצדה ומכוור, וצייד אותם בצרכי מזון ובנשק לזמן ממושך. רבים מקברי המשפחה בוָדי אל־ג’וֹז ובנחל קדרון (ראה למעלה), וביחוד קבר המשפחה של המלכה הילני מחדייב, הם מזמנם של הורדוס ובניו. הורדוס נטע גם יערות תמרים בבקעת הירדן בשטחים המושקים ממי הנחלים היורדים מההרים משני עברי הירדן.

בימי הורדוס נתבטלה המדינה של בני יטור, שהתקיימה בצפון הארץ רק זמן קצר. פטולמאוס בן מֶנָּיוֹס (85־40 לפסה"נ) יסד את מדינת כלקיס, שכללה את הלבנון, את בקעת הלבנון (Massyas או Marsyas). את הר אמנה ואת אביליני, בירת המדינה היתה העיר כלקיס. בהיותו בשכנות עם דמשק נלחם פטולמאוס על השלטון בשטח המדינה הזאת עם היהודים ועם הנבטים (קדמ' יג, 15, 2; 16, 4; יד, 7, 4; אסטרבון xvi 2, 10, 18). בנו ליסאניאס, “מלך בני יטור”, הרחיב את שלטונו מהים עד דמשק. קליאופטרה מלכת מצרים, שנפשה חשקה בארץ יפה זאת, הסיתה את אנטוניוס, והוא צוה להמית את ליסאניאס בשנת 36. הממשלה הרומית העבירה אז את ירושת ליסאניאס לזינידורוס מבני יטור, שצרף אליה את הטרכון, הבשן, החורן, את השטח שבין הטרכון ובין הגליל והמחוזות חולתא ופניאס, במות זינידורוס בשנת 23 מסר אוגוסטוס להורדוס את כל השטח שבין המדבר המזרחי ובין הגליל (קדמ' טו, 10, 3־1). הורדוס הושיב בגולן ובבשן חמש מאות משפחות של פרשים יהודים מבבל בראשותו של זמרי הבבלי כשומרי גבולות הארץ הנושבת מפני שודדי המדבר ונקיקי הסלעים של הטרכון. עולים אלה ואחרים שבאו בעקבותיהם יסדו ישובים חדשים, שקראו אותם בשמות מקומות מוצאם, כגון נינוה= נוה, אקבטנה= אחמתא, או בשמות משפחותיהם, כגון בתירא= בית ארי. בני הורדוס, שירשו את ממלכתו הגדולה, הלכו בדרך אביהם, והם בנו את טבריה על שפת ים כנרת, את קיסריון על יד מערת באניאס ואת צפורי בלב הגליל. בסוף ימי הבית השני הורחב הישוב היהודי עוד יותר לצד צפון. אגריפס הראשון קבל מקליגולה מלבד הטטרכיה של פיליפוס בן הורדוס גם את הטטררכיה אבילה של ליסאניאס, ועליהן הוסיף קלודיוס שטחים נרחבים בלבנון. ממלכת כלקיס נשארה ברשותו של אגריפס השני עד שנת 53 לספה"נ, ומאז היא נעלמת מההיסטוריה.

השבטים הזרים שהעברו מאשור ומפרס לשומרון, הנקראים בפי היהודים מעתה בשם הכולל כותיים או שומרונים, מצאו בארץ עזובה רבה. תהליך ההעברה היה אטי, ובינתים נשמה הארץ ונתרבו בה חיות הטרף, שהדריכו את מנוחתם של המתיישבים החדשים. עפ"י בקשת השומרונים, שראו בתופעה זו אצבע אלהי ישראל, נשלח אליהם במצות מלך אשור כהן יהודי מגולי אשור, שלמדם את משפטי אלהי ישראל. כהן זה עשה את בית־אל למרכזם הדתי. השומרונים קבלו את תורת משה ואת הכתב העברי הקדום, אולם “את ה' היו יראים ואלהיהם היו עובדים כמשפט הגויים אשר הגלו אותם משם” (מ"ב יז, כז־לג). מזמן שיבת ציון היו עוינים את היהודים, סנבלט החורוני עשה את שכם למרכזם המדיני ובנה מזבח על הר גריזים. כעבור מאה שנה ויותר הרשה אלכסנדר מוקדון לשר הצבא סנבלט, שעזר לו בכבוש צור, להקים על הר גריזים מקדש כדוגמת בית המקדש בירושלם, שבקיומו היו קשורות זכויות מדיניות מסוימות. מתוך שנאה ליהודים היו השומרונים נאמנים לשלטונות הזרים, שתמכו בהם והחדירו בהם את רוח ההלניות. יוחנן הורקנוס החריב את מקדשם על הר גריזים, ואלכסנדר ינאי הרחיב את שלטונו על ארץ שומרון. במלחמת הורדוס עם היהודים עמדו השומרונים על צדו של הורדוס, ווַרוס דכא את מרד היהודים בעזרת צבא של 3000 “סבסטיים”. אולם בגלל יחסו הרע של פונטוס פילטוס אליהם, התקוממו גם השומרונים לשלטון הרומאים, והם נלחמו בהם בזמן מלחמת היהודים. גזרות השמד של אדריאנוס פגעו גם בהם.

בתחלת תקופת שלטון פרס בארץ ישראל חדר מהמדבר לדרום־מזרח עבר הירדן שבט ערבי, שיצר כאן מדינה חזקה ועשירה בעלת תרבות שמית־הלניסטית גבוהה. ערבים אלה, הם הנבטים (בספרות התלמודית נבטייא, נוטייא), לחצו על יושבי אדום ומואב והכריחום לנוד לארץ הנגב, שלשם הגרו כבר אבותיהם בתקופת שלטון אשור ועוד קודם לכן. בזמן גלות בבל עלו האדומים מהנגב על הר יהודה, שנתרוקן מיושביו. והגיעו עד בית צור מצפון לחברון. הנבטים יצרו ישוב צפוף בעמקים הפורים המבורכים במעינות מים רבים ובמישור העשיר בתבואה ובמרעה. גבולות המדינה הנבטית היו: מדרום ים אילת, ממזרח וָדִי סִרְחֵן העובר במדבר, ממערב מדבר פארן, ארץ הנגב וים המלח ומצפון קו היוצא משפתו הצפונית המזרחית של ים המלח ונמשך מזרחה דרך מידבא עד המדבר, הם חזקו את הגבולות בתקנם את המבצרים, שנבנו קודם ע"י האדומים והמואבים, ובהקימם מבצרים ומצודות חדשים על כל הר רם ונשא.

הנבטים היו עם של סוחרים, בבירתם סלע = פטרה ובעיר רחוף אילת צברו סחורות רבות. משם נשאו אותן אורחות גמליהם בדרכי המלך בעמק הערבה ובוָדי סִרְחָן צפונה עד סוריה, דרומה עד ערב ומערבה עד עזה, ומכאן הגיעו בנתיבות הים עד איטליה וארצות האגן המזרחי של ים התיכון. מאילת הפליגו אניותיהם בים האדום לחופי ערב ואפריקה המזרחית, כפיניקים כן יסדו גם הנבטים תחנות מושבות בדרכי מסחרם ומושבות־מסחר מחוץ לארצם, בימי מלכם חרתת השלישי (85 לפסה"נ) הגיעו אף לשלטון בבשן ובחורן שהתקיים מאתים שנה בערך עד שטויאנוס קיסר הפך את כל עבר הירדן לגליל הרומי ערביאArabia Petraea) ) – 106 לסה“נ. בין המכבים ובין הנבטים התקיימו יחסים טובים, כי אלה וגם אלה ראו ביונים הסוריים, שישבו בעריהם בעבר הירדן מזרחה, את האויב המשותף. בבניה יצרו הנבטים סגנון מיוחד. במאה האחרונה לפסה”נ חדרה גם אליהם האמנות ההלניסטית. בימי חרתת הרביעי (9 לפסה“נ ־ 40 לסה”נ), בן זמנו ומחותנו של הורדוס, חוצבו בסלעים שבעיר בירתם פטרה הארמונות והמקדשים הנפלאים, המזבחות והקברים המפוארים. הקרמיקה הנבטית מצטיינת בצורות ובקשוטים המיוחדים במינם, שפתם היתה השפה הארמית וכתבם הכתב האשורי. כפי שנראה מהכתובות הרבות החרותות בקירות הסלעים ועל מצבות הקברים בפטרה ובמקומות אחרים, הותאמו שמותיהם הערביים לצורות השפה הארמית.

התקופה הרומית בסוף ימי הבית השני היה ישובה של ארץ־ישראל צפוף מאד, אם נאמין לדברי יוספוס פלביוס המספר, כי לחג הפסח הביאו לשוק ירושלים 600,000 כבשים, כבש לקרבן פסח למשפחה, הרי יוצא שמספר העולים לירושלים לחוג בה את חג החרות הגיע עד שלשה מליונים בערך. ההיסטריון הזה מרים ביחוד על נס את פריונו של הגליל המעובד ע"י יושביו באופן אינטנסיבי ואין בו חלקה של אדמת בור. משום כך היו מרובים בגליל הערים והכפרים, וישובם היה צפוף עד כדי כך, שקטן הכפרים היה מונה יותר מחמשה עשר אלף תושבים (מלח' ג, 3, 2). מלחמת היהודים עם הרומאים הביאה חורבן גמור על הארץ ויושביה. המרכז המדיני־הדתי של היהודים נחרב עד היסוד, פליטי חרב הרומאים יסדו ביבנה מרכז רוחני, שעודד את העם ונתן לו את העוז והעצמה לעמוד עוד זמן רב בפני הרדיפות וגזרות השמד של השליטים הרומיים. כשלון מרד בר־כוכבא הביא עליהם שואה חדשה. ארץ יהודה נתרוקנה כמעט לגמרי מיושביה. שארית הפליטה היהודית הגרה עם המרכז הדתי לגליל. אדריאנוס קיסר הפך את ירושלם למושבה רומית בשם Aelia Capitolina והקים על הר המוריה מקדש ליופיטר קפיטולינוס, מקדשי יופיטר בנה גם על הר גריזים הקדוש לשומרונים, בקדש נפתלי ובמקומות אחרים.

למען שמור על שלטונם בארץ סללו הרומאים החל מימי שלטון אדריאנוס ואילך לארכה ולרוחבה כבישים, שבהם יכלו להעביר את לגיונותיהם במהירות רבה, את המרחקים ציינו באבני־מיל, שהקימו בצדי הדרכים. בגבולות המדבר המזרחי והדרומי בנו שורה של מצודות־גבול (limes ¹). על ידן חפרו ברכות להקוות בהן את מי הגשמים או שהתקינו אמות־מים להזרים בהן מים ממעינות רחוקים. במצודות־הגבול עמדו חילות־משמר, ויש שהושיבו מסביב להן חיילים משוחררים עם משפחותיהם, הדרכים הסלולות שמשו גם ארחות־מסחר. הדרך הארוכה הנמשכת לאורך גבול המדבר המזרחי, המכונה בברייתא של תחומי עולי בבל בשם “הדרך הגדולה ההולכת למדבר”. משמשת מאז הכבוש המוסלמי דרך לחוגגים העולים למֶכָּה (דַרְבּ אל־חַגּ'), ובעקבותיה בנויה מסלת הברזל החג’אזית המקשרת את דמשק עם מעון שבדרום, דרך שניה הסתעפה מבצרה ונמשכה דרך גרש וגָדוֹר (Gadard = א־סַּלְט) לאילת בחוף ים סוף. בעבר הירדן מערבה עברה דרך אחת מהצפון אל הדרום לאורך פרשת המים ברמה שבין הים התיכון ובין בקעת הירדן, שבעקבותיה נמשך הכביש בזמננו. בחברון נתפלגה הדרך לשתים. הדרך האחת נמשכה משם לעזה והדרך השניה לאילת. דרך חוף הים, שקשרה את מצרים עם דמשק, עברה לאורך שפלת החוף, חצתה את עמק יזרעאל, ירדה לעמק הירדן, עלתה בו עד גשר בנות יעקב ונמשכה משם דרך הגולן והבשן עד דמשק.

בערים הגדולות סודרו שוָקים גדולים לסחר הפנים ולמסחר הבינארצי. על יד השוק היתה בנויה בסיליקי, ששמשה מלכתחלה מעין בית־עם, הבסיליקי היתה אולם גדול בצורת מלבן. כשהתחילו להשתמש בו כבית משפט פומבי נתנו לצד האורך האחד, במקום שבו יושבים השופטים, צורה של חצי־גורן עגולה. הביזנטים הנוצריים, שהפכו את הבסיליקי לבית תפלה, נתנו לה צורה של צלב בהוסיפם אגף אחד בכל אחד מצדי האורך של האולם. כך נוצרה הבסיליקי בעלת שלש ה“ספינות”. בתקופה הרומית בנו את הקברים על פני האדמה כדוגמת קברי המשפחה (Mausoleum) ברומא, המוסוליאון הוא בנין מרובע, שמעליו קמורה כפה עגולה, בו העמידו את ארונות המתים, שדפניהם מחוטבים בחטובים המסמלים את מעשה שוכניהם בימי חייהם.

בגליל, בגולן ובבשן הרחוקים מעיני השליטים הולכים ומתפתחים בתקופה הרומית המאוחרת חיים יהודיים מלאים. בעיירות ובכפרים מתמסרים היהודים לעבודת האדמה, ויחד עם זאת הם מטפחים את הערכים הרוחניים של האומה. צפורי היושבת על ראש הר בולט בלב הגליל התחתון נעשית למרכז רוחני גדול, שממנו יוצאות תורה ואורה לארצות הגולה, ואליו נוהרים עולים מארצות השכנות הצמאים לדבר ה‘. מימי הקיסר ספטימוס סיבירוס (במאה השלישית) נוהגים השלטונות הרומיים לגבי היהודים במדיניות של פיוס. היהודים מקימים במקומות רבים בתי כנסת לתפארת, שבהם הם מוצאים מקצת נחמה על אבדן בית המקדש בירושלים, שרידי בתי כנסת כאלה עוד מצויים בכפר נחום, בכרזים, במירון, בגוש חלב, בכפר ברעם, בא־נברתין. בבית שערים ועוד, וכן גם באֻם אל־קַנָטִר ובאל־כַּנָף בעבר הירדן. אבני הבנין של בתי הכנסת מקושטות באמנות נעלה מאד בעטורים בולטים של צורות הנדסיות וצורות של תמרים, שרשראות פרחים, רמונים, אשכלות ענבים וכלי קודש, כגון המנורה בעלת שבעה קנים, פח השמן, השופר, הלולב, האתרוג וכד’. בחזית בית הכנסת הפונה לצד דרום (לירושלים) נמצאים שלשה שערים, שער גדול באמצע ושער קטן מכל צד, בבית שערים (שַׁיְח' אַבְּרַיִךּ), שבה ישבו זמן מה רבי יהודה הנשיא ובית מדרשו, נתגלה בחפירות החברה העברית לחקירת ארץ־ישראל ועתיקותיה שדה־קברות גדול מהתקופה הנדונה, שבו נקברו במערות החצובות בסלע לא רק מתים מהגליל אלא גם גופות שהובאו לקבורה ממרחק רב ואף גם מתדמור ומבבל, כפי שנתברר מהכתובות שעל גבי הקברים וקירות המערות, היצירות הרוחניות הגדולות של התקופה הזאת הם המשנה והתלמוד הירושלמי,

התקופה הביזנטית מלכות ביזנטיה, יורשת רומא, הפכה את ארץ־ישראל מימי קונסטנטין ההגדול (337־306) לארץ נוצרית, שמלאה כנסיות ומנזרים. רדיפת הנוצרים באפריקה הצפוניה ובאירופה גרמה להגירה נוצרית רבת ההיקף לארץ הקדושה, נוצרים רבים התבודדו במערות ובתאים שחצבו בסלעים וחיו בהם חיי נזירים. בערים התמסרו לפתוח האמנות הדתית, הם בנו כנסיות וקשטו את קירותיהן ורצפותיהן בפסיפסים יפים, שתכנם לקוח מהאגדה והמסורת הדתית הצעירה. הדוגמה המעניינת ביותר של פסיפס ביזנטי נתגלתה ברצפה של כנסיה מהמאה החמשית או הששית במידבא שבעבר הירדן מזרחה. “מפת מידבא” מתארת את ארץ־ישראל ואופי ישובה בזמן ההוא בציורים סמליים בתוספת שמות הערים ביונית. קונסטנטין בנה בעצת אמו הילני את “כנסית הקבר” על גבעת גלגלתא בירושלם ואת “כנסית הלידה” בבית לחם. אבדוקיה אשתו של תיאודוסיוס השני הקימה בסיליקי על הר ציון, ויוסטיניאן בנה על הר המוריה בסיליקי, שעל יסודותיה בנוי המסגד אל־אקצא. גם את הבתים הפרטיים היו מרצפים בפסיפסים יפים מאד בצורות הנדסיות ובצורות של חיות ועופות או בתמונות, שתכנן לקוח מהאגדה היונית האלילית. המספר הרב של חורבות ישובים ביזנטיים בכל רחבי הארץ עד קצה המדבר מעיד על ישוב צפוף ומפותח בתקופה ההיא.

בתקופה הביזנטית היו גם היהודים מקשטים את בתי כנסיותיהם בפסיפסים, שצורותיהם מסמלות את המסורת והמנהגים הדתיים. בנערן שבעמק הירדן מצפון ליריחו, בכפר כנא, בבית אלפא, בעֻספיא שבהר הכרמל, בחמת־גדר ובגרש נתגלו שרידים של בתי כנסת מהמאות הרביעית עד הששית עם פסיפסים בצורות של גלגל המזלות, ארון הקודש, הכרובים, עקדת יצחק, המנורה בעלת שבעה קנים, פח השמן, נרות־תמיד, לולב, אתרוג, שופר, קופסת בשמים וכד' וכתובות של ברכות והקדשות בעברית, בארמית וביונית. ב“כנישתא דחמתא” שעל יד טבריה נתגלו עמודים ולוחות־שיש עם עטורים נאים, מנורה גדולה מאבן גיר כתבנית מנורת אוהל המועד ו“קתדרא של משה”, גם היא עשויה מאבן גיר, ששמשה כנראה למושב לריש כלי. בסדרי הקבורה נהגו בתקופה הביזנטית בפשטות יתירה. המשפחה חצבה לה בשָׂדֶהָ מערה קטנה עם כוכים, שבהם הטמינה את גופות מתיה.

אחרי מלחמת היהודים הגרו הערבים הג’פניים מערב הדרומית לבשן ולחורן וקבלו מהשלטונות הרומיים אבטונומיה בראשותה של שושלת הע’סאנים. בתקופה הביזנטית הסתגלו לתרבות היונית־הנוצרית. מרובים שם שרידי הכנסיות והמצבות בכתובות יוניות ובסמלים נוצריים. המדבר משך אליו בבדידותו את נסיכי הע’סאנים, שבנו בגבולותיו ארמונות, שבהם בלו את רוב ימיהם. בארץ הנגב, שבה עברו דרכי המסחר למצרים, נוסדו בתקופה הביזנטית על יד מעינות המים ישובים גדולים וקטנים. המתישבים תקנו את הבארות העתיקות וחפרו בארות חדשות וברכות ובנו בנחלים סכרים לעצור בהם את המים המעטים של גשמי החורף. בחלוצה, בשבטה (א־סביטה), בעבדת (עבדה), בנצנים (עוג’א אל־חפיר), על יד עין אל־קדיראת ובמקומות אחרים גלו מערכות של מצודות ובתי דירה, קברים ומצבות ופפירוסים מהמאה החמשית.

בתחלת חמאה החמשית נחלקה הארץ לשלשה גלילות אלה: פלשתינא הראשונה (Palaestina prima), שכללה את יהודה ושומרון ומרכזה קיסרין שעל שפת הים; פלשתינא השניה (Palaesting secunda) ־ הגליל והגולן ומרכזה בית שאן; פלשתינא השלישית (Palaestina tertia) ־ עבר הירדן מזרחה ומרכזה בראשונה בצרה שבחורן ובאחרונה קיר מואב.

עם התפשטות הנצרות בארץ־ישראל החלו הרדיפות על היהודים, שעמדו זמן רב על נפשם בפני רודפיהם ולוחציהם. בימי גַלוּס התקוממו היהודים בגליל (351). בשעת דכוי המרד נחרב המרכז בצפורי עד היסוד. אז עבר המרכז היהודי לטבריה, ויהודים רבים הגלו לבבל ולפרס, כָּרְזַיִם, שבה היה בתקופה הרומית ישוב פורח, היתה עזובה ושוממה כבר בתחלת המאה הרביעית, ע“י בטול הסנהדרין (425) אמר תיאודוסיוס השני לפגוע באחדות ישראל בארצו, אבל היהודים לא אמרו גם אז נואש, ועוד זמן רב אח”כ הגנו על ישוביהם בגליל. בנצרת הקדושה לנוצרים לא נתנו היהודים למרות לחץ השלטונות לבנות כנסיה נוצרית. בפעם הראשונה נזכרת כנסיה בעיר זו בשנת 570. לפי הידיעות, שנמסרו ע"י אבות הכנסיה אבסביוס והירונימוס, התקיימו במאה הרביעית ובתחלת המאה החמשית כפרים יהודיים גדולים מדרום לחברון, והנוסע מפיאצ’נצ’ה מודיע בשנת 600, כי לחברון באים יהודים רבים להשתטח על קברי האבות. כוחם של יהודי הגליל היה עוד גדול למדי כשעלו הפרסים על הארץ (614), יהודי טבריה והגליל הקימו חיל־עזר גדול, שנלחם בצד הפרסים נגד הביזנטים, אולם בשוב הירקליוס מלך הביזנטים בראש צבאותיו אל הארץ (627) נקמו הנוצרים את נקמתם ביהודים ועשו בהם הרג רב.

היחס הסובלני של השלטונות הזרים כלפי השומרונים כגורם המתנגד ליהודים הועיל הרבה להתפשטותם על פני הארץ. באמצע המאה הרביעית, בימי הקיסר קונסטנטיוס, ארגן מנהיגם בבא רבה שנים עשר מחוזות של מושבות השומרונים ובנה במקומות רבים בתי כנסת, ואלה הם מחוזות השומרונים:

1) מחוז ראשון ומרכזו שכם,

2) מלוזה (טלוזה) עד גליל,

3) טבריה,

4) מהר גריזים עד הירדן,

5) מכפר קליל עד עין משפט,

6) מחורון עד ארץ פלשתים.

7) מעזה עד נחל מצרים,

8) מערתוף עד קיסרין,

9) מהכרמל עד עכו,

10) מהר נאקורה עד צור,

11) מנהר ליטאני עד צדון והמפרץ,

12) מהרי הגליל עד הנהר (ליטאני) והלבנון.

בראש כל מחוז עמד כהן. כשהתחזקה הנצרות בארץ במחצית השניה של המאה הרביעית, התחילו התנגשויות מרות בין הנוצרים הקנאים ובין השומרונים. השומרונים עלו בהנהלת יוסטא על קיסריה, עשו טבח בנוצרים והרסו את כנסיתם. בימי יוסטיניאן (529) הכריזו את השומרוני יוליאן בן סַבַּר לקיסר עליהם. מרידות אלו גררו אחריהן רדיפות עזות, בעלות כוסרו השני מלך פרס על הארץ (614) השמיד שומרונים רבים, בסוף תקופת שלטון ביזנטיה הצטמצם ישובם של השומרונים בשכם ובסביבותיה ובאי־אלו מקומות בשרון ובשפלה.

התקופה הערבית השלטון הביזנטי לא האריך עוד ימים רבים, בשנת 634 עלו הערבים על הארץ מדרום וממזרח וימגרו את הממשלה הביזנטית. בשנת 637 נכנס הח’ליף עמר אבן אל־חָטָב לירושלים, ובשנת 640 נפלה קיסריה, המצודה האחרונה של הביזנטים. בידי הערבים, אלה שמו קץ לתרבות המערבית־הנוצרית, והרוח המזרחי־השמי השתלט מחדש בארץ. לא קשה היה ליושבי הארץ השמיים להסתגל לכובשים החדשים, יחסם הסובלני של הכובשים לגבי הדתות האחרות הקלו על התושבים את תהליך ההתבוללות. הקרקע הוחרמה אמנם ע“י הממשלה, אבל יושביה־עובדיה נשארו עליה כאריסים. הקרקעות, שנעזבו ע”י הנוצרים שיצאו את הארץ, נמסרו למהגרים ערביים ופרסיים, שהתישבו בה במספר רב, הם פתחו את החקלאות, תקנו את הסכרים, הברכות ואמות־המים של הרומאים והביזנטים ושמרו על אדמת ההרים ע"י הקמת מדרגות במדרונותיהם. בעמק הירדן גידלו צמחים טרופיים והרבו ביחוד בנטיעת קני־סוכר על יד נחלי איתן, שמימיהם הניעו את הטחנות. הם הרחיבו את המסחר עם ארצות כבושיהם, דרכי המסחר מפרס, מהודו ומסין עברו דרך בגדאד, בצרה בחורן, דמשק וחלב לים התיכון. מבצרה הסתעפה דרך לבית שאן ומכאן לקאקון ונמשכה בעקבות דרך חוף הים של הרומאים לעזה ולמצרים. הם פתחו את אמנות הבניה עד למדרגה גבוהה מאד. עַבְּד אל־מַלִךּ מבית אֻמַיָה בנה בסוף המאה השביעית את שני המסגדים הגדולים על הר המוריה, את מסגד הסלע ואת המסגד אל־אַקְצָא, והכריז את ירושלים לעיר קדושה למוסלמים. יתר הח’ליפים מהשושלת הזאת בנו בדמשק, בעמק הירדן ובשפת המדבר ארמונות נהדרים, שבהם התפתחה בסיוע אמנים סוריים־יוניים האמנות האסלאמית המצטיינת באורנמנטיקה יפה ועדינה מאד. מסגד הסלע בירושלם, קַצְר אל־משַׂתָּא וקצר עַמרָא מדרי־מזר' לרבת בני־עמון הם דוגמאות נאות של אמנות צעירה זאת, בשני המרכזים האסלאמיים, בירושלם ובדמשק, הקימו מסביב למסגדיהם הגדולים מדרשות, שבהן טפחו את למוד הקוראן ואת השפה והשירה הערבית. סלימן בן עבד אל־מלך בנה בתחלת המאה השמינית את העיר רמלה ועשה אותה לבירת הגליל אל־פלסטין, שבו נכללה ארץ עבר הירדן מערבה מדרום לעמק יזרעאל, בעוד שהגליל ועמק הירדן הוו מחוז מיוחד, שנכלל ביחד עם עבר הירדן מזרחה בגליל דמשק.

יחסם של הח’ליפים מבית אֻמַיָה ליהודים היה טוב, בהבנות המסגדים על הר המוריה נתמנו עשרים משפחות יהודיות למשרתי המסגדים. היהודים הורשו גם להתפלל בהר הבית או בשכנותו הקרובה, עוד קודם לכבוש הערבי הגרו לארץ שרידי השבטים היהודיים מסביבות מדינה שבערב והשתקעו באילת, באֻדְ’רֻח ובאל־מַקְנָה שבהר שעיר, ביריחו ובאדרעי. יהודים אלה השפיעו על יהודי הארץ ברוח השירה, בהגיון המחשבה ובצחות הלשון, שהם היו ספוגים אותם, מאז טפלו יהודי ארץ־ישראל בפיוט, במחקר הלשון העברית (הנקוד הטבריני) והמקרא (המסורה). טבריה היתה עוד זמן רב המרכז הרוחני היהודי עד שהישיבה הארצישראלית עברה לירושלם. הקראים, שעלו לארץ בסוף המאה השמינית, יצרו קרע בישוב היהודי וגרמו לו צרות רבות. הם קלקלו את היחסים בין היהודים ובין השלטונות הערביים המתחלפים, והיו זמנים שידם של הקראים היתה על העליונה.

תקופת המלחמות והמהומות הפנימיות ושלטון הממלוכים התרבות החמרית והרוחנית, שיצרו הערבים בשנות עליתם, נשמדה כליל במלחמות השושלות והכתות הדתיות, שהתחוללו במאה התשיעית ונמשכו כמאתיים שנה והכשירו את הקרקע למסע הנצחון של נושאי הצלב. האפיזודה הקצרה של שלטון הצלבנים בארץ (1187־1099) השאירה אחריה רק עקבות מעטים אך חשובים בחורבות המצודות החזקות, שהם הקימו במקומות אסטרטגיים (עתלית, צפת, קלעת אל־קֻרַיְן מצפון לעכו, קלעת א־שָׁקִיף מצפון לפנית נהר ליטאני, קלעת א־רַבָּץ' על יד עגְ’לוּן ועוד) ובחורבות הכנסיות בעלות הקשתות הגותיות, צלאח א־דין אל־אַיוּבִּי, שהשמיד את צבא ולצלבנים על יד קַרְן חַטְין (1187), ספח את ארץ־ישראל למצרים. המלחמות עם הצלבנים נמשכו עוד שנים רבות, ורק בשנת 1291 נפלו העמדות המבוצרות האחרונות שלהם (קיסריה, עכו) בידי שולטן מצרים אל־מַלְךּ אל־אַשְׁרַף. השולטנים הממלוכים, ביחוד השולטן ט’אהר אל־ביברס, הקימו בארץ בניינים רבים, מצודות וגשרים הקיימים עד היום הזה. הם עשו את עזה הקרובה לגבול מצרים לבירת הארץ, קבעו דרכי שיירות וסדרו שרות דאר בין מצרים לדמשק עם חניות קבועות על יד המעינות, שבהן עמדו חילות־משמר. בתקופת שלטונם של הממלוכים הגרו לארץ שבטים ערביים ממצרים ותפסו את השטחים הפורים בשפלת החוף ובעמקים. כשטף עלו על הארץ בשנת 1260 הטטרים של חוּלָגוּ ובשנת 1400 המונגולים של טימורלינק והשאירו אחריהם הרס וחורבן. וכאשר נחה הארץ במקצת מהאויבים החיצוניים נלחמו בפנים נציביה ופחותיה. על השלטון, ועל התושבים האומללים היו כולם.

ממשלת הצלבנים הביאה כליון על הישוב היהודי בארץ־ישראל. הנוסע רבי בנימין מטודילא מצא בה ( 1170/71) לא יותר מ־1440 משפחות בערך. זמן קצר אחרי כן גורשו היהודים מירושלים, צלאח א־דין הרשה ליהודים לשוב אליה ולהתישב בה ואף נתן להם זכויות רחבות, יחסם ההוגן של שולטני מצרים לגבי היהודים עורר בגולה תנועה של עליה לארץ, ששוב נעשתה למרכז רוחני יהודי, שאליו פנו חכמי הגולה בשאלותיהם.

תקופת שלטון התורכים ארבע מאות שנות שלטון התורכים בארץ (1516–1917) הן תקופה ארוכה של פורעניות ומלחמות פנימיות, של הרס וחורבן, של עוני, רעב ומגפות. בהיות מרכז הממשלה רחוק מאד מארצנו, עשו בה הפחות כבתוך שלהם. הם מכרו בכסף את השלטון לעריצים, שעשקו את התושבים ומצצו את לשד עצמותיהם, כדי שיוכלו לספק את תאות השוחד של הפחות ופקידי הממשלה בעיר הבירה, במשך שלש מאות שנה נלחמו אגודי שבטי הפלחים והבדוים קָאָס ויַמַן זה בזה והחריבו ערים וכפרים. המנהג של גאולת הדם עשה גם הוא שמות בין התושבים. הואיל והגבולות נשארו בלי הגנה, פרצו לתוכם שוכני המדבר ממזרח ומדרום. ערי הספָר (רבת בני־עמון, גרש, חלוצה, באר שבע) וכפריהם נחרבו ונעזבו מיושביהם, ושטח המדבר התרחב הרחק לתוך שטח הישוב, ההרים הפכו לצחיחי סלע והעמקים הפורים לבצות. מקומות רבים המצוינים במפת הארץ כחורבות, חורבנם אינו קודם לתקופה התורכית, ובכל העושק והמרוצה אשר שררו בארץ לא רבו מקרי ההתעוררות על החמס וההתקוממות לממשלה ולעריצות באי־כחה אלא במקרים מעטים בלבד. בראשית המאה הי“ז התקוממו הדרוזים בלבנון בראשות מנהיגם פ’ח’ר א־דין, שנתמך ע”י הרפובליקה הויניציאנית, הדוכסות טוסקנה והאפיפיור. פ’ח’ר א־דין כונן ממשלה עצמאית בלבנון, שהרחיבה את שלטונה על פני הגליל וחורן. אולם התורכים דכאו את המרד בדמם של המורדים. אז גלו דרוזים רבים מהלבנון והתישבו בהר חורן הנקרא מאז הר הדרוזים. עוד פעמים רבות קמו הדרוזים על לוחציהם, וכל התקוממות חדשה הביאה חורבן והרס עליהם ועל שכניהם,

בגליל משל במאה הי“ח השיח' ט’אהר אל־עמר ממשלה בלתי מוגבלת. הוא שמר על בטחון התושבים בחבל זה, עשה בו תקונים רבים ובנה את טבריה החרבה, שנושבה מחדש ע”י יהודים (1740). בשנת 1770 הכריז את הגליל למדינה העומדת ברשות עצמה, אולם הוא נרצח בשנת 1774 במלחמה, שנהל נגדו האלבאני העריץ והתקיף אחמד גַ’זָּר בפקודת הממשלה המרכזית. אחרי שאחמד נתמנה לפחה בעכו שלט בארץ כרצונו. הוא בצר את עכו ובנה בה מסגד יפה באבנים, שהוסעו בפקודתו בספינות מחורבות קיסרי ואשקלון. בימי שלטונו עלה נפוליון בונפרטה על הארץ ממצרים, כבש את שפלת החוף ושם מצור על עכו (1799). שר צבאו קליבר הכה את חיל התורכים בעמק יזרעאל והגיע עד צפת. אולם המצור על עכו, שהאדמירל הבריטי סידני סמית הגן עליה מצד הים, נכשל, ונפוליון שב למצרים כלעומת שבא. עבדאללה, בנו של אחמד ג’זאר, הלך בדרכי אביו. בשנת 1821 השתלט על הגליל ועל שומרון ואף כבש בשנת 1824 את ירושלים. אברהים פחה, בנו של מחמד עלי, שליט מצרים, שם קץ לשלטון העריצים בכבשו את הארץ בשנת 1831. בעקבות הצבא המצרי חדרו שבטי רועים ממצרים לארץ־ישראל ותקעו את אהליהם בשפלת החוף. עשר השנים שבהן עמדה ארץ־ישראל תחת שלטון מצרים, לא הביאו לה את השלום והמנוחה. ברצותו להשליט סדרים בארץ ולשבור את כוח עוזם של העריצים, הכריז אברהים פחה על שלילת זכותם של התושבים לשאת נשק ועל גיוסם לעבודת הצבא. הדבר הזה גרם להתקוממויות ומרידות של הבדוים, הפלחים והדרוזים בכל חלקי הארץ. במלחמות אלו עלו הרבה כפרים באש ורבבות אנשים נספו בהן. הרעש בגליל בשנת 1837 גרם לחורבן צפת וטבריה וכפרים רבים בגליל, ופליטי הרעש נספו ברעב ובמגפה, שבאו בעקבותיו.

ממשלות אירופה ובראשן בריטניה הגדולה, שהצלחתם של צבאות אברהים פחה היו כצנינים בעיניהן, הכריחו את מחמד עלי להוציא אותם מתורכיה אחרי שהשולטן עַבְּד אל־מג’יד התחייב להנהיג בממלכתו שלטון אדמיניסטרטיבי מתוקן. ממשלות אירופה העבירו אז את ציריהם מעכו לירושלים (הקונסוליה הבריטית בירושלם נוסדה כבר בשנת 1839 בימי שלטונה של מצרים). אנגליה ופרוסיה מנו בשנת 1841 בישוף משותף בעיר הקודש, ובשנת 1846 נוסדה בה מחדש אפטררכיה לטינית. מאז גדל בטחון החיים ורכוש בארץ החלו הנוצרים בפעולה מיסיונית נרחבת. אנגלים, צרפתים, רוסים וגרמנים הקימו בזכות, שניתנה להם בתוקף הקפיטולציות, מנזרים וכנסיות, בתי חולים, בתי ספר ואכסניות לעולים, והשפעתן של ממשלות אירופה על השלטונות המקומיים הלכה הלוך ורב. הגרמנים אף יסדו מאז 1867 מושבות מסחר על יד יפו, ירושלם וחיפה ומושבות חקלאיות בפנים הארץ, שבהן התיישבו בעקר בני כת ההיכל (Templer) מוירטמברג. ברשות הממשלה התורכית הגרו לארץ אלג’ירים רבים מצפון אפריקה והתישבו ביחוד בגליל ובחורן. השולטן עַבְּד אל־חמיד יִשֶׁב בשנת 1878 בקרבת גבול המדבר צ’רקסים וצ’צ’נצים מוסלמיים מקוקז ומדוברוצ’ה להיות תריס בפני שוכני המדבר. הם בנו ערים חרבות על תליהן (גרש, רבת בני־עמון) וכפרים עזובים והשתמשו לבנין בתיהם באבני החורבות הנפלאות.

עם העלייה ההולכת וגדלה של יהודים מאירופה ומאסיה החל משנת 1882 ועם יסוד מושבות עבריות חקלאיות מאז 1878 ושכונות עירוניות עלה השחר של תקופה חדשה להפרחת הארץ. היהודים הנהיגו שיטות עבודה וקולטורות חדשות, השביחו את החקלאות והרחיבו את ענפיה, נטעו צמחי תעשיה והנהיגו תעשיה חקלאית, הם העלו את פריון האדמה ואת ערן יבולה ע“י משק ההשקאה והרבו את הכנסות הממשלה. ערך היצוא גדל ותנועת המסחר בארץ גברה. אז לא יכלה גם הממשלה להתעלם יותר מהצורך בתקונים ובשכלולים, נסללו כבישים בין הערים הראשיות וניתן לחברה צרפתית רשיון לבנות מסלת ברזל בין יפו לירושלים ( 1891/92). הממשלה בנתה בכספים, שנאספו על ידה בתפוצות האסלאם, את מסלת הברזל החג’אזית דמשק – מדינה (1905־1900) וחברה אותה עם חוף ים התיכון ע”י בנין הקו חיפה־דמשק (1908). היא גם מתחה חוטי הטלגרף על פני הארץ עד גבול המדבר. בתי דואר של ממשלות אירופה (אוסטריה, איטליה, רוסיה וגרמניה), שנפתחו בירושלים ובערי החוף, הוסיפו למשא ומתן המסחרי בְּטְחָה, והבנקים שנוסדו הועילו הרבה להרמת המצב הכלכלי. מבניני התורכים בתקופת שלטונם בארץ נשארו לזכרון חומת ירושלים, שנבנתה במצות השולטן סלימן המפואר בשנים 1539 ־ 1536, ואי־אילו מצודות לשמירת אוצרות המים (ברכות שלמה, אנטיפטרס = ראש העין) וגשרים, גורלה של הארץ נחתך כשהצטרפה תורכיה במלחמת העולם הראשונה לגרמניה. ביום 2 לנובמבר 1917 שברו צבאות ההסכמה את החזית התורכית־הגרמנית על יד עזה, ובמשך שנת 1918 נכבשה על ידיהם כל הארץ. הממונות עליה נמסרה ע“י חבר הלאומים לבריטניה הגדולה, שהתחיבה בהכרזת בלפור המפורסמת מיום שני לנובמבר 1917 ובתעודת הממונות המאושרת ע”י 52 מדינות לשים את הארץ בתנאים מדיניים, הנהלתיים וכלכליים כאלה, אשר יבטיחו את יסודו של בית לאומי יהודי בארץ. עקב ההסכמים, שנעשו עם גמר המלחמה בין הממשלה הבריטית ובין הממשלה הצרפתית, סופחו חלק גדול של הגליל העליון למדינת הלבנון והשטח מהידמוך וצפונה לסוריה.

בתקופת שלטון תורכיה בארץ־ישראל משמשים בישוב היהודי אור וחושך בערבוביה. כשהארץ היתה לחלק מהממלכה העותמנית הגדולה, עלו אליה מתורכיה יהודים רבים מגולי ספרד ופורטוגל. הואיל ובימים ההם היתה עכו עיר החוף הראשית של ארץ־ישראל, השתקעו רוב העולים בצפת ובכפרי הגליל ופתחו שם את המסחר ואת התעשיה, והיהודים ילידי הארץ המשיכו לעסוק בעבודת האדמה וראו ברכה בעשיית יין ושמן, שנשלחו חוצה לארץ. גם בירושלים גדל הישוב ע“י עולים חדשים. בירושלים ובצפת נוסדו ישיבות, שבהן עסקו חכמים רבים בתורת הנגלה והנסתר, חזוק הישוב והרחבתו מצד אחד ומצד שני תופעות טבע שונות, כגון רעידת האדמה, שבה נהרס המסגד אל־אקצא על הר המוריה, עוררו במחצית הראשונה של המאה הט”ז תנועה משיחית כבירה, וחכמי צפת חדשו את הסמיכה כהתחלה לשלטון לאומי־דתי בארץ האבות. סמן של “אתחלתא דגאולה” ראו היהודים גם בפעולת התישבות רחבה, שהתחילו בה דון יוסף נשיא וחותנתו חנה גְרָצְיָה מֶנְדֶס, אשר קבלו מהשולטן סלימן המפואר את הרשיון לבנות את טבריה השוממה ולישב בעיר זו ובעמק גניסר יהודים. אולם הנסיון הזה שקע בתהו ובהו, ששרר אז בארץ בגלל מלחמות האזרחים ועריציהם. בסוף המאה הט“ז מתחילה ירידתו של הישוב היהודי. מקרי רעש, מגפות, רעב, שלטון העריצים והמהומות הפנימיות מביאים כליה על העדות היהודיות, מטעמים אלה לא היה גם בכחם של העולים ממזרח אירופה כתוצאה מגזרות ת”ח ות“ט להחזיק מעמד בירושלים, ובצר להם נגררו אחרי משיח השקר שבתי צבי, שהופיע בשנת 1663 בירושלים. גם העדה האשכנית, שנוסדה בשנת 1700 בירושלם ע”י ר' יהודה חסיד משדליץ שבפולין ושלש מאות חסידיו, נתבטלה ונתפזרה מסיבת רדיפות נוגשיה הערביים. תנועה חדשה של עלייה לארץ נתעוררה במחצית השניה של המאה הי“ח בקרב יהודי ליטא ופולין ונמשכה גם במחצית הראשונה של המאה הי”ט. ע“י עליות אלו נוסדו עדות חדשות של יהודים אשכנזים בערי הארץ. אולם, עוני ורעב. מגפות ורעידות האדמה פגעו בהם קשה מאד, וכשבאה בשנת 1841 התמורה המדינית בארץ־ישראל היה ישובה היהודי קטן ומספרו לא עלה אז על 7,600 נפש. מרכזיו היו ב”ארבע הארצות" (בכנוי זה השתמשו היהודים במכתביהם לחו"ל) ירושלים, חברון, צפת וטבריה, וקהלות קטנות התקיימו בעכו, בחיפה, ביפו ובכפרי הגליל פקיעין ושפרעם. בהשתבח מצב הבטחון בארץ גדלה העליה היהודית, ובשנת 1856 הגיע כבר מספרם ל־ 18,500 נפש. אם עד אז עלו היהודים מטעמים דתיים גרידא, כדי לחיות בה על התורה ועל עבודת הבורא, הרי תנועת חבת ציון, שנתעוררה באירופה בשנות הששים של המאה שעברה, הניעה הרבה יהודים לעלות לארץ־ישראל, לבנות את הריסותיה ולהחיותה ולחיות בה חיים של עבודה ויצירה. בשנת 1870 נוסד ע"י חברת כל ישראל חברים בית הספר החקלאי מקוה ישראל במטרה לחנך בו את יהודי המזרח לעבודת האדמה. בשנת 1878 יסדו יהודי ירושלים את המושבה החקלאית הראשונה פתח תקוה בקרבת מי הירקין. החל משנת 1882 עלו יהודים בהמוניהם, הם התישבו על הקרקע, פתחו את הארץ בחקלאות, במסחר ובתעשיה ויצרו את התנאים להרחבת הישוב היהודי. לפני מלחמת העולם הראשונה הגיע מספר היהודים בארץ עד 90,000 נפש וישוביהם החקלאיים ל־48.

הזמן החדש העברת הארץ לשלטון הממונות הבריטית פתחה תקופה חדשה בתולדותיה. מצד אחד עוררה הכרזת בלפור תנועה גדולה של עליה יהודית ושל בנין ויצירה, ומאידך נשנו מאז 1920 הפרעת הסדרים ופרעות הערבים ביהודים. היהודים ראו במנוי היהודי הרברט סמואל לנציב העליון הראשון בארץ־ישראל אות נאמן להגשמת הבית הלאומי היהודי. כתוצאה מהתעמולה הערבית נגד הבית הלאומי הכריזה ממשלת בריטניה הגדולה ב“ספר הלבן” מיולי 1922 על הפרדת עבר־הירדן מזרחה משטח ארץ־ישראל בתור יחידה מדינית מיוחדת עם שלטון־בית ערבי, שעליה אינם חלים סעיפי כתב הממונות הנוגעים ליסוד הבית הלאומי ליהודים. ממשלת הממונות התחילה מיד בתקונים ובסדורים המיועדים להרים את מצבה הכלכלי של הארץ. קו מסלת־הברזל, שהצבא הבריטי בנה בשנות המלחמה ממצרים עד עזה, הוארך עד חיפה. נסללה רשת של כבישים לאורך הארץ ולרחבה, הושגו הסכמי מסחר עם סוריה ומצרים, נבנה נמל מצוין בחיפה ונעשו תקונים בסדרי בית המשפט, בעניני הכספים והבראת העם.

זרם העליה היהודית החדשה החל משנת 1882 הביאה ברכה רבה לארץ. החלוצים הנלהבים, ברובם בעלי השכלה ותרבות, הכשירו במסירות נפש נפלאה את שטחי הארץ העזובים והפכו אותם לאדמת ישוב. הם יבשו בצות, סללו כבישים, סקלו שדות, התקינו מדרגות בהרים, נטעו יערות, חפרו בארות ובנו כפרים למופת, כבני יהודה בימי נחמיה הגנו על בנין הארץ בפני צריו. עד שנת 1943 נוסדו בכל רחבי הארץ 247 ישובים חקלאיים. תופעה חדשה בשטח ההתישבות החקלאית היהודית הם הקבוצות והקבוצים, שבהם מיוסדים החיים החברתיים והכלכליים על יסודות שתופיים לפי המשנה האחרונה של תורת הסוציאליות. במושבים הבנויים גם הם על אדמת הקהק“ל הונהג שתוף מסוים במשק הכלכלה, תל אביב, שהתחילו בבנינה בשנת 1909 כפרבר יהודי של יפו, התפתחה לעיר העברית הראשונה והיתה במספר אוכלסיה לעיר הגדולה ביותר בארץ־ישראל ולמרכז תעשיתי ומסחרי חשוב, בהבנות בה בשנת 1936 נמל היתה תל־אביב ל”שער ציון“. אם המושבות פתח תקוה היתה גם היא לעיר עברית. במספר רב של מושבות עבריות אחרות הונהג שלטון מוניציפלי ע”י מועצת מקומיות. בצעדי ענק התפתחה התעשיה הקלה והכבדה, שבה השקיעו היהודים הון, מרץ, עבודה ונסיון רב, ותודות לכך היתה ארץ־ישראל במלחמת העולם השניה מקור בעל ערך רב להספקה לצבא במזרח התיכון. ארץ־ישראל היתה גם למרכז רוחני ותרבותי של עם ישראל. גולת הכותרת של רשת גדולה של בתי ספר עממיים, תיכוניים ותכניים מכל הסוגים ומוסדות מחקר שונים היא האוניברסיטה העברית בירושלים, שנוסדה בשנת 1925.

מספר יושבי ארץ עבר־הירדן מערבה, שנקראה רשמית פלשתינה (א"י), היה לפי המפקד של 1931 1,035821 נפש, מהם בערים ובכפרים 969,268 נפש ונודדים 66,523, מהתושבים וקבועים היו 759,312 מושלמים, 174,610 יהודים, 91,398, 9,143 דרוזים, 350 בהאים, 182 שומרונים, 421 אנשים בלי דת, בסוף שנת 1940 העריכה הממשלה את מספר התושבים הקבועים ל 1,460,900 נפש. הגִדוּל ב־50.7% בא מהרבוי וטבעי הגדול בין הערבים ומהעליה היהודית הגדולה, את מספר היהודים העריכו באותו זמן ל־485,819 נפש. שעור הצפיפות היה 58 נפש על קמ“ר אחד. בו בזמן ישבו בארץ עבר הירדן מזרחה לפי האומדנה 450,000 נפש ושעור הצפיפות בה היה 5 נפשות על קמ”ר אחד.

ביום ה' אייר תש“ח (14 מאי 1948) עזבו השלטונות הבריטיים את הארץ, ובו ביום הכריזה הממשלה הזמנית של ישראל על תקומת מדינת ישראל. צבאות המדינות הערביות, שפלשו לארץ, נוצחו במלחמת הגבורה של צבא ההגנה לישראל, ורובם של הערבים תושבי שטח מדינת ישראל יצאו בעקבות צבאות הפולשים הנסוגים, שערי הארץ נפתחו לרווחה לקבוץ גלויות, והמוני היהודים נקלטו בה. עד סוף שנת תש”י נוסדו במדינת ישראל 321 ישובים חדשים ואוכלוסיה הגיעו ל־ 1,300,000 נפש מהם 1,140,000 יהודים.

 

ב. גבולות הארץ.    🔗

גבולות ארץ־ישראל היו נתונים בכל תקופות ההיסטוריה לחליפות ושנויים, הם נשתנו עם התמורות המדיניות בארצות השוכנות בחופו הדרומי־המזרחי של ים התיכון ובאסיה הקדמית.

א. גבול האבות

גבול האבות הוא הגבול הנרחב ביותר, אלה הם הגבולות האידיאליים, שנועדו לעם ישראל בהזדמנויות שונות לעתיד לבוא; הם המטרה, שאליה שאפו האבות. בברית בין הבתרים הבטיח ה' לאברהם לתת לזרעו “את הארץ הזאת מנהר מצרים עד הנהר הגדול נהר פרת, את הקיני ואת,הקדמוני ואת החתי ואת הפרזי ואת הרפאים ואת האמרי ואת הכנעני ואת הגרגשי ואת היבוסי” (בר' טו, יח־כא).

כאן יש לפנינו שטח נרחב מאד המוגבל ע"י שני נהרות מן הקצה אל הקצה: נהר מצרים, הוא הזרוע הימנית של יאור מצרים, שהשתפכה בימי אברהם לים פלוסיון בקצה הדרומי המערבי של הארץ, ונהר פרת בקצֶהָ הצפוני המזרחי. לפי העמים הנמנים בין יושבי הארץ המיועדת נכללות בתוך גבולותיה הארץ שמשני עברי הירדן וסוריה כלה. המדבר הגדול המשתרע ממזרח לה פתוח לפני רועי צאן נודדים החפשים להדביר את עדריהם עד הנהר הגדול נהר פרת.

ב. גבול עולי מצרים.

משה ויהושע בהתקרבם אל המטרה נאחזו בהבטחה שניתנה לאברהם אבינו, והם קובעים את הגבולות כדלקמן:

א. "בֹאו הר האמרי ואל כל שכניו בערבה בהר ובשפלה ובנגב ובחוף הים “ארץ הכנעני והלבנון עד הנהר הגדול נהר פרת, ראה נתתי לפניכם,את הארץ בֹאו ורשו את הארץ אשר נשבע ה' לאבותיכם לאברהם ליצחק וליעקב לתת להם ולזרעם אחריהם” (דב א, ז־ח), ושוב:

ב. “מן המדבר והלבנון, מן הנהר נהר פרת ועד הים האחרון יהיה גבולכם” (שם יא, כד).

ג. “מהמדבר והלבנון הזה ועד הנהר הגדול נהר פרת כל ארץ החתים ועד הים הגדול מבוא השמש יהיה גבולכם” (יהו' א, ד).

ד. "זאת הארץ הנשארת כל גלילות הפלשתים וכל הגשורי, מן השיחור אשר על פני מצרים ועד גבול עקרון צפונה לכנעני תחשב… מתימן כל ארץ הכנעני ומערה אשר לצידונים עד אפקה עד גבול האמרי, והארץ “הגבלי וכל הלבנון מזרח השמש מבעל גד תחת הר חרמון עד לבוא חמת” (שם יג, ב־ה).

משה אינו כולל את ארץ החתים בתוך הגבולות. יהושע שואף לגבול האבות בהרחבתו הגדולה ביותר וכולל בו את כל ארץ החתים. אולם בתהליך הכבוש נעשתה המטרה הסופית ריאליסטית יותר. מה שנשאר עוד לכבוש הם גלילות הפלשתים עד שיחור מצרים, הוא נהר מצרים בהבטחה לאברהם; ארץ הגשורי היא הגולן עד החרמון. ארץ הצידונים עד אפקה שעל יד נהר אברהים בגבול האמרי, שתפס את כל צפון סוריה, וארץ הגבלי המגיעה עד טריפולי. ארץ הצידונים והארץ הגבלי כללו את הרכס המערבי של הלבנון. הלבנון מזרח השמש הוא הר אמנה, והחרמון מבעל גד (=באניאס) בדרום עד לבוא חמת מצפון הם קצות שני רכסי הלבנון.

שאלת גבולות הארץ מעסיקה את התנאים בדיונם במצוות התלויות בארץ והם קובעים:

“כל השופע ויורד מטורי אמנון (ג"א: טורוס אמנות, אמנה, אמנם) ולפנים – ארץ־ישראל, מטורי אמנון ולחוץ – חוצה לארץ. האניסין (הניסין) שבים רואים אותן כאילו חוט מתוח עליהם מטורוס אמנוס עד נחל מצרים. מן החוט ולפנים – ארץ־ישראל, מן החוט ולחוץ ־ חוצה לארץ” (תוס' תרומות ב, ב; חלה ב, יא; ב' גטין ח, א; יר' שביעית ו, א ־ לו, ע“ד; חלה ד ח־ט ע”א).

החכמים תפסו מרובה לפי גבול האבות. טורוס אמנות או טורי אמנון הוא רכס הרי אמנוס שבצפון סוריה הסוגר את מפרץ אלכסנדריטה מדרום, האניסין שבים הם האיים הקטנים או השוניות הבולטות מהים לאורך החוף, כגון בחוף צור, בחוף יפו ועוד, מהרי אמנוס מצפון עד נחל מצרים מדרום. בנחל מצרים התכוונו החכמים לנהר מצרים בגבול האבות (ראה למעלה). זאת להלכה, ואילו למעשה מבחינה המשנה בנוגע למצוות התלויות בארץ בין שלשה תחומים (שלש ארצות לשביעית, מש' שביעית ו, א; שלש ארצות לחלה, מש' חלה ד, ח): א) תחום עולי בבל מנחל מצרים עד כזיב, שעליו חלים כל דיני שביעית וחלה, תרומות ומעשרות. ב) תחום עולי מצרים עד הנהר (נהר קסמיה בגבול הצפוני הטבעי של הארץ) ועד אמנה (הרכס המזרחי של הלבנון), בו מקילים בדינים אלה, ג) תחום ארץ האבות מעבר לנהר ולאמנה. שטח זה דומה לארץ העמים, ואין המצוות התלויות בארץ חלות עליו.

ג. גבול ההתנחלות,

המטרה הראשונה של הכבוש וההתנחלות היא החלק הדרומי של הארץ היעודה. על הר סיני אמר ה' אל משה:

“ושתי את גבולך מים סוף ועד ים פלשתים וממדבר עד הנהר” (שמות כג, לא). הגבול הזה הוא מצומצם ביותר: ממזרח ים סוף, הוא המפרץ המזרחי של הים האדום; ממערב ים פלשתים, הוא הים הגדול; מדרום מדבר צִן ומצפון הנהר, הוא נהר אל־קסמיה. זהו השטח, שבו התנחלו תשעת השבטים וחצי השבט, היא ארץ הכנעני המסומנת בתורה במקום אחר (בר' י, יט) בקוים כלליים מצידון עד עזה, מכאן עד הקצה הדרומי של ים המלח ומכאן צפונה עד לשע. היא לשם =ליש =דן. זאת היא הארץ, אשר המרגלים תרו אותה ממדבר צִן עד רחֹב בדרך לבוא חמת. שני שבטים וחצי השבט התנחלו בעבר הירדן מזרחה מחבל ארגֹב עד נחל ארנון (חלוקת הארץ לשבטי בני ישראל ראה בפרק לתולדות ההתישבות בארץ, עמ' טו).

ד. גבול השלטון הישראלי לפי ההתפתחות ההיסטורית.

במקרא ניתן לנו בשני מקורות תאור טופוגרפי מדויק של גבולות הארץ הנרחבים. המקור האחד הוא עתיק יותר, אולי מתקופת הזוהר של מלכות ישראל, והמקור השני הוא מזמן גלות בבל, ויש להניח שסופר המקור השני היה לפניו המקור הראשון, ואין בין שני המקורות אלא שנוי שמות הנקודות, שבהן נקבע הגבול. נעמיד כאן את שני המקורות זה מול זה וננסה לבאר לנו לפיהם את קוי הגבול מכל צד:

בגבול הדרומי אין בין שני המקורות ולא כלום. לפי מקור א' יוצא קו־הגבול הדרומי מקצה ים המלח, נסוב דרומה־מערבה מנגב למעלה עקרבים, נמשך במדבר צִן בכוון הדרך ההולכת למצרים, עובר בשטח המעינות של קדש ברנע, חצר־אדר ועצמון ויוצא עם נחל מצרים לים התיכון. לפי מקור ב' עובר קו הגבול מנגב לתמר הקרובה למעלה עקרבים דרך מי מריבות קדש, היא קדש ברנע, לנחל מצרים ויוצא אתו אל הים הגדול. הגבול המערבי הוא לפי שני המקורות הים הגדול.

קביעת הגבול הצפוני היא במדה ידועה קשה: א) מפני שלכאורה אין התאמה בשני המקורות בין הנקודות המסמנות את קו־הגבול, ב) בגלל אי הבהירות של הכתוב במקור ב'. נברר לנו איפוא את נקודות הגבול בשני המקורות וננסה למצוא את הקו המשותף לשניהם. נקודות־גבול אלו הן:

לפי מקור א' נקודת המוצא של קו־הגבול הצפוני היא מקום אחד בשפת הים הגדול. משם הוא נמשך מזרחה להֹר ההר. הֹר אינו אלא צורה קדומה של הַר, הֹר ההר הוא ההר הידוע. גדול ההרים, הוא הלבנון. לבוא חמת הוא המבוא, הכניסה לחמת (השוה: ולמזרח ישב עד לבוא מדברה, דהי“א ה, ט; וילך שמו עד לבוא מצרים, דהי”ב כו, ח) הוא השער, בו עוברת הדרך הבאה מבקעת הלבנון אל עמק הנהר אורונתס, שבו נמצאת ארץ חמת. שער זה הוא מעבר צר ברכס הנמוך המהוה מעין סף בין הלבנון ובין הר אמנה ומפריד את בקעת הלבנון מעמק אורונתס. במעבר זה עובר הנהר אורונתס הבא מבקעת הלבנון ועל ידו נמשכת הדרך העולה לחֻמְץ ולחמת. שם העיר צדד נשתמר בכפר צַדַד הנמצא מעבר למעבר שבין הר אמנה ובין רכס ההרים שמצפון לו. הדרך הטבעית המובילה מטריפולי שעל שפת הים מזרחה אל מעבר להרים אלה עוברת בעמק שמצפ’־מזר' לטריפולי, סובבת את ג’בל עַכָּר בקצהו הצפוני של הלבנון, נמשכת מזרחה עד לבוא חמת ויוצאת בין ההרים צדדה. זוהי דרך הארחות ההולכת לתדמור, בה עוברים אמת המים הרומית מיַמַת קדש לארמון אל־קצר אל־ח’יר שבמדבר ובכוון הפוך צנור הנפט מעיראק לטריפולי. זפרון היא אולי זַעְפַ’רָן, מהלך 14 שעות מצפ’־מע' לדמשק בדרך לתדמור, מקום של ישוב קדום ובו חורבות רבות. חצר עינן היא קַרְיַתַּיְן, גם היא בדרך הארחות דמשק־תדמור. פטולמאוס מזכיר אותה בשם Goaria, בה נמצאות חורבות וכתובות יוניות באבני־בנין ובמצבות. בתקופת שלטון רומא עמדה במקום זה מצודה בשם Nezala ובה חיל־מצב לשמירת הדרך. היום נמצא כאן מחנה של בדוים בשם א־נָזְלָה.

מקור ב' קובע כגבול הצפוני את הדרך מהים הגדול לחתלון המובילה לצדד. דרך זו יוצאת מנקודה אחת הנמצאת נוכח לבוא חמת (השוה יחז' מז, כ), וזה מתאים למקור א‘. אם חתלון מסומנת כנקודת־סוף של הדרך, הרי בודאי היתה לה חשיבוּת ידועה בתחבורה של ימי קדם בין הארצות השכנות. במרחק 18 ק"מ בערך מצפ’־מע’ לצדד נמצא הכפר חַסְיָא בין השלוחות הצפוניות־המזרחיות של הר אמנה בדרך הארחות מדמשק דרך צדד לחֻמְץ, לחמת, (חָ’מָה) ולחלב ומשם בכוון הפוך לתדמור. המקום הזה ידוע במקורות היוניים בשם Assia ובלוח פויטינגר בשם Deleda. על יד חסיא חצובה בסלע ברכת־מים גדולה, שהמסורת המקומית מיחסת את עשיתה לשלמה המלך (השוה קהלת ב, ו). המקום הזה היה ידוע בזמן התלמוד בשם אסיה (אסיא) או עסיא כעיר העומדת על הגבולין בין דמשק ובין אפמיאה שבצפון סוריה ². בימי הגזרות היו חכמי ארץ־ישראל הולכים לאסיה (עסיא) לעבר את השנה ³. מהברֵכה שבאסיא היו מחלקים מים לערים אחרות, ובני אסיא (עסיא) היו עולים לרגל ליבנה ופונים בשאלותיהם לחכמיה, שהיו פוסקים להם הלכה ⁴. קו־הגבול הצפוני נמשך איפוא משפת הים דרך חתלון=חסיא לצדד. חמת, היא חמת צובה (דהי"ב ח, ג־ד). וברותה. היא בַּרֹתַי (ש"ב ח, ח), הן שתי ערים חשובות בארם צובה, שהשתרעה מהמורד המזרחי של הלבנון לתוך המדבר שממזרח להר אמנה. מצדד נמשך קו־הגבול דרומה־מזרחה לאורך הגבול המזרחי של מחוזות הערים חמת־צובה וברותה. סברים המקבילה לזפרון וחצר התיכון המקבילה לחצר עינן הן כנראה מקום אחד בשנוי השם לפי מצב הענינים בתקופות שבהן נכתבו. מקור ב' מסכם לבסוף ליתר בהירות את תאור הגבול הצפוני בהתאמה למקור א' בקו כללי אחד: הים – חצר עינון שבין גבול דמשק ובין גבול חמת. את סוף הפסוק: ואת פאת צפון – יש לקרוא: זאת פאת צפון, בהתאמה למקור א' זה יהיה לכם גבול צפון. הגבול הצפוני כפי שתואר בשני המקורות כולל בתוך ארץ־ישראל את שני רכסי הלבנון ואת בקעת הלבנון ⁵.

קו הגבול המזרחי נמשך לפי מקור א' מחצר עינן שפמה. תרגום יונתן כותב לאפמיאה והתרגום הירושלמי לאפמיאס. אפמיאה=אפמיאס אינה אלא פמיאס=באניאס שעל יד מקור הירדן. הקו הזה נמשך באלכסון מצפון־מזרח לדרום־מערב ועובר בין שטח דמשק ובין חורן בגבול הטבעי המסומן בערך ע"י ג’בל א־שָׁרְקי, בַּחְרַת אל־עַטַיִבָּה, נהר אל־אַעְוַג‘, נהר א־סַּבּרָנִי ונהר אל־מַעַ’נִיָה. ארם דמשק נכללת בתוך הגבול. מפמיאס נמתח קו־הגבול הרבלה מקדם לעין. הרבלה אינה רבלה שבארץ חמת הנמצאת מעבר לגבול הצפוני של ארץ כנען ואינה יכולה איפוא להיות בגבולה המזרחי. הצורה הרבלה מציינת את כוון קו הגבול אל מקום שנקרא רֶבֶל ⁶. פרושו של השם רבל, בערבית ربل = רִבְּל, הוא מקום שמן, דשן, מקום של דשא ועשב רך. התרגומים הארמיים והתרגום הרומי משוים את הרבלה עם דפני הנמצאת בשטח משקה ופורה מאד בעמק החולה מדר’־מזר’ למקור נהר א־לִּדָּן, הוא העין הנובע לרגלי תל אל־קָצִ’י. יתכן גם, שמקדם לעין מכוון לעיון, עיר בנפתלי הנזכרת גם ברשימת תחותמש השלישי בצורה עין. משם ירד הגבול בעקבות הגבול המדיני של זמננו דרומה בעברו על כתף ההר ממזרח לים כנרת ולאורך הירדן וים המלח. זאת היא הארץ שנועדה לתשעת המטות וחצי המטה לאחר שבני ראובן וגד וחצי מטה מנשה התנחלו ממזרח לירדן (במד' לד, יג־טו).

מקור ב' מקצר בתאור קו הגבול המזרחי. הוא הולך בעקבות מקור א' במתחו את הקו בין חורן ובין דמשק. הירדן הוא הגבול בין הגלעד ובין ארץ־ישראל והמשכו הוא הים הקדמוני. גם כאן גומר תאור הגבול במלים “ואת פאת קדימה” שצ"ל: זאת פאת קדימה. השטח שמעבר לירדן מזרחה היה בזמן כתיבת מקור נ' כלו נכרי.

האם חל שלטון ישראל בזמן מן הזמנים בתוך הגבולות הנרחבים האלה? אמנם כן, ואף יותר מזה. בתקופת הזוהר של מלכות ישראל בימי דוד ושלמה היו גבולות הארץ נרחבים ביותר. דוד הכניע את הפלשתים, את עמון ומואב, כבש את אדום ואת ארם דמשק וימנה בהן נציבים וישם את ארם צובה למס עובד, ותועי מלך חמת. שארצו גבלה מדרום בארם צובה, ראה את עצמו נאלץ לשלוח מתנות לדוד ולכרות אתו ברית (ש"ב ח. א ואילך). יואב פקד אמנם את שבטי ישראל בשטח של התנחלותם המוצקת מדן ועד באר שבע. אבל הוא בקר לתכלית זו גם בצור ובצידון ובערי הכנעני והחוי (שם כד, ו־ז). כשדוד חזק את המדינה והעלה את ארון הברית מקרית יערים לעיר דוד הקהיל “את כל ישראל מן שיחור מצרים עד לבוא חמת” (דהי"א יג, ה). בעלות שלמה על כסא המלוכה היתה המדינה הישראלית המורחבת מגובשת, והוא משל “בכל הממלכות מן הנהר ועד ארץ פלשתים ועד גבול מצרים” (מ“א ה,א; דהי”ב ט, כו), הוא רדה “בכל עבר הנהר מתפסח ועד עזה” (מ"א ה, ד), אבל רק את תחום הישוב הישראלי הקבוע משני עברי הירדן חלק לנציבויות אדמיניסטרטיביות (שם ד, ז־כ).. אם כי יהודה וישראל ישבו ביחוד מדן ועד באר שבע (מ"א ה, ה), הרי בא לחוג אתם את חנוכת בית המקדש “קהל גדול מלבוא חמת עד נחל מצרים” (שם ח, סה). שלמה בנה ערים בלבנון ובכל ארץ ממשלתו (שם ט, יט) וצי אניות בעציון גבר. בהתפורר המלוכה הסירו מעליהם העמים מסביב את עול מלכות ישראל ואף התקיפו את ממלכות יהודה וישראל, ורק פעם אחת הושגו שוב לזמן קצר הגבולות המורחבים כשירבעם השני “השיב את גבול ישראל מלבוא חמת עד ים הערבה” (מ"ב יד, כח). בתוך גבולות אלה ישבו אז עברים רבים, כי הנביא עמוס מאיים על “השאננים בציון והבוטחים בהר שומרון”, שה' יקים עליהם גוי ולחצו אותם מלבוא חמת עד נחל הערבה (עמוס ו, יד).

ה. גבול עולי בבל או תחומי ארץ־ישראל כפי שהחזיקו עולי בבל.

בספרות התלמודית נשתמרה רשימה של מקומות בארץ־ישראל המציינים את תחומי הארץ כפי שקבעום חכמי התלמוד בנוגע למצוות התלויות בארץ (שביעית, תרומות ומעשרות, חלה). השטח המובלע בתוך התחומים האלה הוא ארץ־ישראל, והוא חייב במצוות אלו. לא כן המקומות הנמצאים מחוץ לגבול עולי בבל. אלה הם בבחינת ארץ העמים ופטורים מהמצוות. כשנמתח קו דרך המקומות הרשומים ברשימה נקבל את הגבול המדויק. לגבול זה קראו גבול עולי בבל או תחומי ארץ־ישראל כפי שהחזיקו עולי בבל.

את הרשימה הזאת נשתמרה בארבע נוסחות: א) תוס' שביעית ד, יא; ב) יר' שביעית ו, א ־ לו, ע“ג; ג) ספרי עקב סי' נ”א; ד) ילקוט שמעוני סי' תתע“ד, אולם כל הנוסחות לא זו בלבד שאין התאמה ביניהן בנוגע לסדר המספרי של שמות המקומות, אלא יש והשמות עצמם הם משובשים ומסורסים עד כדי כך, שגם השואת חלופי הגירסות אינה עוזרת לפענוח המתקבל על הדעת. למה הדבר דומה? לבנין ישן נושן, שנהרס ונבנה מחדש פעמים רבות בזמנים שונים מהחמרים הישנים ע”י בנאים בלתי מנוסים, שהרכיבו את אבני הבנין שלא במקומן ולפעמים אף שברו אותן כדי להתאימן בדוחק, ובאופן זה טשטשו את הצורה הראשונית של הבנין.

מי היו מחברי הרשימה? יתכן שהתנאים הראשונים מבתי מדרשם של הלל הזקן ושמאי, בזמן שהמדינה היהודית התגבשה במדה ידועה והשתרעה משני עברי הירדן, ראו צורך חיוני לערוך רשימה של מקומות הספָר, ולפיה פסקו הלכה בכל השאלות הנוגעות למצוות התלויות בארץ. ואולם הרשימה הראשונה לא נשארה קבועה לדורות. במשך הזמן הורחב השטח המדיני ואתו גם הישוב היהודי בכפרים ובעיירות, ביחוד לצד צפון ולצד מזרח (ראה את התפתחות המדינה היהודית בפרק לתולדות ההתישבות בארץ), ועם הרחבת הגבולות נשמטו מתוך הרשימה הראשונה שמות אחדים של ערים, שהגבול התרחק מהן, ונוספו שמות חדשים של מקומות הספָר המורחב. כך צריך להבין את הסבה, משום מה חסרים במקורות המאוחרים שמות הרשומים במקורות הקדומים, ולהיפך. הברייתא העתיקה נמסרה מדור לדור בכתב ובע“פ, עד שר' חייא הגדול (ר' חייא רבה), שעלה מבבל כמאה וחמישים שנה אחרי חרבן הבית השני והשתקע בבית מדרשו של ר' יהודה הנשיא לראשונה בצפורי ואח”כ בטבריה. אסף אותה וסדרה מחדש, ברייתא זו שייכת לחלקים הקדומים ביותר של אוסף התוספתא. ממנה עברה לתלמוד הירושלמי ולספרי. הנוסחה של הילקוט היא, כפי שאפשר לראות ע“י השואה, העתק מהספרי, כי מלבד חלופי־גירסות אחדים אין בין שתי הנוסחות האלה ולא כלום. במשך קרוב לשני אלפים שנה העתיקו את הרשימה על נוסחותיה השונות, והמעתיקים, שלא ידעו את הארץ. הכניסו בו ביודעים ובלא יודעים שנויים וטעויות־כתיב ושבשו ע”י כך את הצורות הראשונות של השמות. בדורות האחרונים של התנאים וביחוד בימי האמוראים נתעוררו שאלות בקשר עם תחומי הישוב היהודי, שהיו נתונים לשנויים וחליפות. הדבר הזה משתקף בברייתות מאוחרות ובהלכות שבמשנה ובתלמוד הירושלמי, כפי שנראה להלן בהערות לענינים.

ר' אישתורי הפרחי היה הראשון שעסק בברור גבולות הארץ עפ“י התורה ודברי החכמים בספרו “כפתור ופרח”, שהאיר את עיני חכמי ישראל שחיו אחריו. ר' אישתורי חקר את הארץ מכל הבחינות מתוך ראיה והסתכלות אישית וזהה את המקומות הנזכרים במקרא ובתלמוד עם המקומות שהיו קיימים בזמנו. הראשונים שהפנו את תשומת לבם לברייתא של תחומי עולי בבל היו חכמי אומות העולם Lightfoot⁷ ואחריו Reland ⁸. שני חכמים אלה נצלו בכלל את אוצר הידיעות הטופוגרפיות הגנוז בספרות התלמודית לשם זהוי המקומות בארץ־ישראל בזמנם. לפני מאה שנה בערך נסה ר' יהוסף שווארץ, תושב ירושלם, לברר את תחומי עולי בבל ⁹ ולא הצליח משום שהשתמש רק בנוסחת הירושלמי בלי להזדקק ליתר הנוסחות וגירסותיהן. בזהוי המקומות לא שם לב למטרה העיקרית, כלומר לקבוע באמצעות המקומות האלה את קוי הגבול. עשו עוד אי־אלה נסיונות בכוון זה הרב דוד אופנהיים ¹⁰ ונ. בריל ¹¹. בפעם הראשונה עסק אדולף נויבאואר ברשימה בהיקף רחב ע”י השואת ארבע הנוסחות בשום לב לזהוי המקומות לפי מסקנות המחקר הטופוגרפי, ההיסטורי והלשוני בזמנו ¹². אולם גם הוא לא זו בלבד שהשאיר מספר די גדול של שמות מקומות בסימן שאלה, אלא שגם זהוייו הם ברובם לא מוצלחים, ומשום כך אינם יכולים לעזור לבנין קו הגבול. צבי הירש הילדסהימר הקדיש לברור תחומי עולי בבל עבודה רבת־היקף ¹³, שבה השתמש בכל המנגנון המדעי לשם הבהרת הסבך שבנוסחות ובגירסות השונות ולזהוי מקומות הספָר לפי מסקנות חקירת הארץ עד זמנו. עבודה זו עזרה במדה רבה לברור הבעיות הקשות ביותר בתאור קו הגבול, שקבל בפעם הראשונה צורה מוחשית. א. מ. לונץ הקדיש גם הוא לברייתא הקדומה מאמר חשוב, שבו האיר כמה שאלות באור חדש ¹⁴. לאחרונה טפל בבעיה זו פרופ' ש. קליין כיד בקיאותו הרבה הטובה עליו ¹⁵.

להלן אנסה, בלי להכנס בוכוח עם החוקרים הנ“ל, לסדר מחדש את קו תחומי עולי בבל על יסוד חקירותי בטופוגרפיה ההיסטורית של ארץ־ישראל. למטרה זו הנני מביא כאן את ארבע הנוסחות של הרשימה בצרוף חלופי הגירסות מתוך כתבי־יד ודפוסים שונים. ביסוד הנוסחות מונחת נוסחת התוספתא לפי הוצאת צוקרמנדל ¹⁶, נוסחת הירושלמי לפי דפוס ראשון ויניציאה מש' רפ”ג, נוסחת הספרי לפי דפוס ראשון ויניציאה מש' ש“ו ונוסחת הילקוט לפי דפוס וילנא, ואליהן מצורפות (בסוגרים) הגירסות של התוספתא לפי כת”י ארפורט, כת“י וינה וכת”י לונדון, הגירסות של הירושלמי לפי כת“י ליידן. כת”י לונדון ודפוס וילנא, הגירסות של הספרי לפי כת“י לונדון וכת”י הוַטיקן ברומי, הוצאות פינקלשטיין ואיש־שלום ודפוס וילנא ושל הילקוט לפי כת"י אוקספורד.

מתוך הנוסחות והגירסות השונות בחרתי בכל מקרה ומקרה בגירסה הנראית לי, לפי מצב הדברים, כנכונה ביותר, זהיתי את המקומות וסדרתי אותם בהתאם למצבם הגיאוגרפי. כיסוד לסדר המספרי משמש סדר נוסחת התוספתא, שהיא הראשונה בזמן והמפורטת ביותר, וממול לכל שם ברשימה זאת רשום מקבילו ביתר הנוסחות בצרוף המספר הסדורי שלו, כפי שהוא רשום במקורו. בברור הטופוגרפי וזהוי המקומות הבאים אחרי הרשימה קצרתי בפרטים, והמעונין בהם יעיין נא בערכים הנדונים בגוף הספר. בסוף באה ריקונסטרוקציה של הרשימה כתוצאה מהברורים שקדמו לה. על פיה צוין קו־הגבול של תחומי עולי בבל במפה המצורפת לרשימה.

רשימת המקומות המובלעים בתחומי ארץ־ישראל עד מקום שהחזיקו עולי בבל

גבולות הארץ

באורים וברורים לרשימת תחומי ארץ־ישראל כפי שהחזיקו בהם עולי בבל.

1. פרשת אשקלון, ב חסרה את השם אשקלון. דרך חוף הים עוברת ממזרח לערי החוף, שרוב תושביהן היו נכרים. ערי החוף הן איפוא בבחינת ארץ העמים, ומשום כך הן טמאות ופטורות מהמצוות התלויות בארץ. ואמנם בתקופה מאוחרת יותר, כשהתישבו באחדות מהן יהודים רבים, נשתנה היחס אליהן ¹⁷. פרשת הדרכים של אשקלון הנמצאת ממזרח לעיר היא נקודת־הגבול, ואשקלון עצמה היא מחוץ לתחום ¹⁸.

2. חומת מגדל שרשן (של קיסרי). לפני הבנות העיר קיסרי על חוף הים ע“י הורדוס היה קיים במקומה ישוב של נכרים על יד מגדל, שנקרא בפי היונים מ Stadtoyog clayos (קדמ' כ, 8, 7) = מגדל סְטְרָטוֹנוֹס = סטרטון = שרשון = שרשן. סטרטונוס, שם שכיח אצל הסורים (השוה קדמ' יג, 14, 3), בא, לדעת רֵינַן, מהשם הפיניקי עבד עשתרת. יתכן שהמגדל נקרא ע”ש האלה עשתרת או ע“ש בונהו עבד עשתרת, ומשום כך כנוהו היהודים בשם מגדל שר. המגדל הזה נכלל בחומה המזרחית של העיר (מכאן הגירסה מגדל שור ב ב) ¹⁹, שנבלעה בתחום א”י. לפי תוס' אהלות יח, יג נמנה הרובע המזרחי של העיר, הוא כנראה הרובע היהודי, על ארץ־ישראל ושאר העיר על ארץ העמים ²⁰. בימי רבי הכריזה הסנהדרין על קיסרין כעיר טהורה רק בנוגע לקדושת הארץ, אבל בענין שביעית ומעשר נחשבה כחוצה לארץ ²¹.

3. שורא דדור=חומת דאר, כך צריך לתקן את יתר הגירסות. דאר היא טנטורה שעל שפת הים באמצע בין קיסרין ובין עתלית. דור (דאר) עצמה היתה עיר פיניקית־יונית. שינא דדור, לפי ב. היא צוק סלע בקצה ההר ממזרח לדאר, שעל פניו עוברת דרך חוף הים. תחום א"י מתחיל עם העליה להר, והשטח שממערב לדרך הוא משום ארץ העמים. בג־ד נשמטה המלה שורא או שינא.

4. שורא דעכו או חומת עכו. לפי דעת אחדים ארץ־ישראל היא עד כיפתא דעכו, היא קשת השער של עכו (יר' שביעית ד, ט־לה, ע"ג). עכו עצמה היתה מחוץ לתחום ²².

עד כאן נמשך קו־הגבול לאורך דרך חוף הים. ממזרח לו היתה ארץ־ישראל וממערב לו ארץ העמים, מעכו פונה הקו, לפי הרשימה שלנו, צפונה מזרחה ומשאיר שטח די גדול בינו ובין הים מחוץ לתחום. ואילו ממקורות אחרים אנו למדים, שקו הגבול נמשך עם דרך חוף הים עד אכזיב ²³, ואף גם עד סולמה של צור מעבר לגבול המדיני של זמננו ²⁴.

5. כבריתא, היום הכפר הגדול אל־כָּבְּרִי הבנוי על הר במרחק 13 ק"מ מצפ’־מזר' לעכו. בכפר מעין גדול, שמימיו הם המצוינים ביותר בארץ. ממנו נמשכת אמת המים לעכו.

6. ראש מי געתון ²⁵ הוא מקור וָדִי גַ’עְתּוּן, יובל של נהר מַפְשׁוּח העובר במושבה נהריה, במרחק 5 ק"מ מצפ’־מזר' לכבריתא.

7. געתון עצמה, לפנים מקום של ישוב על יד מקור נחל געתון. היום ח' גַ’עְתּוּן ²⁶.

8. בית זניתא, לפי ב־ד, היום ח‘. זֻוַיְנִיתָּה מצפ’־מזר’ לגעתון, אגר זניתא בא היא ערמת אבנים על יד בית זניתא, ששמשה ציון הגבול.

9. קצטרא דגליל היא מצודה הסמוכה לכפר גליל, היום גֵ’ליל, 12 ק"מ מצפ' מזר לאל־כברי ומצפון לבית זניתא ²⁷. המצודה קַלְעַתּ אל־קֻרַיְן היא חורבה גדולה של מצודת הצלבנים Montfort הבנויה על יסודות עתיקים יותר ²⁸ על הר מעל לוָדי אל־קַרְן ²⁹.

10. קובעיא דעיתא היא הגירסה הנכונה. קובעיא פירושה בארמית כובע ³⁰ בערבית قبع ־ פירושה כפה. מין כסוי ראש גבוה. قبو היא קמרון, מרתף מקומו. קובעיא דעיתא היא הגבעה שעל יד עיתא, היום תל זָעָ’ה על יד הכפר עַיְתָּא א־שַׁעַבּ מעבר לגבול המדיני של זמננו, 14 ק"מ מצפו’־מזר' לקלעת אל־קרין.

11. הגירסה הנכונה היא תפנית. המקום חסר ב ג־ד. היום ח‘, או כַּפְר תִּבְּנִית בשפתו המערבית של עמק עיון, 11 ק"מ מצפ’־צפ’־מע’ למטולה. הנקודה הזאת רחוקה מאד מקובעיא דעיתא (מס' 10) ואינה נמצאת איפוא בשתי הנוסחות במקומה הנכון. כן גם המקום הבא.

12. מבין הגירסות סניפתא, לפי א־ב, וספנתא, לפי ג־ד וגירסה אחת של ב, יש לקבל את הגירסה ספינתא. קליין זהה אותה עם א־סַּפִינָה במורד המערבי של הר חרמון, 7 ק“מ מצפ' צפ’־מזר' לחצביא. לפי המספר הסדורי היא נמצאת ב ג־ד בערך במקומה הנכון. בתחלת המאה הי”ח היה עוד קיים ישוב יהודי בא־ספינה ³¹. יהודי חצביא מדור אחרין היו מספרים, שבדורות הקודמים היו היהודים שבעיר הזאת קוברים את מתיהם בכפר אִבְּל א־סָּקִי שמעבר לנהר אל־חצבאני. כפר זה הוחזק כאדמת קודש (השוה הערה 3 בע' מז).

13. מערתא דיתיר. במקרא נזכרת עיר בשם יתיר בדרום יהודה ³². בגליל היתה יתיר אחרת. היום הכפר יַעְתִּר, 10 ק"מ מצפון לעיתא א־שעב (מס' 10). השם הנסמך ליתיר משובש בכל הנוסחות וציל מערתא דיתיר. המערה הגדולה שעל יד יתיר היא נקודת הגבול.

14. מְלֵיתא דכור, לפי גירסה אחת של א וגירסת דפוס ויניציאה של ב היום אל־כּוּרָה במרחק 3 ק"מ מצפון לעיתא (מס' 10). מליתא פירושה בארמית מצודה ³³ או סוללה ³⁴ . מליתא דכור היא תל אל־חַזָּר הסמוך לכורה. הנקודה הזאת מקומה ברשימה אחרי קובעיא דעיתא.

15. שם המקום על כל גירסותיו משובש בכל הנוסחות כמעט ללא תקנה. מצי או מציא, לפי ג־ד, היא אולי הכפר מַיְזִי על נהר חצבאני סמוך לכפר עַ’גַ’ר מדרום לו. השם הזה ניתן להכניסו יפה ברשימה כנקודת־גבול אחרי ספינתא (מס' 12). לשם הלואי על צורותיו השונות לא מצאתי פתרון ³⁵.

^. א^ בית עד (גיא בית ער), חסר ב א־ב. נראה שהשם הזה הוא הוספה מאוחרת. בית עד, בארמית בי עד, הפכה בערבית לבַּיָּד, היום כפר במרחק 6 ק"מ מצפון ליתיר (מס' 13).

16. מי סְפָר, מי שְׂפָר (מי שֶׁפֶר?) הם מעין חשוב על הסְפָר. אני משער, שעורך זה הרשימה התכוון למקור נחל באניאס, מקומה של העיר דן, שהיתה בגבול הצפוני של ארץ־ישראל. אם השערה זו נכונה, הרי מתאים מקומו ב א אחרי מצי, מציא (מס' 15) בסוף שורת הנקודות המקיפות את הר חרמון ממערב. מיסף ב ג־ד, שיש לתקן למי ספר, מתאימה גם היא לפי המספר הסדורי בערך למקום זה.

17. אולם רבתא. היום הכפר עַלְמָן מדרום לנהר אל־קסמיה, 13 ק"מ מדר’־מזר' לנחלא דאבצאל (מס' 20). המקום נקרא אולם רבתא להבדילו מאולם אחרת הנמצאת בגליל התחתון קרוב לצפורי.

18. כוריי רבתא, לפי א־ב. להבדילה מכור (מס' 14). ב ב (בוריי צ"ל כוריי) עומדת הנקודה בערך במקומה הנכון, ב ג־ד חסר שם המקום ונשאר רק כנויו, מה שיש לתקן לרבתא. היום הכפר אל־כּוּרְיָה, 4 ק"מ מצפ’־מע' לבַּיָד.

19. מחרשת אינה יכולה להיות ברעשית כפי שמציעים הילדסהימר ואחריו לונץ וקליין, ברעשית נמצאת מחוץ לשורה ואין בה שרידים עתיקים. במעלה הר חרמון בין א־ספינה (ספינתא, מס' 12) ובין העיירה רַשְׁיָא שוכן הכפר עין חרשא, שבו נמצא מקדש עתיק המשומר יפה. אונקלוס מתרגם מכשפה = חרשא (שמות כב, יז). יתכן שחכמי התלמוד כנו מקום של עבו"ז, מקום שעושים בו כשופים, בשפת לועז בשם מחרשת (לפי משקל מערכת, מכתשת, מרחשת) ³⁶ . את השם מחרשת יש להעמיד ברשימה בין תפנית (מס' 11) ובין ספינתא (מס' 12)

20. נחלא דאבצאל, לפי ג־ד, ב א יפצאל, חסר ב ב, הגירסה דא בעאל ב ג דומה לשם הכפר דִבְּעַל, 6 ק"מ מצפ’־מזר' לכוריי רבתא (מס' 18). נחלא דאבצאל הוא וָדִי דִבְּעַל העובר על פני הכפר הזה.

21. עולשתא, רק ב א, היום אל־חָ’לִצָה בצפון עמק חולה בדרך העולה לעמק עיון. העדרו של השם הזה ביתר שלש הנוסחות מעיד על כך, שהוא הוצא מהרשימה כשבימי מלכותו של אגריפס הראשון נספחה ממלכת יטור למדינת יהודה, ואז הורחב הגבול לצד צפון, ועולשתא חדלה להיות נקודת־גבול.

22. מגדל חרוב, חסר ב ג־ד, היום אל־חֻ’רַיְבָּה במורד המערבי של החרמון. 11 ק"מ מצפ’־צפ’־מע' לבאניאס בין ספינתא (מס' 12) ובין מצי (מס' 15).

23. נקבתא דעיון היא הנקבה העמוקה הידועה בשם הערבי א־תַּנור (התנור) על יד המושבה מטולה בכניסה לעמק עיון. מי הנחל העובר במושבה נופלים במפל חזק לתוך הנקבה, שהיא נקודת־גבול מאלפת.

24. מישא, חסר ב ב־ד, היום ְהכפר מַיס אל־גַּ’בַּל במעלה הדרומי־המזרחי של הר הונין הצופה ע"פ עמק חולה מול אל־ח’לצה. כעולשתא כן גם מישא נתבטלה כנקודת־גבול בסוף ימי הבית השני מהטעם הנזכר במס' 21.

25. תוקרת, חסר ב ג־ד. השם הזה מופיע במקור אחר בצורה יוקרת ³⁷. האמורא ר' יוסי דמן יוקרת קבור לפי מסורת אחת בגליל. תוקרת=יוקרת היא היום הכפר אִקְרִתּ, 7 ק"מ מצפ’־מזר' לקלעת אל־קרין וקרוב לחניתה. יש להעמיד את יוקרת ברשימה בין קצטרא דגליל (מס' 9) ובין קובעיא דעיתא (מס' 10).

26. כרכא דבר סינודורא. הגירסה כרכא מחוזקת ע“י הנוסחות ב־ד וגירסה אחת של א. כרכא היא כרך, עיר בצורה הנקראת ע”ש אדם בר סנגרא, סינגורא, סנגדא, שיש לתקן לסינודורא. ההוספה בר לפני השם היא שכיחה בארמית, וביחוד אצל בני יטור ³⁸. כרכא דבר סינודורא היא כנראה בירת הארץ שהיתה לזינודורוס שנקראה קודם אבל של ליסאניאס, היום סוּק וַדִי בַּרַדָה על נהר אמנה, 22 ק"מ מצפ’־מע' לדמשק. מקום זה היה בקצה הגבול הצפוני של תחום עולי בבל ³⁹.

27. תרנגולא עילאה דלעילא מן קיסרין היא מקום בהר חרמון מעל לקיסרין של פיליפוס=קיסריון־פמייס=באניאס, במקום זה היה כנראה מקדש לעבו“ז. התרנגול היה לסורים הקדמונים סמל של אל השמש. המקום שלנו נקרא היום מַגְ’דָל א־שַּׁמְס ונמצא במעלה הר חרמון, 9 ק”מ מצפ’־מזר' לבאניאס, 1000 מ' גבוה ממנה.

28. בית סוֹכַת, ב א, ג־ד אחרי תרנגולא דלמעלה דקיסרין (מס' 27) ולפני קנת (29), הגירסה בית סכל ב ב (ג"א ב א סכל) היא משובשת. סוֹכָה היא שיח של קוצים, בית סוכת נמצאת בסביבה המגדלת קוצים. היום הכפר א־זָּכִּיָה בשדה־הלבה וַעַרַתּ א־זכיה, 25 ק"מ מדר’־מע' לדמשק.

29. קנת, לפנים עיר של חצי שבט מנשה, בתקופה הרומית העיר הבצורה ־ Canatha, אחת מערי הדֶקפּוֹליס. היום אל־קַנַוָתּ בהר חורן מצפ’־מע' לא־סֻוַיְדָה.

30. רקם דחגרא, חסר ב ב, מקום זה ידוע מהמשנה כעיר בגבול המזרחי של ארץ־ישראל על יד החגר ⁴⁰, הוא מדבר האבנים (حجر= אבן) שממזרח לארץ־ישראל. במרחק 5 או ק"מ מדר’־מזר' לרבת בני־עמון, מעבר למסה”ב החג’אזית ולדרך הגדולה ההולכת למדבר, נמצא מקום של מערות גדולות החצובות בסלעים הנזכר בקוראן ובכתבי הגיאוגרפים המוסלמים בשם א־רַקִים, היום א־רַקִיבּ, הוא רקם דחגרא.

31. טרכונא דבתחום בוצרה, כך היא הגירסה הנכונה, היא שדה־הלבה א־לִּגָ’ה. שבשפתו הדרומית נמצאת העיר בוצרה, היום בֻּצֳר אל־חַרִירִי. ב ג־ד נקרא הטרכון הזה טרכונא דנימרא ע"ש נמרה הסמוכה לקצהו הדרומי־המזרחי. הוא מכונה לפי גירסה אחת של ג טרכונא דזימרא ⁴¹ ושל ד טרגונא דזימרא ⁴² על שם שר גדוד הפרשים היהודים מבבל, שהורדוס הושיבם בחבל ארגוב לשמור על הגבולות בפני השודדים. הטרכון מתרומם כחומת־אבן מסביבתו ומשמש איפוא כגבול טבעי. קו־הגבול נמשך כאן לאורך השפה הדרומית של הטרכון.

32. חשבון. השם הזה מופיע בארבע הנוסחות ללא כל חלופי גירסות. חשבון היום חִסְבָּן, נמצאת 22 ק“מ מדר’־מע' לרבת בני־עמון, 20 ק”מ מדר’־מע' לרקם דחגרא, ואין להניח כי קו־הגבול נטה כאן מהדרך הגדולה לתוך פנים הארץ. השם חשבון מציין כאן את המחוז או ארץ חשבון, שגבלה עם המדבר.

33. יבקא, חסר ב ג־ד. הוא נחל יבק. באיזו נקודה נגע קו־הגבול ביבק? הגבול נמשך לאורך דרך המלך מיגר שהדותא (מס' 37)=סכותא=א־רמתא דרומה ועובר אתה את נחל יבק במעבר שעל יד תל אל־אִמְרָמָה, במקום שם נכנסת לתוך הנחל תעלת וָדי שָׁבָּה. יתכן שהישוב שהיה בתל אל־אמרמה נקרא בזמנו יבקא.

34. נחלא דזרד הוא הגבול הדרומי של מואב, היום וָדִי אל־חִסָא והמשכו סַיְל אל־קֻרָחִי המשתפך לים המלח בשפתו הדרומית־המזרחית, לפי ג"א ב ג תחלת זרד, כלומר מקורו של נחל זרד הוא נקודת הגבול.

35. רפיח דחגרא, חסר ב ג־ד, שם הלואי משובש ב א. רפיח זו אינה רפיח שבגבול המדיני הדרומי־המערבי של א"י, מכיון שאשקלון נחשבה לנקודה הדרומית ⁴³. כדי להבדילה מרפיח הדרומית הוסיפו לרפיח שברשימתנו את שם הלואי דחגרא, כלומר תחת רפיח הסמוכה למדבר הטרשים. היום א־רָפָה ממערב לשדה־הלבה המאובן א־לִגָ’א (טרכונא). רפיח=א־רפה נזכרת בשם Agod בגבול המזרחי של ממלכת אגריפס (מלח' ג, 3, 5) ⁴⁴.

36. עמון ומואב, חסר בכת“י ארפי של א ובכל יתר הנוסחות. בעמון ומואב ישבו גרים ⁴⁵ ולא היה ברור, אם הם חייבים במצוות התלויות בארץ ⁴⁶. לפי המשנה היו עובדי האדמה בעמון ומואב פטורים משביעית וחייבים במעשר עני ⁴⁷, כי הארצות האלו סמוכות לארץ־ישראל ואינן נכללות בה ⁴⁸, אולם לפי קו־הגבול המזרחי הנמשך עם הדרך הגדולה ההולכת למדבר (מס' 42) מהיבק דרך רקם דחגרא לנחל זרד נכללות עמון ומואב בתוך תחומי הארץ. את הסתירה הזאת אפשר לבאר על ידי כך שבתחלה, אולי אחרי כבוש הארצות האלו ע”י יוחנן הורקנוס ואלכסנדר ינאי, נכללו ברשימה, ובהתרופף אח"כ הקשר המדיני והכלכלי ביניהן ובין ארץ־ישראל הוצאו ממנה.

37. יגר שהדותא, בכת“י ארפ' של א יגוד סיכותא וצ”ל יגר סכותא, ב ב יגר שהדותא, ב ג־ד (מס' 31) סכותא (הגירסה מכותא היא משובשת). יגר שהדותא מקום הפגישה של לבן ויעקב, הוא בהר גלעד בדרך המובילה מפדן ארם למעבר היבוק. לבן הדביק את יעקב במקום גבוה בקצה ארץ גלעד (השוה בר' לא, מט. נב). מקום גבוה, שדה צופים, מצפה נקרא בארמית סכותא. יגר שהדותא=סכותא אינה אלא א־רַמְתָּא ⁴⁹ בקצה הצפוני־המזרחי של הגלעד, בצומת הדרכים במרחק 12 ק"מ מדר’־מע' לאדרעי.

37^א שקא, כך צ"ל ב ג־ד את השם משקא על גירסותיו יוסקא וחסקה. הגירסה סקא ב ג מתאימה לכתיב היוני של השם. ו' החבור לפני שקא נשתבשה באות מ‘, וכן נוספה האות י’ לפני וְסָקָא וב ד הפכה ו' החבור לפני סקא לאות ח'. השם הזה חסר ב א־ב, סמן שהוא נוסף בזמן מאוחר כשגבולות הארץ התפשטו בתחומים הגדולים ביותר. שקא או סקא נזכרת בכתובות היוניות של עבר הירדן מזרחה בצורות 2c… d או 2c… auto. היום שַׁקָא מצפון להר חורן וממזרח לטרכונא הרשומה בנוסחות ג־ד לפני שקא.

38. נמרין נזכרת במקורות אחרים כמקום בקצה גבול ארץ־ישראל, שעד שמה מגיעים שלוחי החודש ⁵⁰. על שם המקום הזה נקרא הטרכון שמצפון לחורן גם בשם טרכונא דנימרא (מס' 31). היום הכפר נִמְרָה, 5 ק"מ מדרום לשקא.

39. מליתא או מלחה דזרואי, כך יש לגרוס את השם בכל ארבע הנוסחות. מליתא פירושה מצודה או סוללה (השוה מס' 14). זרואי היא .Zoodc שבכתובות היוניות. היום הכפר אִזְרָע בשפתו הדרומית־המערבית של הטרכון א־לִגָ’א המתרומם מהמישור מסביב בגובה של ששה מטרים כסוללה, כמצודה. מלֵחה דזרואי היא האדמה המלחה אשר בקרבת העיר ⁵¹.

40. רקם גיאה (גיעה) היא קדש ברנע ⁵². היום שטח המעינות עַיְן קַדִיס ועין אל־קֻדַיִרָתּ במדבר צין במרחק 75 ק"מ מדר’־מע' לבאר שבע. שם הלואי גיאה או גיעה נשתמר בשם הנחל הסמוך וָדִי גַ’עִין.

41. גיניאה דאשקלון, גנות אשקלון, הנמצאות מחוץ לעיר והידועות גם היום בתוצרת הירקות שלהן, הן הנקודה הסופית של קו הגבול המתקשר לנקודת מוצאו פרשת אשקלון.

41^א. דרך גדולה ההולכת למדבר, לפי ב־ד, חסר ב א. בגיניאה דאשקלון מסתיים לכאורה קו הגבול הסובב את כל הארץ, ואין לומר שהדרך הגדולה הנזכרת בסוף הרשימה היא הדרך ההולכת מאשקלון למדבר סיני. נראה, שמסדר הרשימה התכוון לכלול לבסוף את כל עבר הירדן בתוך תחומי עולי בבל וציין כקו הגבול הקיצוני את הדרך המוליכה בגבול המדבר מדמשק למדבר ערב, זו הדרך הידועה היום בשם דרך החוגגים (דַרְבּ אל־חַג'), שבעקבותיה בנויה מסה"ב החג’אזית. בתקופה הנבטית ובתקופה הרומית היתה זו דרך הארחות הגדולה בין אסיה הקטנה וסוריה לבין ים סוף וערב. לארכה הקימו תחנות מבוצרות (limes) וחפרו ברכות־מים בשביל שומרי את הגבול ועוברי אורח. רפיח דחגרא, סכותא, יבקא, רקם דחגרא ונחלא דזרד הן תחנות בדרך זו. ואולם יתכן, שמסדר הרשימה התכוון לדרך הארחות המוליכה מאילת למצרים בין מדבר פארן לבין מדבר צין ועוברת על פני קדש. בדרך זו הכוללת את ארץ הנגב בתוך תחומי ארץ ישראל נמצאים בצורים, בארות, בורות ושרידים מי של ישובים מהתקופה הנבטית.

41^ב אשקלון עצמה הרשומה רק ב ב היא הוספה מאוחרת ⁵³.

אחרי ברור מקיף של מקומות הספָר המובלעים בתחומי ארץ ישראל של עולי בבל נוכל לציין ביתר בהירות את קו הגבול הסובב את הארץ: הוא יוצא מפרשת הדרכים שממזרח לאשקלון ונמשך צפונה לאורך דרך חוף הים עד עכו, פונה מכאן צפונה־מזרחה עד עיתא א־שַׁעְבּ, הנמצאת מעבר לגבול המדיני הנוכחי, נסוב צפונה עד אל־בַּיָד ונוטה במקצת צפונה־מערבה עד אל־כּוּרִיָה. מכאן הוא פונה צפונה־מזרחה דרך נחל דִּבְּעַל ועלמאן לתִּבְּנִית הסמוכה לנהר א־ליטאני, ממשיך עם הנהר צפונה, מקיף מצד צפון את עמק עיון עד עַיְן חַרְשָׁא הנמצא ברוחב הגיאוגרפי של דמשק, יורד מכאן וסובב את הר חרמון ממערב דרך א־סָּפִינָה, אל־חֻ’רַיְבָּה, מִיזִי ומטולה, עובר מדרום דרך באניאס ועולה צפונה־מזרחה דרך מַגְ’דַל א־שַׁמְס לסוּק וָדִי בַּרַדָא. מהנקודה הצפונית הזאת פונה הקו דרומה דרך וַעְרַתּ א־זָּכִּיָה לא־רָפָה, סובב את הטרכון השמם א־לִגָא ממערב ומדרום ומגיע עד שקא לקצה הצפוני־המזרחי. מכאן הוא יורד לנִמְרָה, נסוב באלכסון דרך אל־קַנַוָתּ למעבר היבוק על יד תל־אל־אִמְרָמִח ונמשך הלאה בעקבות קו מסה"ב החג’אזית ודרך החוגגים עד מקור וָדִי אל־חִסָא, סובב את ארץ הנגב עד עין אל־קֻדַיְרָת ופונה באלכסון צפונה מערבה לגנות אשקלון, שבהן הוא מתקשר לנקודת מוצאו בפרשת הדרכים של אשקלון.

הרשימה הבאה מהוה ריקונסטרוקציה של גבול עולי בבל או תחומי ארץ־ישראל כפי שהחזיקו עולי בבל לפי המקומות המובלעים בהם:

1 פרשת אשקלון

2 חומת מגדל שרשן (דקיסרי).

3 שורא דדור

4 שורא דעכו.

5 כבריתא

6 ראש מי געתון

7 געתון עצמה

8 בית זניתא

9 קצטרא דגליל

10 תוקרת.

11 קובעיא דעיתא.

12 מליתא דכור

13 מערתא דיתיר

14 (בית עד)

15 כוריי רבתא

16 נחלא דאבצאל

17 אולם רבתא

18 (מישא)

19 (עולשתא)

20 תפנית

21 מחרשת

22 ספינתא

23 מגדל חרוב

24 מציא דאבהתא

25 נקבתא דעיון

26 מי ספר

27 תרנגולא עילאה דלעילא מן קיסרין

28 כרכא דבר סינודורא

29 בית סוכת

30 רפיח דחגרא

31 מליתא דזרואי

32 טרכונא דבתחום בוצרה

33 שקא

34 נמרין

35 קנת

36 יגר שהדותא (סכותא)

37 יבקא

38 רקם דחגרא

39 חשבון

40 (עמון ומואב)

41 נחלא דזרד

42 דרך גדולה ההולכת למדבר

43 רקם גיעה

44 גיניא דאשקלון

45 (אשקלון עצמה)

ו. גבולותיה הטבעיים של הארץ

הטבע שָׂם גבולות לארץ: במערב ים התיכון, בצפון הלבנון והחרמון, במזרח מדבר סוריה – ערב ובדרום מדברות הנגב. את הגבול הצפוני אפשר לסמן ביתר דיוק ע"י קו ישר היוצא משפך נהר אל־קסמיה בין צור לצידון ועובר קדמה לאורך הנהר, פונה לאורך מהלכו צפונה וכולל את עמק עיון (מַרְג' עַיוּן), נמשך משם על פני פרשת המים של הר חרמון ולאורך נהר אל־מֻעַ’נְיָה עד גַ’בַּל אל־מַנִע ויוצא לאגמי דמשק. הגבול המזרחי נמשך בקצה חבל טרכונא (א־לִּגָ’א) ומגיע למרחק הגדול ביותר מהירדן במורד המזרחי של הרי חורן. בגלעד, בעמון, במואב ובאדום, במקום שם המדבר מתקרב יותר לבקעת הירדן ולעמק הערבה, יש לציין כגבול הישוב את דרך החוגגים (דַרְבּ אל־חַג', ברשימת תחומי ארץ־ישראל של עולי בבל: דרך גדולה ההולכת למדבר) או את מסלת הברזל החג’אזית הנמשכת בעקבות דרך החוגגים מדמשק למעון. בדרום נמשך קו־הגבול מראש ים אילת דרך מדבר פארן לאורך נחל גרר (וָדִי אל גִ’רָר) ויוצא עם נחל מצרים לים התיכון.

ז. הגבולות המדיניים בימינו

קו־הגבול הצפוני יוצא מראש הנקרה (ראס א־נאקורה) שעל שפת הים בין עכו לצור, עובר בעליות וירידות מזרחה עד קדש נפתלי, נסוב מכאן צפונה למטולה הנמצאת מעבר מזה של הגבול ויורד דרומה־מזרחה עד קרוב לנהר באניאס מצפ’־מזר' לישוב דן. קו־הגבול המזרחי נמשך בערך בעקבות הקו המתואר בבמד' לד, יא ־ יב ממזרח לירדן ולים כנרת. מחַמָּה שעל שפת ים כנרת מתרחק הגבול מהים, יורד על כתף ים כנרת לירמוך, כולל בלולאה את חמת־גדר ומתקרב שוב לירדן בתל אור. מכאן המשכו של הירדן הוא הגבול החוצה את ים המלח ואת עמק הערבה לארכם ויוצא ממערב לעַקבָּה לים אילת. הגבול הדרומי מסומן ע"י קו אלכסוני הנמשך מרפיח שעל שפת ים התיכון עד ראש ים אילת.

אלה הם הגבולות של ארץ־ישראל ממערב לירדן, המוציאים משטח הארץ את החלק הגדול של הגליל העליון, שנספח למדינת הלבנון, ואת המשולש רפיח־קדש ברנע־נחל מצרים הנכלל בגבול המדיני של מצרים. ממזרח לירדן נוצרה בשנת 1922 מדינה ערבית תחת המנדט הבריטי בשם עבר־הירדן. גבולותיה הם: בצפון הירמוך, במערב הירדן, ים המלח ועמק הערבה, בדרום ים אילת וערב סעודיה ובמזרח מדינת עירָק הפוגעת בגבולה בתוך מדבר סוריה – ערב. כל השטח שמצפון לירמוך נספח למדינת סוריה.

 

ג. שמות הארץ    🔗

אין לך ארץ שכה רבות תמורותיה המדיניות בתולדות ימיה כארץ־ישראל. מפאת מצבה הגיאוגרפי מהצד האחד בשפת המדבר הגדול ומהצד השני בחוף הים הגדול ובין יבשות העולם הישן משכה אליה מימים מקדם כ“ארץ זבת חלב ודבש” את השבטים הנודדים במדבר ערב שכבשוה ויתנחלו בה בזה אחר זה, ובה התנגשו צבאות הממלכות האדירות, שהארץ הזאת שמשה להם קרש־קפיצה לארצות העשירות יותר שבקרבתה. העמים שכבשוה הטביעו עליה את חותמם למשך מאות בשנים עד אשר באו אחרים וירשו את מקומם. הכובשים קראו את הארץ כלה או חלקים ממנה בשמות לפי טעמם והשגותיהם.

בכתובת אַכַּדית מאמצע האלף השלישי נזכרות סוריה וארץ־ישראל בשם המשותף ארץ האמורי (mat Amurru), כלומר הארץ העליונה, שבזמנים מאוחרים יותר ציינוה בשם עבר הנהר. בתעודות המצריות מהרבע הראשון של האלף השני נקראת הארץ השוכנת בחוף המזרחי של ים התיכון בשם רת’נו, ומימי המלכות החדשה מציין שם זה רק את ארץ־ישראל (על שם עירה המרכזית רת’נו=לוד). בכתובות מימי השושלות הי“ח והי”ט מופיע השם ח’רו על שם החורים (Churru) ⁵⁴, הם העמים הצפוניים, שפלשו לארץ בתחלת המאה הי"ח והתישבו מהר חרמון עד בואכה ארץ אדום, ואילו יוסף שהורד מצרימה באותו זמן מספר, שהוא בא מארץ העברים (בר' מ, טו). במכתבי אל־אמרנא נזכרת הארץ בשם כִּנַחְ’חִ‘, כִּנַחְ’נִ, כִּנַחְ’נָ, כַּנַחֻ’, היא ארץ כנען ⁵⁵. בשם זה מכנים אותה גם המצרים בכתובותיהם מאותה תקופה וכן גם משה ויהושע לפני כבוש הארץ ובזמן התנחלות שבטי בני ישראל בה. השם ארץ כנען מיוחס לארץ עבר הירדן מערבה. ארץ עבר הירדן מזרחה, שבה היו שתי ממלכות האמרי, נקראת במקרא ארץ האמרי (במד' כא, לא; יהו' כד, יח; שופ' יא, כא). במכתבי אל־אמרנא נקראת הארץ משני עברי הירדן בשם אַמֻרְרוּ, כי האמרי ישב בזמן ההוא גם בהרי עבר הירדן מערבה, והכנעני ישב בעיקר בשפלת החוף ובעמקי הארץ.

כשנשלם כבוש הארץ ע"י יהושע נקראת היא בפעם הראשונה ארץ בני ישראל (יהו' יא, כב). בהתאחד שבטי בני ישראל תחת שלטונו של שאול נקראת הארץ כלה בשם ארץ־ישראל (ש"א יג, יט), ובהחלק הממלכה לשתים נקראת הממלכה הצפונית ישראל (מ"א טו, ט) או ארץ ישראל (מ"ב ו, כג) והממלכה הדרומית יהודה (מ"א יב, כג) או ארץ יהודה (מ"ב כג, כד). הארץ קדושה לישראל, כי בה ישכון משכן ה‘. יהושע קורא לה ארץ אחוזת ה’ (יהו' כב, יט). והנביא הושע מכנה אותה בשם ארץ ה' (הושע ט, ג).

בכתובות אשור אין שם כולל לארץ. מלכי אשור מזכירים את יהודה על יד ארץ בית עמרי, גלאזו (גלעד?), ממלכות הפיניקים וארץ פלשת. יחזקאל, נביא הגולה, משתמש בחזונותיו תמיד בשם אדמת ישראל (יחז' ז, ב; יב, יט. כב: כא, ה), וכשהוא מדבר על הארץ המורחבת, שבה עתידים ישראל לשוב ולהתישב, הוא קורא לה ארץ־ישראל (שם מ, ב; מז, יח). המדינה האבטונומית הקטנה, שנוסדה ע"י עולי בבל תחת שלטונה העליון של פרס, נקראת בשם יהודה (חגי, זכריה, מלאכי, עזרא ונחמיה), בארמית יְהֻד, או גם בשם ארץ יהודה (נחמ' ה, יד). זכריה, המתנבא בימי מלכות דריוש, קורא לארץ גם אדמת הקדש (זכר' ב, טז), וסופר דברי הימים בימי הבית השני שוב משתמש בשם ארץ־ישראל (דהי“א כב, ב; דהי”ב ב, טז; לד, ז), שבו הוא מציין את כל הארץ.

הירודוטוס, סופר דברי הימים היוני שחי במאה החמשית, בתארו את ארצות ים התיכון קורא לארץ־ישראל (II 106)Παλαιστίνη Συρίη פלסטינה הסורית, ובמקום אחר (IV, 39) Συρίη ᾑ Παλαιστίνη סוריה היא פלסטינה, ועל התושבים הוא כותב (ווו,5), כי הארץ מפיניקיה עד גבולות עזה העיר היא לסורים הפלסטינאים (Σύροι οἱ Παλαιστινοί). היא גובלת במצרים ובארץ ערב. הסופרים היוניים מתחלת התקופה ההלניסטית משתמשים בשם זה לציין בו את ארץ עבר הירדן מערבה. אסטרבון המתאר את הארץ (46–25,2,xvi) קורא את ארץ החוף (ἡ Παραλία) מאורתוסיה עד פלוסיון בשם פיניקיה, והוא אומר שמאחוריה, מעזה עד הר אמנה, נמצאת Ἰουδαῖα (יהודה). יוספוס (קדמ' א. 6. 2) אומר, כי היונים קוראים לחלק מארץ החוף שבין עזה למצרים בשם Παλαιστίνη. והוא עצמו מציין בשם זה את ארץ פלשתים (שם ב, 5, 3), ואת כל הארץ הוא מכנה בשם יהודה (שם א, 6, 2; 7, 1; מלח' ג, 3, 1 ואילך). דיודורוס אינו מזכיר את השם יהודה, פליניוס מזכירו לפעמים. פילון משוה את ארץ־ישראל עם ארץ כנען. כשהוא מדבר על השלטון בארץ, הוא קורא לה ארץ יהודה ובמקרים אחרים פלסטינה הסורית ⁵⁶.

בתקופה הראשונה של שלטון רומא, כשהארץ נפרדה מהפרובינציה סוריה, היה שמה הרשמי Judaea. בשם זה משתמשים הרומאים בתעודותיהם הרשמיות, בכתובות ובטביעות על גבי מטבעות (אספסיאנוס טבע מטבעות בכתובת Judaea capta). אחרי מלחמת בר־כוכבא החליפו במצות אדריינוס משנאה ליהודים את השם יהודה בשם Syria Palaestina המופיע בפעם הראשונה בתעודה צבאית רומית משנת 139 לסה“נ ⁵⁷, אח”כ במטבעות שכם מהמאות השניה והשלישית ובמטבעות של טבריה מימי קומודוס (180 ־192) ובכמה כתובות מהזמן ההוא. אבל השם יהודה לא נעלם גם אז. פטולמאוס משתמש בגיאוגרפיה שלו (1, 16, v) בשני השמות גם יחד (ἡ Ἰουδαία Συρία ή Παλαιστίνη) דיו קסיוס קובע (XXVII, 16 5) שפלסטינה היא הארץ שבין פיניקיה ובין מצרים והיא נקראת גם יהודה ויושביה נקראים יהודים. מימי שלטונו של ספטימוס סֶבֶרוּס (193 – 211) נקראת הארץ רק בשם פלסטינה.

בהחלק הממלכה הרומית במאה הרביעית לגלילות ע“י דיוקלטיאן או ע”י קונסטנטין הגדול נקרא גלילה הדרומי Palaestina. שם זה רשום כבר על לוח פויטינגר Tabula) (Peufingeriana מהמחצית השניה של המאה הרביעית וב־Notific dignitatum מתחלת המאה החמשית. אבסביוס והירונימוס כוללים בה את רפיח ואת אילת בדרום ואת פטרה במזרח. לפיהם הכרמל הוא הגבול בין פלסטינה ובין פיניקיה. בתקופה זו חלקו את הארץ לשלשה חלקים: 1. Palaestina prima, היא ארץ עבר הירדן מערבה מעמק יזרעאל והכרמל ודרומה עד באר שבע, ונוסף עליה שטח בעבר הירדן מזרחה מול יריחו עד המעיינות החמים שע"י וָדי זַרְקָא מַעִין (בערה); 2. Palaesting secunda, היא עמק יזרעאל, הגליל מחוץ לפיניקיה, הגולן והבשן והחלק הצפוני של ארץ גלעד; 3. Palaestina tertia או Palaestina salufaris היא ארץ הנגב בין באר שבע ובין ים סוף ובעבר הירדן מים אילת עד ואדי זרקא מעין.

השם פלסטינה נתקבל מאז ע“י כל הסופרים, ואף גם במדרשים נזכר כמה פעמים השם פלסטיני (בר“ר צ, ו; ויק”ר ה, ג; במדב“ר י, ז; איכ”ר א, כט; ילקוט עמוס סי' תתקמ"ה). מאז הגלו היהודים מהארץ כנוה בשמות ארץ ישראל או ארץ הקודש, שאליה נכספה נפשם. מתקופת הגאונים התחילו להשתמש גם בשם ארץ הצבי (במובן של ארץ חמדה, מבחר הארצות. השוה ירמ' ג, יט; יחז' כ, ו, טו; כה, ט; דניאל יא, טז. מא). הנוצרים מכנים אותה בשמות פלסטינה, הארץ הקדושה או הארץ היעודה. בהכבש הארץ ע”י הערבים חלקוה לגלילות. חלק הארץ מהכרמל ומעמק יזרעאל ולדרום נקרא בשם אלפלסטין الفلسطين בעוד שהגליל ועמק הירדן הוו גליל מיוחד בשם אל־אֻרְדֻן الاردنّ. וארץ עבר הירדן מזרחה נחשבה על גליל דמשק. בתוך המסגרת של הממלכה העותמנית לא היה שם רשמי מיוחד לארץ־ישראל. בחלוקה האדמיניסטרטיבית היו שומרון והגליל מצורפים לגליל בירות, עבר הירדן מזרחה לגליל דמשק, ויהודה היתה גליל מיוחד בשם אל־קֻדְס (ירושלים). בהכבש הארץ ע"י הבריטים שבה עטרת השם פלשתינה ליושנה. לארץ שמעבר לירדן מערבה המיועדת לבית הלאומי היהודי קבעו את השם הרשמי באנגלית Palestine בערבית فلسطين. ובעברית פלשתינה (א"י)–לשם פלשתינה בכתב עברי נוסף בסוגרַיִם השם ארץ־ישראל בראשי תיבות. השם הזה מופיע בשלש הלשונות הרשמיות בכל התעודות והטפסים הממשלתיים, במטבעות הארץ ובבולי הדאר.

 

ד. השמות הגיאוגרפים והטופוגרפיים, מקורותיהם והידיעות על ישוב הארץ    🔗

המקורות העתיקים ביותר של שמות ערים בארץ־ישראל נתגלו במצרים, בארם נהרים ובמקומות אחדים בארצנו ובסוריה. הראשונים בזמן הם “כתבי ההחרמה” של השושלות האחת עשרה והשתים עשרה של המלכות התיכונה במצרים ⁵⁸. מלכי מצרים בתקופת העליה של המלכות החדשה (1580 ־ 1180) צוו לחצוב לזכרון נצח את פרשת מלחמותיהם ונצחונותיהם בארצות השכנות בקירות המקדשים ומגדליהם, באובליסקים, בספינקסים או במצבות־אבן (Stele) בשפת מצרים ובכתב החרטומים. התעודה החשובה ביותר מסוג זה היא כתובת תחותמש (Thutmosis) השלישי משנת 1479 לפסה"נ החצובה בקירות אחד ממגדלי המקדש בנוא אמון (כַּרְנַךּ) שבמצרים העליונה. בכתובת זו רשומים 350 שמות של ערים, שמלך זה כבש באפריקה ובאסיה הקדמית והוביל מהן שבויים למצרים. מתוך רשימה זו 119 שמות הם של ערים בארץ־ישראל ובדרום סוריה⁵⁹. ערך רב כמקור לטופוגרפיה העתיקה של ארצנו יש גם לכתובות ההירוגליפיות של מלכי מצרים סתי הראשון ורעמסס השני, שבלה כל ימיו במלחמות באסיה הקדמית, של מרנפתח, רעמסס השלישי ושישק, שעלה על ארץ־ישראל בשנה החמשית למלכות רחבעם וגזל את אוצרות בית המקדש. הכתובות האלה חרותות במקדשים אשר בכַּרְנַךּ, בלוּקּסוֹר, בקוּרְנָה, בוָדִי עַבָּד (Abydos), בסַסְבִּי ובתל בַּסְטָה ⁶⁰. בבית שאן, בתל א־שִׁהָבּ שבדרום הבשן ובנַבִּי מִנְד שבסוריה נתגלו מצבות־זכרון של סתי הראשון המכילות ידיעות על מלחמותיו ונצחונותיו על ערים שונות.

בשנת 1887 נתגלה בתל אל־אמרנא (الامرنا, לפנים אח’ת אתן) במצרים התיכונה. בארמונו של המלך המתקן אח’נתון, הוא אמנחותף הרביעי, הארכיון של מלכי השושלת השמנה עשרה. בו נמצאו 395 מכתבים הכתובים בלשון בבלית־אשורית ובכתב היתדות בחרט על גבי לוחות־חרס, שנשלחו מאת נציבי מצרים באסיה הקדמית או ממלכי הכנענים, שהיו נתונים לשלטון העליון של מלכי מצרים. רובם של המכתבים האלה נכתבו בימי המלך אמנחותף השלישי (1380־1415) ומעוטם בשנים הראשונות למלכות אמנחותף הרביעי (1380–1365) ⁶¹. שמות הערים הנזכרים בלוחות אל־אמרנא מתאימים ככתבם וכלשונם לשמותיהן של אותן הערים הנזכרות בתנ"ך. לא כן השמות הנזכרים בכתובות המצריות. המצרים לא יכלו למסור בשפתם ובכתבם בדיוק את הקולות ואת התנועות השמיים לפי הדוגמות שהיו לפניהם בכתב היתדות. לכן נתקלים עדיין בקשיים בפענוח הכתובות ההירוגליפיות, וקריאת שמות רבים מוטלת עוד בספק. גם הפפייָרים (הפפירוסים) המצריים העתיקים, שהקדום ביותר בהם הוא פפירוס אנסטסי א' מימי רעמסס השני, מכילים חומר טופוגרפי חשוב.

בספרות שבכתב תופס התנ“ך את המקום הראשון והמוסמך ביותר כמקור לגיאוגרפיה ולטופוגרפיה העתיקה של הארץ. בספר זה אצור חומר רב מתקופה בת אלף שנים, מימי משה עד זמנה של הכנסת הגדולה. בכבוש בני ישראל את הארץ קבלו את שמותיה הגיאוגרפיים והטופוגרפיים מפי יושביה הקודמים. רוב השמות האלה הם כנעניים ואמוריים, ומשום כך קרובים הם ללשון העברית, אבל ישנם גם שמות, שהם שרידי הנומנקלטורה של העמים הלא־שמיים (חתים, חיקסוסים ועוד), שכבשו את הארץ ושלטו בה זמן רב. רשימות ערי שבטי ישראל שבספר יהושע אינן שלמות. נשתמרה רק רשימה כמעט מלאה של ערי המטה יהודה (יהו' טו, כא־סב). רשימות הערים אשר ליתר השבטים הן מקוטעות. לבני יוסף, למשל, הלא היה חבל־ארץ גדול ופורה, ובכ”ז חסרות רשימות עריהם מלבד ערי הגבול וערים אחדות שהיו למנשה ביששכר ובאָשר (שם י"ז, יח). אין זאת שבמשך הזמן אבדו הרשימות או שהשמות השמטו מעט מעט ע"י המעתיקים. בתעודה עתיקה יותר (במד' פרק לב) נמסרה לנו רשימה קצרה של ערים, שבנו בני ראובן ובני גד בעבר הירדן מזרחה.

בני ישראל בנו בשבתם בארץ מושבות חדשים ויקראו אותם בשמות (ראה להלן הפרק: מה אומרים לנו השמות הגיאוגרפיים והטופוגרפיים של הארץ). יש שהעברים החליפו את השמות הכנעניים בקשר למאורע ידוע או מטעם אחר בשמות עבריים חדשים (ליש–דן צפת–חרמה, קרית סנה–קרית ספר–דביר, קרית ארבע–חברון). עולי בבל התיישבו במקומות שונים ביהודה, ששמותיהם אינם נזכרים במקורות הקודמים לחרבן הבית הראשון (לֹד, אונו, חדיד, נבלט, עזמות ועוד), אעפ"י שהמציאות הארכיאולוגית הוכיחה, שהן היו מיושבות בתקופה הישראלית ואף גם לפניה.

בכתובת מישע, שנתגלתה בדיבון, מספר מלך מואב במאה השמינית לפסה“נ את דבר נצחונו על ישראל אחרי מות אחאב, והוא הולך ומונה את הערים, שכבש בחזרה מאח ממלכת ישראל, ואת הערים שהוא בנה מחדש במואב. כל השמות האלה נזכרים גם בתנ”ך. חומר מקורי רב הערך מצוי על ידיות של כדי חרס, שבהם היו שולחים מחוזות וערים בארץ שומרון לחצר בית המלך בעיר שומרון מס בצורה של יין או שמן ⁶². בחפירות יריחו, גזר, תענך, מגדו, תל בית מִרְסִם, תל א־דֻוַיְר ועוד מצאו שברי כלי חרס או לוחות חרס עם כתובות. במקומות רבים בארץ נמצאו ידיות של כדים עם הטביעה “למלך” בהוספת שם של עיר (חברון, זיף, ממשת ועוד), שבה היה כנראה בית יוצר למלך יהודה, ויתכן שטביעות אלה מציינות, שהערים שלחו בכדים מס למלך יהודה.

דברי ימי מלכי אשור עשירים גם הם בידיעות על ארץ־ישראל. המלכים הכובשים אשורנצופל השלישי, שלמנאסר השני, אדד נירָרי השלישי, תגלת פלאסר השלישי, שלמנאסר החמשי, סרגון, סנחריב, אסרחדון ואשורבנפל השאירו אחריהם זכרונות למסעי כבושיהם בארץ־ישראל ובסוריה בכתובות הכתובות בשפת אשור ובכתב היתדות ⁶³. כתובות אלו חצובות במצבות־אבן או שהן חרותות בלבנים אשר בקירות ארמנותיהם ובלוחות רצפותיהם או על גבי פריסמות וגלילים. רוב השמות הנזכרים בכתובות אשור ידועים לנו מהתנ“ך, ויש כאלה שאינם נזכרים במקורותינו ונשתמרו בפי יושבי הארץ עד היום הזה (כגון אַסוּרוּ־יָזוּר, יַבְּרוּדוּ־יַבְּרוּד). עם כבוש הארץ ע”י אלכסנדר מוקדון מתחיל תהליך ההתיונות הנמשך בתקופת שלטון בית תלמי והסליוקים. היוָנים בנו על תלי ערים עתיקות ערים חדשות כדוגמת ערי יון ומקדוניה וקראו אותן בשמותיהן. או שנתנו צורה יונית לשמות עתיקים, או שהחליפו שמות עתיקים בשמות חדשים יוניים. מקור עשיר של שמות ערים בתקופה ההלניסטית הם הפפירוסים של המוכסן זינון, שנשלח בשנת 259 לפסה"נ מאת אפולוניוס מאלכסנדריה לארץ־ישראל לגבות את המסים מהערים אשר בשני עברי הירדן ולקנות בחן תבואה ומצרכים אחרים עבור מצרים.

מהתקופה ההלניסטית קיימים מקורות חשובים בשני סוגים של ספרות חילונית: א) הספרות היהודית־הארצישראלית הגנוזה בכתובים האחרונים. הספרים האלה נכתבו מלכתחלה בעברית או בארמית החל מתקופת התסיסה הדתית־הלאומית הקודמת לתנועת החשמונאים ועד סוף ימי הבית השני. המקור הראשון אבד והכתבים נשתמרו בחלקים רק בתרגום יוני, סורי, כושי או ארמני ובתרגום רומי מאוחר. בגניזה של מצרים נתגלו קטעים אחדים ממשלי יהושע בן־סירא במקור העברי. חלק מהכתובים האחרונים תורגם לעברית בפעם הראשונה מאת יצחק זעקיל פרנקל ויצא בדפוס (1863). ועכשיו יש לנו תרגום עברי של כל הכתובים האחרונים בהוצאת אברהם כהנא. ב) הספרות היהודית ההלניסטית, ביחוד התרגום היוני של התנ“ך (תרגום השבעים, Septuaginta) וספרי יוספוס פלביוס. תרגום השבעים, שנעשה בימי שלטון בית תלמי, עוזר לנו לזהות מקומות הנזכרים בתנ”ך, ששנו את שמותיהם בתקופה ההלניסטית ונשתמרו בצורתם החדשה בפי יושבי הארץ עד היום הזה. בתרגום השבעים נשתמרו שמות רבים של ערים החסרים במקור העברי. ברור הדבר, כי שמות אלה היו לעיני המתרגמים בטפסים העבריים, והם נעלמו במשך הזמן מהמקור באשמת המעתיקים. מרובות הן הגירסות בנוסחות השונות של השבעים (הוַטיקנית, הסינאית והאלכסנדרונית) ובהעתקותיהן.

כתבי יוספוס פלביוס (קדמוניות היהודים – 20 ספרים, מלחמות היהודים – ספרים תולדות חייו –1 ספר, על החשמונאים או על שלטון השכל –1 ספר, נגד אפיון או על עתיקות עם ישראל – 2 ספרים) הם התעודות ההיסטוריות החשובות והמוסמכות ביותר מזמן חרבן הבית השני. מחברם, יוסף בן מתתיהו, כהן ומקורב לבית המלכות היהודית, מארגן ההגנה על הגליל ומפקד הצבא בזמן מלחמת היהודים, שעבר אח"כ למחנה הרומאים, ידע את ארץ מולדתו ידיעה עמוקה ומקפת. בשבתו בחצר המלכות ברומא. כשהוא אוכל לחם חסד על שולחנם של טיטוס ודיוקלטיאן, כתב את ספריו ביונית בשביל קוראים נכרים. יתכן שכתבם, כלם או חלק מהם, גם בעברית או בארמית למען הקוראים היהודים, ואלה אבדו ואינם (מלחמות היהודים תורגמו לעברית ע“י י.נ. שמחוני וקדמוניות היהודים ע”י אלכסנדר שור, ועכשו יש לנו תרגום חדש של קדמוניות מאת א. שליט). מעין חקוי לספרים ההיסטוריים של יוסף בן מתתיהו הוא הספר העברי “יוסיפון” ליוסף בן גוריון, המספר את תולדות עם ישראל מאדם הראשון עד חרבן ירושלם עיי טיטוס. לעיני מחבר ספר זה היו בלי ספק ספרי יוספוס וכתבי ההיסטוריונים היוניים של התקופה ההיא. לדעת צונץ חובר יוסיפון העברי באיטליה בתחלת המאה העשירית. מהספר הזה קיימת מלבד הנוסחה הרגילה. שיצאה בדפוסים שונים. עוד נוסחה אחת, שנדפסה בפוליגלוטה הלונדונית, ותרגום מקוצר לערבית.

הגיאוגרפים אסטרבון (Sirabo, נולד 63 לפסה"נ) ופטולמאוס (במאה השניה לסה"נ) וההיסטוריונים דיודורוס (בימי יוליוס קיסר ואוגוסטוס) וטציטוס (Tacitus מימי טיטוס עד ימי טריאנוס) מוסרים בכתביהם ידיעות מקוטעות על ארץ־ישראל התופסת מקום קטן בתוך המסגרת הרחבה של הממלכה הרומית הגדולה. הרבה יותר מביא פליניוס ( 79־ 23 לסה"נ) על ארץ־ישראל בספרו Historia naturalis, חלק 14 וחלק 15. מתקופת שלטון רומא נשתמרה מפה של דרכי הצבא הרומי הידועה בשם לוח פויטינגר (Tabula Peutingeriand, ע“ש חכם שחי בוינה במאות הט”ו והט"ז ועל ידו נודעה המפה בפעם הראשונה), והרשימה הרומית הידועה בשם Notitia dignitatum משנת 430 לסה“נ, שבה רשומים גדודי הצבא וחניותיהם בכל גלילות הממלכה הרומית, ובתוכם גם ארץ־ישראל. שמות החניות הם לפעמים מסורסים ביותר, כי הרשימה נשתמרה בכתב־יד אחד מימי קרל הגדול, שאבד גם הוא במאה הט”ז, וממנו נשארו רק העתקות אחדות. עם כל זאת רב ערכו של המקור הזה לקביעת הטופוגרפיה של התקופה הרומית־הביזנטית.

האפיגרפיקה משמשת מקור־עזר נוסף למחקר הטופוגרפי. נתגלו כתובות עבריות, ארמיות, יוניות ורומיות במצבות־זכרון, על מצבות של קברים ועל גבי גלוסקמאות, במשקופים ובפסיפסים של בתי כנסת, כנסיות, מקדשי אלילים ובתי דירה, בציוני הדרכים ובמטבעות. כתובות אלו וכן גם צורות הבניה והעטורים באבני הבניין של החורבות העתיקות מפיצים אור על אופי הישוב של המקום שבו נמצאו ועל רמת תרבותם של תושביו בתקופות השונות. המפה הגדולה של ארץ־ישראל. העשויה מוזאיקה צבעונית, שנתגלתה ברצפה של כנסיה ביזטינית חרבה במידבא שבמואב. היא מקור חשוב למצב הישוב בארץ בתקופה הביזנטית, והפסיפסים שנתגלו ברצפות של בתי כנסת היהודים העשירו את ידיעותינו על הישוב היהודי בארץ־ישראל בתקופה זאת.

חשיבות מיוחדת יש ליחס לספרות התלמודית כמקור לידיעת הטופוגרפיה בתקופות הרומית והביזנטית. התנאים והאמוראים הארצישראליים ואלה מחכמי בבל, שישבו זמן רב בארץ־ישראל ולמדו בישיבותיה, ידעו יפה את הארץ וישובה. בתקופה של חמש–שש מאות שנה נשתנו צורת הישוב היהודי ואפיו מן הקצה אל הקצה. יהודה הפכה בראשונה ליונית־אלילית ואח“כ ליונית־נוצרית. מלחמות הרומאים עשו כלה בישוב היהודי בחלק־ארץ זה וגם בישוב הכותים בשומרון. בגליל, בגולן ובבשן נוצר ישוב יהודי צפוף. היהודים, שדברו אז ארמית, קראו גם למושבותיהם בשמות ארמיים, עולי בבל, שהתישבו בימי הורדוס בגולן ובבשן, קראו למושבותיהם בשמות הערים שמהן באו או בשמות מנהיגיהם. שמות תנכיים רבים של מקומות ישוב עתיקים נשכחו לגמרי, וחכמי התלמוד עוסקים בזהוייָם (השוה למשל יר', מגלה א, א־ע, ע"א). שמות רבים בטפסי המשנה, התוספתא והתלמודים נשתבשו ונסתרסו ע”י המעתיקים ואולי עוד יותר ע“י המגיהים של הוצאות הדפוס השונות באי־ידיעתם את הארץ. כתבי־היד המעטים, שנשארו לנו לפליטה מהזמן שאינו קודם למאה השתים עשרה, עוזרים במדת־מה לקבוע ע”י השואה את הגירסה הנכונה של השם. המדרשים שחוברו בזמן שבין המאה הששית למאה השתים עשרה, כשמוצאם מארץ־ישראל הריהם מקורות בטוחים מאלה שחוברו מחוצה לה. גם בהם נפלו שבושים רבים ע“י המעתיקים והמדפיסים. לסוג המדרשים שייכים גם התרגומים הארמיים של התנ”ך, מחוץ לתרגום אונקלוס הקודם לאחרים והמוסר את המקור מלה במלה. ביחוד מרבה התרגום הירושלמי או הארצ־ישראלי מהמאה השביעית או השמינית, שלא נשתמר אצלנו בשלמותו, לבאר ולפרש, והוא מכיל חומר טופוגרפי רב, שאמנם יש להתייחס אליו בזהירות.

המקורות הנוצריים החשובים מהמאות הראשונות אחרי חרבן הבית השני הם האוונגליון וכתבי אבות הכנסיה. ביסוד הברית החדשה, שחוברה בסוף המאה השניה או בתחלת המאה השלישית ביונית, מונחים בלי“ס מקורות קדומים יותר מימי השליחים בשפה הארמית הארצישראלית. כתבי אבות הכנסיה מפיצים אור על מצב ישוב הארץ בתקופת ממשלת ביזנטיה. המקור החשוב ביותר מאותו זמן הוא האונומסטיקון של אבסביוס, מי שהיה הגמון בקיסרי שעל הים במחצית הראשונה של המאה הרביעית (מת בשנת 340). האונומסטיקון הוא רשימה אלפביתית של ערים וכפרים מתקופת התנ”ך עד זמנו של המחבר בתוספת פרטים אחדים על אופי הישוב ומקומו הגיאוגרפי. העבודה הזאת מיוסדת בעיקרה על הספרות היונית הקדומה ועל הסתכלותו האישית של המחבר, שאולי נולד בארץ. בכ“ז אין לקבל את ידיעותיו של אבסביוס בלי בקורת כל שהיא, ביחוד כשהדבר נוגע לעבר הירדן מזרחה, שלא הכירו כנראה מתוך הסתכלות אישית ונגרר אחרי שמועות וידיעות, שקבל מפי אחרים. האונומסטיקון תורגם לרומית, תוקן והורחב ע”י הנזיר מבית לחם הירונימוס (בסוף המאה הרביעית ובתחלת המאה החמשית). מתרגם התנ"ן לרומית (Vulgata). הירונימוס, שלמד עברית לפי עדות עצמו מפי רבנים יהודים, שהכניסוהו כנראה גם לתוך מהלך המחשבה היהודית, כתב פירוש לנביאים, שבו הוא עוסק אגב באור בזהוי מקומותיהם של ערים עתיקות. מפת מידבא המפורסמת מהמאה החמשית או הששית מבוססת כנראה על האונומסטיקון של אבסביוס־הירונימוס. מהמאה החמשית נשתמר מקור חשוב לידיעת הישוב בנגב בתקופה הביזנטית בתעודה הידועה בשם האדיקט (הצו) מבאר שבע. בשברי לוחות, שנמצאו בבאר שבע, רשומות פקודות השלטונות בנוגע למסים, שהוטלו על גדודי הסְפָר. על יד שם הגדוד רשום שם מקום חניתו. חלק מהשמות האלה נזכר גם ב .Notitia dignitatum

בימי הביניים נתעשרה ספרות ארץ־ישראל בספרי־מסע רבים של נוצרים, שעלו מאירופה לבקר במקומות הקדושים והעלו על הניר את רשמי מסעיהם. עפי“ר אין לסמוך על הידיעות של הנוסעים הנוצרים, שכמרים ונזירים נבערים מדעת שמשו להם מורי דרך וספרו להם אגדות ובדיות שאין להן שחר. כותבי ספרי המסעות מודיעים עפי”ר על מקומות, שיחסו להם איזו מסורת או אגדה נוצרית, טבע הארץ, עתיקותיה וחיי הכלכלה של יושביה, אינם מענינים אותם כל עיקר. מעטים הם כתבי הנוסעים והסופרים הנוצרים, שיש להתיחס אליהם כאל מקורות נאמנים פחות או יותר. החשובים שבהם הם של הנוסע האלמוני מבורדו (333). של הנוסע האלמוני מפיאצ’נצה המכונה אנטונינוס הקדוש (570), המביא ידיעה חשובה על היהודים בחברון ובסביבה בזמנו (השוה עי חברון), ארקולף (670). Eutychius הנקרא סַעַד אִבְּן בַּטְרִִךּ, רופא מפורסם, שהיה אח"כ אפטרון באלכסנדריה (933), הנוסע האנגלוסכסי סיוולף (1102/03) ושל וילהלם הארכיבישוף מצור (1182/85), הוא ההיסטוריון המובהק של תקופת מסעי הצלב, המספר בכרוניקה שלו את כל המארעות שארעו בארץ משנת 1095 עד שנת 1184.

נאמנות וריאליות יותר הן הידיעות על ארץ־ישראל המובאות בכתבי הגיאוגרפים וההיסטוריוגרפים המוסלמים, ברובם ערבים, מימי הביניים, הם מתארים את טבע הארץ, את ישובה, את חיי הרוח וחיי הכלכלה של יושביה ומוסרים את הדברים כמו שהם ראו אותם. בין הסופרים המוסלמים המפורסמים של התקופה ההיא יצוינו כאן אלה, שבכתביהם תופסת ארץ־ישראל מקום רחב פחות או יותר:

1. אחמד בן יחיה אל־בלאד’רי (احمد بن يحيى البلاذري) הוא ההיסטוריוגרף הראשון של המוסלמים. הוא נולד וגדל בבגדאד בימי שלטון הח’ליף אל־מאמון ונהנה מחסדם של הח’ליפים אל־מֻתַּוקַּל ואל־מֻסְתַּאִין. הוא כתב את ספרו كتاب فتوح البلدان (כִּתָּבּ־פֻ’תּוח אל־בֻּלְדָן= ספר כבושי הארצות) בשנת 869 ומת בשנת 892. בלאדירי מזכיר בספרו שמות של מקומות בקשר למערכות בלי לתת תאורים גיאוגרפיים. כתב־היד הערבי יצא לאור ע“י M. J. de Goeje, לידן 1870. תרגום אנגלי הו”ל ע“י Hitti Margotten, ניו יורק 1916. חלק ממנו נתפרסם בתרגום גרמני ע”י Rescher O, ליפציג 23, 1917.

2. אחמד בן וָצִ’ח אל־יַעְקוּבִּי (احمد بن واضح اليعقوبي) הוא היסטוריוגרף וגיאוגרף גם יחד. ההיסטוריה שלו التأريخ (א־תַּאֲרִיךְ=דברי הימים), שנכתבה בשנת 874, י“ל בשמו אִבְּן וָצ’ח ע”י M. F. Houfsma, לידן 1883. הגיאוגרפיה שלו كتاب البلدان (כִּתָּב אל־בֻּלְדָן= ספר הארצות) נכתבה בשנת 891. היא מכילה רשימה של מחוזות סוריה וארץ ישראל ועריהם וידיעות על התישבות המהגרים הערביים בהם. ספר זה י“ל פעמיים, ע”י, Joynboll A. W. T. לידן 1861, וע"י M. I. de Goeje. לידן 1892.

3. הספר مروج الذهب (מֻרוּג' א־דַּ’הַב =כרי הזהב) של עַלִי בן אל חֻסַיְן אל־מסְעוּדִ (علي بن الحسين المسودي) הוא אחת העבודות ההיסטוריות המלאות תוכן וענין בספרות המוסלמית. הוא מתחיל בבריאת העולם ומגיע עד זמן הכתבו בשנת 943. מסעודי נולד בבגדאד, נסע בארצות רבות והגיע עד הודו, צילון ומדגסקר. בארץ־ישראל בקר בשנת 926, ולבסוף התישב בפוסטאט, ושם הוא מת בשנת 956. הידיעות הגיאוגרפיות המפוזרות בכתביו ההיסטוריים הרבים יש להן ערך רב מפאת דיוקן. הטכסט הערבי י“ל עם תרגום צרפתי ע”י C. Barbier de Meynard ו־ P. de Courteilla בתשעה כרכים, פריז 1877־1861.

4. אברהים בן מחמד אל־אִצְטַח’רי (ابراهيم بن محمّد الاصطخري) חבר את הגיאוגרפיה השיטתית הראשונה בשם مالك الممالك (מָלִךּ אל־מַמָלִךּ=מלך הממלכות). הוא נותן בה תאור נאמן של מחוזות הממלכה המוסלמית על עריהם ויתר המקומות החשובים. אצטח’רי היה סוחר ואסף את החומר במסעותיו לרגלי מסחרו. לפי דברי עצמו כתב את ספרו בשנת 951 לשם באור המפות, שנערכו ע“י איש אחד בשם בַּלַחִ’י בשנת 921. מפות אלו אבדו ואינן. הספר הו”ל ע"י de Goeje, לידן 1870, ובמהדורה שניה בשנת 1927.

5. אַבּוֹ אל־קָסִם אִבְּן חַוְקל (ابو القاسم ابن حوقل), שגם הוא נסע הרבה לרגלי עסקיו הרחיב את הידיעות של אצטח’רי לאור החומר שהוא אסף במסעיו. ספרו صورة الارض (צוּרַתּ אל־אַרְץ'=צורת הארץ) הו“ל ע”יJ H. Kramers לידן 1938/39. de Goeje פרסס את הטכסטים של אצטח’רי ואבן חוקל בכרכים א' וב' של Bibliotheca Geographorum arabie corum, לידן 1873.

6. מחמד בן אחמד אל־מַקְדִסִי ( محمّد بن احمد المقدسي), הירושלמי, נולד בירושלים בשנת 946, בה קבל חנוך מצוין, ואחרי אשר עלה למכה בגיל של עשרים שנה הקדיש את עצמו ללמוד הגיאוגרפיה. למטרה זו נסע במשך שנים רבות בכל תפוצות האסלאם, ובשנת 985 כתב את ספרו احسن التقاسم في معرفة الاقالم (אַחְסן אל־תַּקָסים פִי מַעַרַפַתּ אל־אַקָלִם = ההערכה הטובה ביותר בידיעת האזורים) המכיל תאור נאמן של הארצות אשר בקר בהן. תאורה של ארץ־ישראל, וביחוד של עיר מולדתו ירושלים, הוא אחד החלקים הטובים ביותר בספרי המהוה את הכרך השלישי של Bibliotheca, שהוציא de Goeje, לידן 1906. תרגום אנגלי פרסם Guy Le Strange בכרך השלישי של Palestine Pilgrims Texts, לונדון 1886.

7. הנוסע הפרסי אַבּוּ מַעִין נָצִר כֻסְרוּ (ابو معين ناصر خسسرو) עבר בארץ־ישראל במסעו למכה, בקר בירושלים בשנת 1047 ותאר בהרחבה את מקום המקדש. ספר מסעותיו سفر نامة (סָפֶר נָמֶה = ספר המסעות) הכתוב פרסית י“ל ע”י Ch. Schefer, פריז 1881, וע“י Kaviani. ברלין 1923. Guy Le Strange פרסם את החלק הנוגע לארץ ישראל ב–PPTs. תרגום צרפתי של הספר נדפס יחד עם הוצאת Schefer ותרגום רוסי י”ל ע"י E.Barthels לנינגרד 1993.

8. אבו עבדאללה אל־אדריסי (ابو عبد الله الادريسي) כתב בשנת 1154 ספר גיאוגרפיה בשם نزهة المستاق في اختراق الآفاق (נֻזְהַת אל־מֻסְתָּק פְ’י אִחְ’תַּרָק אל־אָפָק = טיול המשתוקק לחצות את הארצות) עפ“י בקשת מלך סיציליה רוז’ה (Roger) השני, שבחצרו הוא חי. אדריסי, שנולד בסיוטה שבמרוקו, נסע הרבה בארצות המזרח. הוא מתאר תאור מצוין את ארץ־ישראל ואת ירושלים בתקופת שלטון הצלבנים. הטכסט הערבי של החלק על ארץ־ישראל נתפרסם יחד עם תרגום גרמני ע”י Gildemoister ב־ZDPV, שנה 8(1875).

9. עלי אל־הַרַוִי (علي الهروي) מהיראט שבצפון אפגניסטאן בקר במקומות הקדושים וכתב בשנת 1173 בערבית ספר קטן בשם “מקומות העליה לרגל”, שבו הוא מוסר ידיעות על מקומות שונים בארץ־ישראל. הפרק המעניין ביותר בספר זה הוא תאור העיר חברון ובקורו במערת המכפלה. כתב־היד של ספר זה שמור בספריית בודליאנה באוכספורד. s. Bloch כתב דיסרטציה על Harawis Schrift über die musl Wallfahrtsorte והוציאה בהוצאה ליטוגרפית, בּוֹן 1929. תרגום צרפתי י“ל ע”י Schefer Ch ב־ l Archive de Orient latin, כרך א', ע"ע 809־ 587.

10. אַבּוּ אל־חֻסַיְן מֻחַמַד אִבְן גֻ’בַּיְר ( ابو الحسين محمّد ابن جبير), ערבי מספרד, בקר בצפון ארץ־ישראל בשנת 1185, שנתיים לפני כבוש הארץ ע“י צלאח א־דין. בספרו الرحلة (א־רֻחְלָה = המסע) הוא נותן תאור חי ומלא פרטים מהמקומות שהוא בקר בהם. הטכסט הערבי נתפרסם ע”י William Wright, לידן 1852, ובפעם השניה ע"י de Goeje, לידן 1907. C. Chiaparelli הוציא תרגום איטלקי, רומא 1906.

11. בהיקף עבודתו ובעריכתה תופס יָקוּתּ בן עבדאללה א־רוּמי אל־חַמַוּי (ياقوت بن عبد الله الرومي الحموي) את המקום הראשון בין ההיסטוריוגרפים והגיאוגרפים המוסלמים. הוא היה יוָנִי מלידה, ועֶבֶד וקבל חנוך מדעי בבית אדוניו הסוחר בבגדאד. הוא חי חיי נדודים, בהם למד ושנה הרבה. הוא נסע באירן, בארם נהרים ובסוריה ולבסוף התישב בחלב, שבה מת בשנת

12. בלכסיקון הגיאוגרפי הגדול معجم البلدان (מֻעְגַ’ם אל־בֻּלְדָן = האלפבית של הארצות) הוא מתאר בסדר לכסיקלי כל עיר וכל מקום אחר, שעליהם השיג ידיעות. ספרו, שסימוֹ בשנת 1225, הוא אוצר בלום של ידיעות גיאוגרפיות והיסטוריות על כל הארצות המוסלמיות החל מספרד וגומר בהודו ובארצות שמעבר לים הכספי. הספר י“ל בששה כרכים ע”י H. F. Wüstenfeld, ליפציג 1873־ 1866. ויסטנפלד פרסם גם תמצית של הספר בגרמנית ב־ZDMG, כרן 18, 1864, ע"ע 467־ 445.

13. שַׁמְס־א־דין אבו עבדאללה מחמד א־דַּמַשְׁקִִי (سمش الدين ابو عبد الله محمّد الدمشقي) שנולד בדמשק בשנת 1256 ומת בצפת בשנת 1327, כתב ספר על ארץ מולדתו בשם نخبة الدهر في عجائب البرّ والبحر (נֻחֶ’בַּתּ א־דַהְר פִ’י עַגָ’אִבּ אל־בַּר ואל־בַּחְר = מבחר הזמן בפלאי היבשה והים) המכיל פרטים מעניינים רבים על סוריה וארץ־ישראל בזמן שלאחר שלטון הצלבנים. דמשקי היה בן זמנו של השולטן המצרי הכובש והבונה טַ’הר אל־ביברס, ולכן יש לספרו ערך מיוחד להשואה עם הכרוניקות של נוסעי הצלב. את הטכסט הערבי הו"ל A. f. Mehrens. פטרסבורג 1866, ותרגום צרפתי יצא בקופנהאגן, 1874.

14. אִסְמָאל אבו אל־פַ’דָא (اسماعيل ابو الفداء). נסיך חמת שבסוריה ומקורב למשפחת המלוכה של האַיובִּים, נולד בדמשק בשנת 1273 ונתמנה בשנת 1310 למושל חמת, שבה הוא מת בשנת 1331. את ספרו על הגיאוגרפיה הכללית, تقويم البلدان (תַּקְוִים אל־בֻּלְדָן = הערכת הארצות) סיים בשנת 1321. ערך מיוחד יש לפרק על ארץ־ישראל וסוריה, שהכיר אותן מתוך הסתכלות אישית. הטכסט הערבי הו“ל ע”י. Reinaud ו־De Slane, M פריז 1840. תרגום צרפתי של החלק על ערב הוציא M. de la Roque. אמסטרדם 1718. את שני הכרכים הראשונים תרגם לצרפתית M. Reinaud, פריז, 1840, והמשכו פרסם בדפוס Guyard, פריז 1883.

15. מחמד בן עבדאללה אִבְּן בַּטּוּטָה (محمّد بن عبد الله ابن بطوطة), שנולד בטנג’ר בשנת 1300. הוא מרקו פולו המוסלמי. בגיל של עשרים ושבע שנה יצא לתיוריו, עבר באפריקה הצפונית והגיע לארץ־ישראל ולסוריה. מכאן יצא לאירופה הדרומית־המזרחית, עבר בארץ הכריזים (הכוזרים), נסע בכל ארצות אסיה הקדמית, התיכונה והדרומית והגיע עד סין, המשיך משם בכל איי הודו. בקר שלש פעמים במכה ובמדינה, שב לארצו דרך סודן ומת בעיר פָץ בשיבה טובה בשנת

16. את מסעיו תאר בספרו הגדול تحفت النظار في غرائب الامصار وعجائب الاصفار (תַּחְפַ’תּ א־נֻּטָ’ר פִ’י עַ’רָאִבּ אל־אִמְצָר וְעַגָ’אִבּ אַל־אַסְפָ’ר = אוצר המשקיפים בפלאי הערים ונפלאות המסעות), שסיימו בשנת

17. דבריו על ארץ־ישראל הם עפי“ר מענינים מאד, ועל ירושלים הוא מביא פרטים אחרים, שאין מוצאים אותם במקורות אחרים. הטכסט הערבי בצרוף תרגום צרפתי י”ל בארבעה כרכים ע“י C Defrémes rie. ו־ B. R. Sanguinetti, פריז 1858 ־ 1853. תמציתו נתפרסם ע”י H. A. R. Gibb, לונדון 1927.

15. שִׁהָבּ א־דִין אחמד (شهاب الدين احمد), יליד ירושלים, כתב בשנת 1351 תאור טופוגרפי של ירושלם בשם مثير الغرام الى زيارة القدس والشام (מֻתִ’יר אל־עִ’רָם אִלָה זִיָרָתּ אל־קֻדְס וא־שָּׁם = מעורר התשוקה לתיור בירושלים ובדמשק). קטעים מכתהיי עם תרגום אנגלי נתפרסמו ע"י GUY Le Strange ב־. JRAS, כרך 19 (1877), ע' 250 ואילך.

1. אסחאק בן אברהים אבו אל־פ’דא (اسحاقى بن ابراهيم ابو الفداء), יליד חברון, מתאר במחצית הראשונה של המאה הט“ו את מערת המכפלה ואת המסגד הבנוי מעליה. תאורו مثير الغرام في فضل زيارة سيدنا الخليل ثمّ (מֻתִ’יר אל־עִ’רָם פִ' פַ’צַ’ל זִיָרַתּ סִידְנָא אַל חַ’לִיל תֻ’ם = מעורר התשוקה בתיור המהולל אצל המנוח אדוננו ידידיה [אברהם]) נתפרסם במקור בIPOs, שנה 17 (1937), ע”ע 108–197.

17. שַׁמְס א־דִין א־סַּיוּטִי (شمس الدين السيوطي) בקר בירושלים בשנת 1470 ותאר את העיר הקדושה לפי ספרו של שהב א־דין. תאורו اتحاف الاحصاء بفضائل المجد الاقصى (אִתְּחָף אל־אַחְסָא בִּפַצָ’אַל אל־מַגְ’ד אל־אַקְצָה = מתנת הבחירים בשבחי המסגד הקיצוני) נשאר בכת“י. תרגומו האנגלי (המשובש בשגיאות רבות) י”ל ע"י. Reinolds, J לונדון 1836.

18. עבד א־רחמאן בן מחמד מֻגִ’יר א־דִין אל־עַלִימִי (عبد الرحمان بن محمّد مجير الدين العليمي) העתיק בשנת 1496 את כתבי שלשת הקודמים והוסיף עליהם פרטים על המסגדים, המדרשות, הקברים, המקומות הקדושים, הרבעים והרחובות של ירושלים וחברון, כפי שראה אותם בזמנו. הוא קרא לספרו בשם الانس الجليل بتأريخ القدس الخليل (אל־אֻנְס אל־גַ’לִיל בְּתַּאֲרִיךְ אל־קֻדְס ואל־חַ’לִיל = השעשוע היקר שבתולדות ירושלים וחברון). הטכסט הערבי נדפס בקהירה בשנת 1283 להג’רה (1866). התוספת לספר זה, המכילה את תולדות ירושלים וחברון משנת 911 להגירה עד סוף ימיו של המחבר, נתפרסמה בפעם הראשונה ע“י ל. א. מאיר ב־IPO5, כרך 11 (1931), ע”ע 13־1.

19. ההיסטוריון מחמד אִבְּן סַעַד (محمّد ابن سعد) כתב את كتاب الطبقات القبير⁶⁴ (כִּתָּבּ א־טַּבַּקַתּ אַל־כַּבִּיר = ספר־המעמדות הגדול), שי“ל במקורו ע”י .Sachau E, לידן 1928־ 1904.

Guy Le Strange תרגם מתוך הספרים האלה ידיעות רבות על א"י וסוריה ופרסמן בספרו הגדול Palestine under the Moslems , לונדון 1890. רוב הידיעות המובאות בספרי מתוך כתבי המוסלמים בציון המקורות לקוחות מספר זה, אבל אני השתמשתי לשם השואה גם בפרסומים האחרים. יש לציין כאן גם את ספרו של ריכרד הַרְטְמן Palastina unter den Arabern, שבו אסף המחבר חומר מתוך הספרות הזאת.

תוכן ספרי המסעות של היהודים מימי הבינים הוא בעיקר תאורים או רשימות יבשות של קברי אבות וצדיקים לפי המסורות המקומיות. העולים היהודים, שנדדו מארצות מגוריהם הרחוקות לארץ הקדושה מתוך כסופים נפשיים־דתיים לחבק את עפרה ולהשתטח על קברי הצדיקים, קבלו מפי יושבי הארץ ללא בקורת ידיעות המתנגדות במקרים רבים לעובדות ולמקורות המוסמכים. הטובות שברשימות מסוג זה הן של ר' שמואל בר שמשון מתחלת המאה הי“ג ושל ר' יעקב שליח ישיבת פריז מאמצע המאה הי”ד.

בשני מקורות נאמנים משתקף מצב הישוב היהודי בארץ־ישראל בימי הביניים, האחד הוא ספר המסעות של ר' בנימין מטודילא והשני הספר כפתור ופרח לר' אישתורי הפרחי. הנוסע ר' בנימין מטודילא, בירת נָבָרָה שבפיריניאים, שבקר בארץ־ישראל בימי שלטון הצלבנים (1170/71), מוסר ידיעות קצרות אך מדויקות על כל מקום בואו, על מספר משפחות היהודים שבמקום ועסקיהם וקורא בשמותיהם את רבניהם וראשי קהלותיהם. הספר הזה זכה לפרסום רב. בפעם הראשונה יצא בדפוס בקושטא בשנת 1543 ובתרגום רומי באנטוורפן בשנת 1575. מאז יצא בחמשים הוצאות בערך ותורגם כשלשים פעם לשפות זרות. ההוצאה הבקורתית הטובה ביותר היא של א. אָשֵׁר, לונדון 1848, בעברית ובתרגום אנגלי עם הערות רבות. (שבע שנים אחרי ר' בנימין בקר בארץ ר' פתחיה מרגנשפורג. הידיעות המובאות בקונטרסו הקטן “סבוב העולם” הן מחוסרות סדר ושטה ואין להן ערך מדעי). אישתורי הפרחי עלה בשנת 1313, בימי שלטון הממלוכים, מברצלונה שבספרד, התישב בבית שאן, ובמשך שבע שנים עבר פעמים רבות בארץ לארכה ולרחבה וחקר אותה מתוך הסתכלות אישית. ר' אישתורי היה בקי לא רק בכה“ק ובספרות התלמודית כי אם גם במדעים הכלליים, ביחוד בתכונה ובמדע הארצות, וידע את השפות הערבית והרומית על בורין, והיתה לו איפוא ההכשרה הדרושה לחקירת הארץ. זהוייו של המקומות הנזכרים במקרא ובתלמוד, שעליהם עמד בספרו “כפתור ופרח”, שבו הוא עוסק במצוות התלויות בארץ, הם ברובם הגדול נכונים. הספר הזה נדפס שלש פעמים, בפעם הראשונה בויניציה, 1547/49, ובפעם האחרונה בהוצאת א”מ לונץ בירושלים תרנ“ז/נ”ט. סמון העמודים במראי המקומות בספרי הוא לפי ההוצאה האחרונה. בין כתבי הגניזה של מצרים, שנתגלו ע“י ש. ז. שכטר, נמצאו תעודות רבות־ערך השופכות אור בהיר על הישוב היהודי בארץ־ישראל בתקופה של יותר ממאתים שנה, שהיתה לפני כן סתומה לפנינו, היינו מתחלת ממשלת הח’ליפים הפטמיים (969) עד מותו של הרמב”ם (1295). יעקב מאן פרסם תעודות רבות מהגניזה בספרו The Jews in Egypt and Palestine under the Fátimid Caliphs, אוקספורד 1929. תעודות אחרות נתפרסמו בירחונים ובקבצים יהודיים. ברשותם של מוסדות ואנשים פרטיים נמצאות רבבות כתבי־יד מהגניזה שעוד טרם ראו אור. ידיעות מוסמכות אחרות על א“י בכלל ועל ירושלם בפרט מהמאה הי”ג עד המאה הט“ו יש למצוא במכתב הרמב”ן לבנו, שנדפס בספר “שער הגמול”, ובפרושו לתורה; במכתביו של ר' אליהו מפירירה לבניו באיטליה, אשר נתפרסמו בספר “דברי חכמים” לאליעזר אשכנזי; בשני מכתביו של ר' עובדיה מברטנורה לאביו, שנדפסו בעתון “יהודה וירושלים” בשנת 1877 ויצאו בהוצאה מיוחדת בצרוף מכתב מארץ־ישראל מאת נוסע אלמוני משנת רצ“ו; בפרושו של ר' יוסף בן אליעזר לאבן עזרא הנודע בשם “צפנת פענח” או “אוהל יוסף”. בספר “מסעות ארץ ישראל” לר' משה באסולה מאיטליה, שבקר בארץ בשנת ה' אלפים רפ”ב (1522), מובאות ידיעות רבות על ישוב הארץ בזמן ההוא. מתוך ספרות השאלות ותשובות לקטתי ידיעות רבות על הישוב מסוף ימי הבינים ומהזמן החדש. מכתבי הבקשה, שנשלחו מארץ־ישראל לגבאי החלוקה בחו“ל וכתבי השליחות שניתנו לשר”רים הנם גם הם חומר מענין לידיעת מצב הישוב היהודי בשלש מאות השנים האחרונות. תעודות ממין אלו נתפרסמו ב“ירושלים” של א"מ לונץ, בקבצי החברה העברית לחקירת ארץ ישראל ובמאספים אחרים.

עם Hadrian Reland בספרו הגדול Palaestina ex monumentis verteribus illustrata (1714) מתחיל כנוס וצרוף הידיעות הגיאוגרפיות והארכיאולוגיות מימי הביניים ועבודן השיטתי והבקורתי. אוצר בלום גנוז בחלקים י“ד וט”ו של הספר Die Erdkunde לקרל ריטר. בשלשה עשר הכרכים של הספר Palestine Pilgrims Texts, לונדון 1897, כונסו מכתבי המסעות של הנוצרים והמוסלמים של ימי הביניים בתרגום אנגלי. את כתבי המסעות של היהודים אסף וגנז א. כרמולי ופרסם אותם בתרגום צרפתי בשנת 1847 בספרו liinéraires de la Terre Sainte. י“ד אייזנשטיין הוציא בניו יורק את “אוצר המסעות”, להערותיו של המו”ל בשולי הספר אין עפי“ר ערך מדעי. כתבי־יד אחדים של נוסעים פרסם א”מ לונץ ב“ירושלים”.

החקירה העיונית של ארץ־ישראל עפ“י שיטות מדעיות מתחילה באמצע המאה הי”ח ע“י Richard Pockocke, Stephan Schultz, Carsten Niebuhr. במאה הי”ט ובתחלת המאה הכ' עומדים בראש חוקרי ארץ־ישראל: Ulrich Jasper, Titus Tobler, Eduard Robinson, Joh. Ludw. Burckeharot, Seetzen, M. V. Guérin, R. A. Brünnow, A. von Domasczewski, C. R Conder, Charls Clermont־Ganneau, G. Schumacher, Alois Musil. Gustaf Dalman, George Adam Smith. רבני מחקר ארץ־ישראל בזמן הזה הם:,W. F. Albright, Albrecht Alt, Nelson Glueck, H.Vincent. M. Abel. חוקרי הגיאוגרפיה של התלמוד הם יהוסף שווארץ, אדולף נויבאואר, הירש הילדסהימר ושמואל קליין.

המחקר הארכיאולוגי של ארצנו התקדם בצעדים גדולים מעת שהתחילו במחצית השניה של המאה הי“ט חופרים במעמקי האדמה ומגלים את שרידי מקומות הישוב העתיקים והוא הגיע בימינו לשיאו. בניגוד למציאוֹת שבחפירות מצרים וארם נהרים נתגלו בחפירות ארץ־ישראל אך מעט כתובות עתיקות. אעפ”י כן יש ללמוד הרבה מהמציאות האחרות המתגלות בחפירות על ישוב הארץ בתקופות שונות וחיי התרבות החמרית והרוחנית של תושביה. בדיקת שברי כלי חרס הנמצאים בשכבות עיי המפולת של התלים והחורבות היא אמצעי מנוסה לקביעת תקופות הישוב. אחד מחסידי שיטת הבדיקה הזאת. Stanly Arthur Cook, אומר, במקצת בהגזמה: “אינטש אחד של כלי חרס שוה לכל כתביו של הירודוטוס”.

לבסוף יש לציין, כי גם האוניברסיטה העברית והחברה העברית לחקירת ארץ־ישראל ועתיקותיה משתתפות עתה במדה ניכרת בחקירת הארץ הן במחקר העיוני והן בחפירות, והענף החשוב הזה, שהיה מוזנח קודם לכן מצדנו, מתחיל תופס מקום נכבד בשדה המדע היהודי

 

ה. מה אומרים לנו השמות הגיאוגרפיים והטופוגרפיים של הארץ    🔗

בתקופה הקדומה מאז למדו בני האדם להביע במלים את הגות לבם ואת רצונם, קראו בשמות את מקומות מושבותיהם ואת הצורות הגיאוגרפיות אשר בחוג אפקם. בחושם הטבעי מצאו את השם המתאים למקום מגוריהם ואת הכנוי הנכון לכל צורה שראו על פני האדמה. לכן כל שם ושם, שעבר אלינו מימים קדומים, מדבר אלינו בשפה ברורה ומעמיד לפנינו את נושאו כמו חי: הרמה בנויה על מקום רם ונשא, רמתים יושבת על שתי רמות סמוכות. והמצפה צופה למרחוק. בית צור יושבת על צור וסלע על הר סלעים. עין גנים עשירה במים המשקים את הגנים, ובעין גדי משקה הרועה את גדיי העזים. דבשת יושבת על גבעה הדומה במבנה ובצורתה לדבשת הגמל, ואזנות תבור בנויה על אחד הסעיפים של הר תבור הדומים לאזני החי. חצור היא עיר בצורה וחצרות עיר פרזות. תרצה היא יפה ונעמה נעימה למראה. גדור, גדרה וגדרות היו גדרות צאן, חצר־סוסים היתה מקום הַרְבֶּיַת סוסים או שוק לסוסים, ובבית המרכבות עשו אולי מרכבות. בעמק אילון הָלכו אילות, ובית לבאות וכפירים היו משכנות למשפחת מלך החיות. לוז, ענב ותפוח היו מבורכות בפרי עץ מובחר. בשטים גדלו עצי שטה מצילים ליד מים זורמים, ואדמת החול היבשה שבסביבות ערער, שוכה ושמיר הצמיחה צמחי ערבה. בכבול, בעמק השִׂדִּים, בעיר המלח ובהר צבעים נמצאו דוממים מועילים. מי הגיחון מגיחים מבטן הר המוריה לתוך נחל קדרון, והירדן יורד מגובה הר חרמון לעמקם של פני ים המלח. הר הזיתים מגדל עצי זית לרוב, והר הכרמל יפה ככרם נטעו אל.

מקומות רבים היו מוקדשים לפולחן של בעל מקומי, אחרים נקראים על שם אל השמש, אל הירח והכוכבים. בית ענת הקרובה לגבול סוריה היתה מקום פולחן לאלה הכנענית ענת וצפון לבעל הסורי צפון. בעיר העַוים נשאר זכר לגזע האגדתי של העוים, שנשמד בימי כבוש יהושע. השפלה, שבה התנחלו הפלשתים, נקראה על שמם פלשת, היבוסי ישב ביבוס והקיני בקין, שמות אחדים מזכירים לנו מאורעות היסטוריים או שהם קשורים במסורת.

בתקופה הישראלית כמו בהתישבות עצמה כך קיימת גם ביצירת השמות התפתחות היסטורית העוברת דרך כל תקופות ההתישבות. נוסף לשמות הקדומים שנודעו לנו מהתעודות המצריות ומתעודות אשור וסוריה העתיקות, שמות שמקורם ביחוד בתקופת הכנענים והאמורים, נזכרים בספר התנ“ך שמות גיאוגרפיים רבים של הארץ, שברובם נוצרו בתקופה הישראלית. כל השמות האלה הם שמיים, מלבד אי־אלו שרידים ארכאיים לא־שמיים. בכבשם את הארץ קבלו בני ישראל את השמות מהעמים השמיים (הכנעני והאמרי), שישבו בה לפניהם ושמהם נשארו עוד יושבים בקרבם. בתקופה הישראלית הארוכה בנו ערים וכפרים רבים ויקראו אותם בשמות, וכן כנו בשם את הצורות הגיאוגרפיות, שאת שמותיהם אולי לא שמעו מפי יושבי הארץ הקדומים. אם נמיין את השמות הנזכרים בתנ”ך לפי סוגיהם, נקבל את התמונה דלקמן:

א) השם נקרא לפי המצב הטופוגרפי של נושאו: אבל, בית הישימות, בית צור, גבע או גבעה, מרום, רמה, שור, תימן. במקרא נמצאים קרוב למאה שמות מסוג זה.

ב) השם מתאר את הצורה והאופי של המקום: אגלים, חצר (בצרוף שם כנוי, כגון חצר־אדר, חצר־גדה), מעון, מערה, עטרות, קריתים, שכם (80 שמות בערך).

ג) השם מציין את תכונת המקום: אדום, ארגב, יפו, ירקון, לבנה, צֹער, קדרון (110 בערך).

ד) השם לקוח מעולם החי: אַיָּלון, בית לעפרה, טלאים, הכפירים, עפרון, שעלים (20 בערך).

ה) השם ניתן לפי צמחי המקום או תוצרת אדמתו: בית דבלתים, בית הכרם, ברזית, דלען, כרמל, עמק האלה, רמון, שוכה (40 בערך).

ו) השם מציין פעולה הקשורה לנושאו: גבעת המורה, גיחון, הר געש, השלח חלחול, מחנה, נחל שורק (20 בערך).

ז) המקום נקרא על שם המטרה המיוחסת לו: פונן, צידון, צרפת, תבערה (30 בערך).

ח) השם מביע משאלה: יבלעם, יתיר, יעזר, יפתח, יתנן (20 בערך). החום

ט) המקום נקרא על שם אֵל מקומי: בית אל, בית דגון, בית לחם, בית שמש, בעל גד, בעל חצור, גור בעל, ירחו, קדש, תמנת חרס (50 בערך).. ..

י) שמות המיוחסים לראשי שבטים, לבתי אבות או לאישים: אזן שארה, אפרת, בית רכב, דן, הקין, חפר, נבח, שמרון, תרצה (25 בערך).

יא) שמות המיוחסים למאורעות היסטוריים: גלעד, מחנה־דן, פרץ עזה, חרמה (10 בערך).

צורת השמות. רובם של השמות הם פשוטים, אך מרובים גם השמות המורכבים:

1) מעצם השם וכנויו הבא לפניו, כגון הדד רמון, בית הערבה, בית רחוב, בני ברק, מגדל שמש, כפר העמוני, קרית יערים;

2) מהשם והכנוי הבא אחריו לקבוע ביתר דיוק את מקום נושאו, כגון אבל כרמים גבעת בנימין, חמת דאר, יבש גלעד, כסלות תבור, עטרות שופן, קדש נפתלי.

יש ושם אחד משמש למקומות שונים בארץ. כדי להבדיל ביניהם צורף לשם העצם שם לואי: מגדל – מגדל גד, מגדל עדר; מצפה – מצפה גלעד, מצפה מואב: עין – עין עגלים, עין דאר, עין תפוח; באר – באר אלים, באר שבע: רמות – רמות גלעד, רמות נגב.

למקומות מספר היו שמות כפולים, כגון: מעון – בית מעון, בעל מעון, בית בעל מעון בית פעור – בעל פעור: בעל פרצים – הר פרצים; רחוב – בית רחוב; תפוח – עין תפוח. אחדים מהשמות מופיעים בצורה מקוצרת או בחליף האותיות, כגון אכזיב– כזיב; אלתולד – תולד; יבלעם – בלעם; יקבצאל –קבצאל; בטח– טבחת.

יש מקומות הידועים בתכונות המיוחדות להם מסומנים בהא הידיעה. כגון הגבים, הנקב, העי, העינם, המצפה, הרַבָּה. בשמות רבים המביעים יחסי ידוע לאל העליון צורף בסוף השם אל: אבצאל, יבנאל, מגדיאל, יקבצאל, נחליאל, יזרעאל, נעיאל, פנואל וכד', ויש שהשם אל בא בראש שם העצם: אלעלה, אלקש, אלתקה. רק שם אחד הנזכר בכתובים גומר בשם יה: ענניה.

יש שמות על משקל הרבוי הזוגי כגון אדורים, חפרים, חרנים, קריתים, רמתים. רבים השמות שיש להם הצורה הסופית הארכאית – וֹן, כגון גבעון, גבתון, דיבון, מגרון, פונון. קציון, קטרון, שריון (45 בערך), ומעטים יש להם הצורה הסופית ־ן, כגון דלען, שופן. צרתן, קרתן.

בתקופת הבית השני עד חתימת התלמוד בתקופת הבית השני, אחרי גלויות, אשור ובבל, התפתח הישוב היהודי בהדרגה. עולי בבל הראשונים, שבתוכם היו כאלה אשר זכרו עוד את המולדת, התישבו באותם המקומות, שמהם יצאו לגולה הם או אבותיהם. בעזרא פ“ב ובנחמיה פ”ז נשתמרה רשימה של ערים ביהודה הידועות מתקופת הבית הראשון. ערים אחדות ברשימה זו, שאינן נזכרות במקורות הקודמים לחרבן הבית הראשון, כגון אונו, לוד, נטופה ועזמות, הנתונים הארכיאולוגיים מעידים עליהן, שהן היו כבר מיושבות בתקופה הישראלית. בתקופה בת מאתים שנה של שלטון פרס בארץ־ישראל היה קיים קשר אמיץ בין ארץ זו ובין יתר הארצות שהיו נתונות לשלטון פרס, ויהודים רבים עלו מארצות אלו לארצנו וישובה התרחב. אז היתה השפה המדוברת בכל רחבי אסיה הקדמית השפה הארמית, שנשארה שפת העם עד הכבוש הערבי. בארצנו התפתח דיאלקט מיוחד, היא הארמית הארצישראלית. מובן הדבר, שגם השמות שניתנו באותו הזמן למקומות ישוב חדשים או לערכים גיאוגרפיים על אותם היסודות, שלפיהם נקבעו בתקופות ההיסטוריות הקודמות, הנם ארמיים. אף יש ובשמות תנ“כיים ניכרת הנטיה לתת להם צורה ארמית. ויש שנותנים שמות תנ”כיים למקומות ישוב חדשים, שאינם במקומות נושאיהם הקודמים. השמות היוניים המעטים מהתקופה ההלניסטית, שנתקבלו בפי התושבים היהודיים, הותאמו גם הם להגיה הארמית. בתקופת המשנה והתלמוד נעקר הישוב היהודי מיהודה ועבר לגליל, לגולן ולבשן. לכן רוב השמות הנזכרים בספרות התלמודית שייכים למקומות־ישוב בחלקי־ארץ אלה. אין ספק, ששמות רבים של מקומות ישוב מהזמן ההוא אינם נזכרים כלל בספרות של התקופה ההיא, ובית אלפא, שבה נתגלו שרידים של בית כנסת גדול מהמאות החמשית והששית, תוכיח.

במיון שמות המקומות הנזכרים בכתובים האחרונים, בספרים היהודיים –ההלניסטיים, בספרות התלמודית ובמדרשים נקבל את התמונה דלקמן:

א. 300 שמות בערך הם ארמיים, ברובם שמות יחידים וחלק גדול מהם מורכבים בשם בית (50 בערך), כפר (55 בערך), עין (11), מגדל (8).

ב. שמות תנ"כיים בשנוי קל בצורה ובמבטא: אבל – אבלים, אבלונים; אכזיב –כזיב – גזיב; מרום – מירון, בית מירון, בי מרוניא; חמת – חמתא, חמתן, עמתן; המצה – מוצא עין גנים – גינאי: תרצה – תרעין (35 בערך).

ג. שמות תנ"כיים בצרוף שם לואי חדש: אבל ערב, אנגיא דקדש, כפר אפיק (10 בערך).

ד. שמות תנ"כיים בצורתם המקורית, שניתנו למקומות ישוב חדשים שלא באותם המקומות שהם נזכרים במקרא: אילת (בדרום יהודה), בית הכרם (בגליל), גדר (בגולן). יתיר (בגליל), תקוע (בגליל) – 20 בערך.

ה. שמות שנתנו השומרונים למקומותיהם: אילנה טבה, טורא בריכא, טירתנא, כפר נמארה, קרית צופא וכד'.

ו. שמות יוניים ורומאיים בצורתם המקורית: אמאוס, פניאס, דפני, כלקיס, סבסטי, קלירהי, קיסרי.

ז. שמות יוניים בלבוש ארמי־עברי: חלוצה (Ελοῦσα'), מטרופולין (Ελευθερόπολις) טבריה (Τιβεριάς), מכוור (Μαχαιρούς) ועוד.

ח. מקומות מעטים נקראים על שמות אישים: אגריפינא, אנטיפטריס, בית ינאי, שלומי, כרכא דבר סינודורא.

ט. מקומות ישוב הנקראים על שם מקומות מוצאם של המתיישבים: בתירה, נינוה (נוה), כפר הבבלי.

היונים והרומאים החליפו שמות שמיים עתיקים בשמות יוניים, כגון עכו – Πτολεμαΐς (פטולמאיס), רבת בני־עמון – Πτολεμαΐς (פילדלפיה), בית שאן – Σκυθόπολις (סקיטופוליס), ולערים החדשות שבנו על תלי ערים עתיקות קראו בשמות הלקוחים מארצות מוצאם, כגון Γέρασα (גֶרֳסָה), Πέλλα (פלה), Δίον(דיון), Καπιτωλιάς (קפיטוליאס).

הביזנטים קראו לבית גוברין;Ελευθερόπολις (אליותרופוליס). לחמתא Νικόπολις (ניקופוליס). לתֹפל Αύγουστόπολις (אוגוסטופוליס). על אף השלטון הממושך של עמי המערב בארץ וההתישבות הגדולה של יונים, חיילים רומיים משוחררים ומהגרים נוצריים מזמן כבוש אלכסנדר מוקדון עד הכבוש הערבי נשמר בפי העם היושב בארץ בקפדנות האופי השמי של השמות הטופוגרפיים מדור לדור, ורוב השמות הזרים נשכחו מלבם.

בתקופה הערבית המהגרים הערבים, שפלשו לארץ בעקבות הכובשים והמשיכו לבוא בגלים גלים מהמדבר הרחב, התישבו בין התושבים היהודים והנוצרים מילידי הארץ, למדו מהם את תנאיה הטבעיים של הארץ ואת עבודת האדמה, שלא הוסכנו לה קודם, וקבלו מהם את השמות הגיאוגרפיים והטופוגרפיים. לכן חלק גדול מהנומנקלטורה הערבית יסודותיו הם עבריים וארמיים. יש והשמות הללו נתקבלו ללא שנוי ויש שחל בהם שנוי קל בכתיב ובמבטא. כך קבלו גם את השמות היוניים המעטים באותה צורה, שבה התאזרחו בפי התושבים השמיים. לישובים החדשים שנוסדו על ידם קראו בשמות ערביים טהורים לפי אותם העקרונות, ששמשו יסוד לתושביס השמיים הקודמים. הם קראו בשמות ערביים את ההרים והגבעות, הנהרות והנחלים, המעינות והבארות, ששמותיהם הקודמים כנראה לא נודעו להם מאיזו סבה שהיא. להלן נביא דוגמאות של השמות המקובלים אצל הערבים לפי סוגיהם:

א. שמות תנ"כיים, שלא חל בהם כל שנוי: אָבֵל – آبل (אָבִּל), גֶבַע – جبع (גַ’בַּע), גָּזֶר – جزر (גַ’זַר). כָּבוּל – كابول (כָּבּוּל), עֵין שֶׁמֶשׁ – عين شمس (עַיְן שַׁמְס), צוֹר – صور (צוּר).

ב. שמות תנ"כיים, שחל בהם שנוי קל בכתיב ובמבטא: אונו – كفر عانة (כַּפְר עָנָה), אַכְזִיב –J الزيب (א־זִִּיבּ), אַיָלון – يالو (יָלוּ), בֶּזֶק – ابزيق (אִבְּזִִיק), יִבְלְעָם, בִּלְעָם – بلعمة (בַּלְעַמֶה), יָפוֹ – يافا (יָפָא). עַכּוֹ – عكّا (עַכָּא), תִּמְנָה – تبنة (תִּבְּנָה) ⁶⁵.

ג. שמות ארמיים ללא שנוי: בֵּית גוּבְרִין – بيت جبرين (בַּיְתּ גִ’בְּרִין), תַּמְרָה – تمرة (תַּמְרָה), סוּסְיָה – سوسيّة (סוּסְיָה), עַכְבְּרָא – عكبرة (עַכְּבַּרָה), חֵיפָא – حيفا (חַיְפָא), בֵּישָׁן – بيسان (בִּיסָן).

ד. שמות ארמיים בשנוי קל: בֵּית זְנִיתָא – زوينيتا (זֻוַיְנִיתָּא), כַּבְּרִיתָא – الكابري (אל־כָּבְּרִי), כְּפַר בַּרְקָאִי – عين برقيت (עַיְן בַּרְקִיתּ), מַצוּבָא – معصوب (מַעֲצוּבּ), כְּפַר חֲנַנְיָה – كفر عنان (כַּפְר עַנָן).

ה. שמות עבריים וארמיים פשוטים נעשו בערבית מורכבים, ולהיפך: עֲנָנִיָה – بيت حنينا (בַּיְתּ חֲנִינָא), גִּלֹה – بيت جالا (בַּיְתּ גַ’לָא), רַבַּת בְּנֵי־עַמּוֹן – عمّان (עַמָּן), עֵין גַנִּים – جنين (גִ’נִין). בית־אל – بيتين (בַּיְתִּין).

ו. שמות יוניים עברו לערבים בצורתם הארמית: טִבֶרְיָאס–טִבֶּרְיָה–טַבַּרִיָה, פֶלֶה–פֶּחֶל–פָָ’חִל, אֶלוּסָה–חֲלוּצָה–חַלַצֵה.

ז. שמות לועזיים שהותאמו למבטא הערבי: EsTCCOTCrow – الطابغة (א־טָּבִּעֶ’ה), CO – غرندل (עַ’רַנְדַל),;־ Apa.y JusNed – نابلس (נָבְּלִס), egooch – سبسطية (סַבַּסְטִיָה) Qarantana – قرنطل (קַרַנְטָל), Saint Gilles – سنجل (סִנְגִ’ל), Castellum Balduin – قصر بردويل (קַצְר בַּרְדַוִִיל).

ח. שמות ערביים טהורים הנחלקים גם הם לסוגיהם:

ח. 1. השם מותאם למצב הטופוגרפי של נושאו: ابو ديس– אַבּוּ דִיס (אבי פטמת הַשַׁד), ابو بصّة– אַבּוּ בַּצָּה (אבי הבצה). ابطيحة– אִבְּטַיְחָה (שטח נמוך המוצף מים), جبل منطار– גַ’בֵּל מֻנְטָר (הר המצפה), البريّة– אל־בַּרְיָה (הבנויה בבר, בערבה), ميس الجبل– מַיְס אל־גֵ’בַּל (מישא היושבת על ההר), امّ قلعة– אֻם קַלְעָה (אם המצודה), وادي جردان– וָדִִי גֻ’רְדָן (נחל הנמצא בין הרים גבוהים).

ח. 2. השם מורה על תכונת המקום: ابو حشيّة– אַבּוּ חֻשַׁיָה (אבי היובש), ابو طارة– אַבּוּ טָרָה (אבי המעגל), وادي الحسي – וָדִי אל־חַסִי (נחל העשיר במים), الحمّة –אל־חַמָּה (מקום שיש בו מעינות מים חמים). كبارة – כַּבָּרָה (הגדולה), كفر جمال – כַּפְר גַ’מָל (כפר החן), مرطبة – מַרְטַבָּה (הרטובה).

ח. 3. השם מורה על הצבע והצורה של המקום וסביבתו: خضيرة– חֻ’צַ’ֹיְרָה (הירוקה), طنطورة – טַנְטוּרָה (כובע), وادي امّ الشرط – וָדִי אֻם א־שַּׂרְט (נחל אם השְׂרִיטה, חרוץ צר ועמוק), جبل طويل– גַ’בַּל טָוִיל (הר ארוך), نهر الاسود– נהר אל־אַסְוַד (הנהר השחור), امّ الشوف– אֻם א־שּׁוּף (אם הקשוט), عين البيضاء– עַיְן אל־בַּיְצָ’א (המעין הלבן).

ח. 4. השם מציין פעולה המיוחסת למקום: رباص الجموس– רִבָּץ אל־גַ’מוּס (רֵבָץ התאו), جبل كفكفة – גַ’בַּל כַּפְכַּפָה (ההר המעכב); الجرّاح – אל־גַ’רָח (רופא הפצעים), ابدر – אִבְּדַר (המקדים), صبحيّة– צֻבְּחִיָה (המשכימה), تربيحة־תַּרְבִּיחָה (המצליחה), ترشيحة– תַּרְשִׁיחָה (המחנכת), وادي الروابي – וָדִי א־רַוָבִּי (נחל הרביה).

ח. 5. השם לקוח מהצומח של המקום: ابو قشّ– אַבּוּ קַש (אבי הדלק), ابو علندى – אַבּוּ עַלַנְדָה (אבי השמיר), وادي الرتم – וָדִי א־רַתְּם (נחל הרותם), وادي الدردرة – וָדִי א־דַּרְדָרָה (נחל הדרדר), امّ الرمّان– אֻם א־רֻמָּן (אם הרמון), لوبية – לוּבְּיָה (אפונה), الفولة– אל־פ’ולָה (הפול), عين دكّار– עין דַקָּר (עין הדקלים).

ח. 6. מעולם החי ابو فريرة– אַבּוּ פַ’רַיְרָה (אבי הגדי), كفر عين – כַּפְר עִין (כפר חית־הבר), عراق الحمام– עַרָק אל־חַמָם (מבצר היונה). وادي الحلزون – וָדִי אל חַלַזוּן (נחל החלזון), وادي البقر– וָדִי אל־בַּקַר (נחל הבקר).

ח. 7. מעולם הדומם امّ الرصاص– אֻם א־רַצָץ (אם העופרת), دير النحاس – דַיְר א־נָּחָס (דירת הנחושת), وادي ابو حديد – וָדִי אַבּו חַדִיד (נחל אבי הברזל), وادي الملح – וָדִי אל־מִלְח (נחל המלח).

ח. 8. הרים ונחלים נקראים ע"ש מקומות ישוב: جبل جرمق – גַ’בַּל ג’רְמַק (ע"ש הכפר ג’רמק אשר על ההר), جبل ترعان– גַ’בַּל תֻּרְעָן (ע"ש הכפר תרען), وادي غزّة – וָדִי עַ’זָּה (נחל עזה), وادي نمرين – וָדִי נִמְרִין (נחל נמרים).

ח. 9. שמות המיוחסים לשבטים, לאישים היסטוריים או אגדתיים, לגבורים, לנביאים ולקדושים מוסלמים: ابو شوشة – אַבּוּ שׁוּשָׁה (אישיות אגדתית), ابو العزم –אַבּוּ אל־עַזְם (אבי העצמה= שמשון), الخليل– אל־חַ’ליל (האהוב, ידידיה, ע"ש אברהם = חברון), ابو عبيدة – אַבּוּ עֻבַּיְדָה (גבור במלחמת הכבוש הערבי), بيت تعامر־ בַּיְתּ תַּעָמִיר (כפר של השבט תעמרה מדר’־מזר' לבית לחם), ابو شعيب– אַבּוּ שֻׁעַיְבּ (יתרו). نبي يونس נַבִּי יוּנָס (ע"ש יונה הנביא), جبل مار الياس – גַ’בַּל מָר אִלְיָס (הר ע"ש אליהו הנביא), جبل هارون – גַ’בַּל הָרוּן (הר ע"ש אהרן הכהן), وادي موسى – וָדִי. מוּסָה (נחל ע"ש משה רבינו), وادي علي וָדִי עַלִי (נחל ע"ש קדוש מוסלמי, שקברו נמצא בו), نهر اسكندرونة – נהָר אִסְכַּנְדְרוּנָה (נהר ע"ש אלכסנדר אחד)

מרובים המקומות שבהם נמצא מקאם, הוא קבר או זכר לקבר של קדוש מוסלמי נערץ. מקומות אלה המכונים נַבִּי, וֻלִי אוֹ שַׁיְח' חֵרֶם הם, ואסור לנגוע בהם או בדבר הנמצא בחסותם. על יד הקבר, לפעמים באמצע המדבר, תמצא מחרשה, שק שעורה או כל דבר אחר, שבעליו שמו אותו שם לשמירה, ואיש לא יעז לנגוע בו.

בשוב בנים לגבולם ראשוני חלוצי הישוב היהודי החדש, שעלו לארץ לישבה ולהפרות את שממותיה, יסדו מאז תר“ל (1870) נקודות־ישוב בשטחים, שהיו עזובים במשך הרבה מאות שנים, במדברות חול, בתוך בצות ועל צחיחי סלע שבהרים. בנתינת שמות לנקודות הללו הביעו את רחשי לבם ואת חזון העתיד. מקוה ישראל, פתח תקוה, ראשון לציון, נס ציונה וראש פנה מסמלות את האמונה המושרשת בלב העם בתחית הארץ ע”י בניה–בוניה. השמות הסמליים נשארו חביבים גם על הדור השני והדור השלישי של חלוצי ההתישבות, שקראו למקומות מושבותיהם בשמות אלישיב, בצרון, גאולים, חפצי־בה, שאר ישוב, תל אביב (30 שמות בערך).

על יד הקרן הקימת לישראל קיימת ועדת־השמות המורכבת מנציגי המוסדות המיישבים, מוסדות המדע והועד הלאומי. ועדה זו המוסמכת לקבוע בהתייעצות עם המתישבים את השמות לנקודות הישוב החדשות, קבלה מלכתחלה את העיקרון להחיות את השמות ההיסטוריים בכל אותם המקומות, שבהם או בקרבתם התקיים, לפי שקול דעתה, ישוב יהודי קדום. שמות כאלה הם לע“ע לא רבים (25 בערך), כגון חניתה, טבעון, יקנעם, כפר סבא, מצובה נהלל, נטעים, עין חרוד, עקרון. יש והמתישבים בחרו בשמות תנ”כיים לישוביהם בהתאם למקומם הטופוגרפי, אעפ"י שאלה אינם נמצאים במקומות נושאיהם הקדומים, כגון גבע. מחנים, מצפה, רחובות, רמתים.

מספר של שמות מורה על המצב הגיאוגרפי או הטופוגרפי של נקודות הישוב, כגון אפיקים, גן יבנה, חבצלת השרון, מעברות, משמר הירדן, עין המפרץ, שער הגולן (20 בערך).

לטבע הסביבה או לתנובת אדמתה מתאימים שמות כמו בית אורן, בן־שמן, דגניה, הדר, ירקונה, חולון (15 בערך).

במקומות מעטים (15 בערך) נתקבלו השמות הערביים הקודמים, שניתנה להם צורה עברית, כגון חולדה (חַ’לְדָה), חדרה (חֻֿ’צַירָה), יגור (יָג’וּר). תל־חי (טָלְחָה), כפר גון (אֻם ג’וּנִי), מטולה (מֻטַלָּה), נען (נַעְנָה), קרית ענבים (קַרְיַת אל־עִנַבּ), תל עדשים (תל עַדַס). אילת השחר היא תרגום השם הערבי הקדום של המקום נִגְ’מַתּ א־צֻּבְּח.

שמות אחדים מציינים את הרכב המתישבים, כגון אביחיל, כפר המכבי, כפר החסידים, פרדס הגדוד. מעלה החמשה וגבעת השלשה מזכירים את קרבנות ההגנה על הישוב בימי מהומות הדמים בארץ. על אופי הישוב מורים השמות כפר החורש, עין העובד, קרית חרושת, קריית עבודה.

מספר גדול של שמות (75 בערך) מוקדש לזכר אישים בעלי זכויות מיוחדות בתחיה הלאומית ובישוב הארץ. נקודות רבות נקראו ע“ש מנהיגים ציוניים: הרצליה, כפר מנחם, כפר שמריהו, גן שמואל, גבעת חיים, קרית מוצקין, שדה נחום ע”ש מחיי השפה ואבירי השירה העברית: גבעת ח“ן, קרית ביאליק, אבן יהודה, ע”ש גדולי תורה: נוה יעקב, טירת צבי, כפר הראה; ע“ש חסידי אומות העולם: בלפוריה, כפר מסריק, ניר דויד, רמת יוחנן; ע”ש נדיבי עם ישראל: בנימינה, זכרון יעקב, נתניה, פרדס חנה; ע“ש אישים בעלי זכויות מקומיות: גן חיים, בית הלל, בית יהושע, כפר אז”ר, כפר ויתקין, כפר גלעדי. ישובים אחדים מזכירים שמות היסטוריים, כגון כפר גדעון, עקיבא, קרית מימוני, רמת רחל.

כסוף שנת תש"ד (ספטמבר 1944) היה מספר נקודות הישוב החקלאי היהודי 277.

 

ו. תוכן הספר וסדורו    🔗

הספר “ארץ־ישראל, אנציקלופדיה טופוגרפית־היסטורית” כולל את הערכים הגיאוגרפיים והטופוגרפיים של הארץ בתוך גבולותיה ההיסטוריים, ביחוד כל השמות של מקומות הישוב בארץ למן התקופה ההיסטורית הקדומה ביותר ועד האחרונה שבנקודות־הישוב המוקמות והולכות ע"י הבנים השבים לגבולם ובונים מחדש את ארץ האבות. ליד כל ערך ניתנת סקירה תמציתית על קורות המקום וישובו עד הזמן הזה ותאורו הטופוגרפי, אשר למקומות היסטוריים, נתקבלו ברוב המקרים הזהויים המוסמכים, מקומות עתיקים, שזהויים אינו בטוח, זהיתי לפי שקול דעתי בהתאם למצב החקירה בזמן הזה. חלק מהם כבר פרסמתי קודם במאספים שונים. במקרים מפוקפקים, שהוכוח עליהם עוד טרם נסתיים, הבאתי את דעותיהם השונות של החוקרים בהוראת מקומותיהן בספרות המקצועית.

אחרי כל ערך היסטורי באים לפי הסדר הכרונולוגי של המקורות מראי המקומות שבהם נזכר השם. מראי מקומות אלה מלאים ומדויקים עד לגבול האפשרות. כדי להקל על הקורא הרגיל את השמוש בספר, סטיתי בכונה מהשיטה המקובלת, שלפיה מציינים את מראי המקומות בתוך הטכסט. איש המקצוע ידע בודאי באיזה מראי מקומות להשתמש לצרכי למודיו ועבודתו. המקורות המובאים מתחת לערכים הם: הכתובות העתיקות (רשימות הערים של תחותמש השלישי ושל שישק, לוחות תל אל־אמרנא, אבן מישע. מפת מידבא), התנ“ך הכתובים האחרונים, ספרי יוספוס פלביוס, ספרי האוונגליון, התלמודים והמדרשים, התרגומים הארמיים לתנ”ך, האונומסטיקון של אבסביוס והירונימוס. מתוך ספרי המסעות של הנוסעים היהודים מימי הבינים הובאו התעודות הנאמנות ביותר, והן ספר המסעות של ר' בנימין מטודילא (הוצ' אליעזר הלוי גרינהוט, ירושלים) והספר כפתור ופרח לר' אישתורי הפרחי (הוצ' א"מ לונץ. ירושלים). בתוך הטכסט מובאים פה ושם מראי מקומות בתעודות המצריות מלבד הנזכרות לעיל, בכתובות שנתגלו בארץ־ישראל ובסוריה, בספרי ההיסטוריוגרפים והגיאוגרפים היוניים והרומיים (הירודוטוס, אסטרבון, דיודורוס, טציטוס, פליניוס, פטולמאוס). אבות הכנסיה. ההיסטוריוגרפים והגיאוגרפים המוסלמים של ימי הביניים, בכתבי חשובי הנוסעים הנוצרים של ימי הבינים, בכתבי הנוסעים היהודים של ימי הבינים והמאות הראשונות של הזמן החדש, בכתבי הגניזה של קהירה, שנתפרסמו עד עתה במאספים שונים ועל כלם ע"י יעקב מאן בספרו The Jews in Egypt and in Palestine under the Fdtimid Caliphs, בשאלות ותשובות של חכמי ארץ־ישראל ובספרות המקצועית העברית של זמננו, לערכים רבים ניתנה ביבליוגרפיה מפורטת.

כתיב השמות הנזכרים במקרא הוא לפי המסורה. מתוך הגירסות השונות של השמות הנזכרים בתלמודים ובמדרשים בררתי לפי כתבי־יד ודפוסים שונים ובעזרת “דקדוקי סופרים” לרבינוביץ, “אהבת ציון וירושלים” לבער ראטנער ותוספתא הוצאת צוקרמנדל את הגירסה שנראתה לי כנכונה ביותר, ואותה נתתי ברשימה כערך יסודי, ואילו הגירסות האחרות נכנסו גם הן ככתבן ברשימה לפי סדר האלפבית בלי נקוד ובצדן הוראה על הגירסה הנכונה.

השמות היוניים והרומיים, שאינם נזכרים במקורותינו העבריים או הארמיים מובאים בתעתיק (טרנסקריפציה) עברי לפי סדר האלפבית העברי ובצדם (בסוגריים) השם הלועזי ככתבו. כדי להקל על המעיין למצוא בספר כל שם לועזי, גם אותם השמות שיש להם מקבילים בספרותנו המקורית, מובאות בסוף הספר רשימות מפורטות של השמות האלה לפי האלפבית היוני והאלפבית הרומי, וליד כל שם רשום השם העברי או הארמי. את השמות הלועזיים המתחילים באותיות ( A, E, I, O, Ou ( U) יש לחפש בסדר האותיות, א, ח, או ע. למשל Agenc‘= אבל, Addod’=חדשה. Ecloc' =חלוצה, Aoduoy =עצמון IMix‘= חוקק. 0pmod = חרשה. 03ad3c = חולתא. את השמות המתחילים באות K צריך לחפש באותיות כ, ק, למשל Kup & p = כרם, Kdyc9c= קנת; (5) באותיות ס, צ, ש: Lacta = סמיא Lapupata= צריפין, lcahu= שלם. הוא הדין בנוגע לשמות הערביים, שנכנסו לרשימה בתעתיקם העברי. הקורא שאינו בקי בשפה הערבית ובמבטאה יתָקל בקשיים בחפוש השמות. אם לא ידע להבחין בצלצולם של הקולות. לכן יש לחפש את השם המתחיל בקול הדומה לקול האות א באותיות א או ע. לקול האות ד באותיות ד, צי או ט’, לקול האות ה באותיות ה או ח, לקול האות ז באותיות ז, ד' או ט‘, לקול האות ס באותיות ס או צ, לקול האות ק באותיות כ (דגושה) או ק, לקול האות ט באותיות ט או ת, לקול האות כ (רפויה) באות ח’ (דיאקריטית), לקול האות י באותיות ו או ע' (דיאקריטית).

כתיב השמות הערביים החסר קביעות בספרים הערביים ובמפות הגיאוגרפיות הערביות נקבע לפי התעודות הרשמיות עד כמה שהמצב הקיים הרשה זאת. לכתיב השמות הגיאוגרפיים של המקומות הכלולים בתוך גבולות המנדאט הבריטי בעבר הירדן מערבה שמשו לי דוגמה הרשימה של ממשלת ארץ־ישראל משנת 1931:־Transliterated List of personal and geographical names for use in Palestine, שעל פיה נכתבו גם השמות של מקומות הישוב בספר המפקד של ארץ־ישראל משנת 1931, ורשימת מקומות הישובים הקדומים, ביחוד החורבות והתלים, שנתפרסמה לפי החומר הארכיוני של מחלקת העתיקות בהוספה מס' 2 ל־Palestine.Gazelle Extraordinary No 1375, נובמבר 1944, כשהשם הערבי בא בתוך הטכסט לשם זהו המקום ההיסטורי, קודם השם בכתב הערבי לתעתיקו העברי. התעתיק העברי של השמות הערביים נקבע לפי שיטה המיוסדת על הפוניטיקה של הלשון הערבית בהתאמה לרוח הלשון העברית ודקדוקה (השוה מאמרי ברבועון “לשוננו”, כרך ו‘, חוברת א’, ע"ע 62־ 59 וראה להלן: כללי קריאת האותיות הערביות, תעתיקן העברי ובטויין). בשיטת־תעתיק זה כבר השתמשתי בספרי “ארץ ישראל וסוריה הדרומית”, תרפ“א, ו”גיאוגרפיה של ארץ־ישראל" תרפ"ו, ובמאמרים שנתפרסמו במאספים שונים.

מצבו הגיאוגרפי של כל מקום ומקום בארץ נקבע ביחסו למקום אחר הגדול והידוע יותר ממנו. ברוב הערכים נקבע המרחק בקילומטרים.

הספר כולל כשמונת אלפים ערכים: שמות של הרים וגבעות, עמקים, בקעות וגאיות, ימים, נהרות, נחלים ומעיינות, בארות ובורות ידועים, ערים, כפרים ערביים, מושבות, מושבים ונקודות־ישוב של קבוצות וקבוצים עבריים, תלים וחורבות. הוא כולל את כל השמות של המקומות ההיסטוריים הנזכרים החל בתעודות מצרים הקדומות ביותר וגמור בספרות של ימי הביניים, והנמצאים בתוך גבולותיה ההיסטוריים הנרחבים של ארץ־ישראל בין ים התיכון ממערב והמדבר הגדול ממזרח וממדבר פארן וים אילת מדרום ועד הלבנון והר אמנה ונאות דמשק (ועד בכלל) מצפון. מציתי את כל המקורות שעמדו לרשותי בבתי הספרים הגדולים בירושלים. למען שמור על היקף הספר, שלא יעבור את גבול האפשרות של פרסומו בדפוס, מעטתי בפרטים, שאינם הכרחיים להבנת ההשתלשלות ההיסטורית של ישוב המקום הנידון. לכן צומצמו ערכים רבים בשורות אחדות בלבד, ולעומת אלה משתרע החומר של ערכים חשובים על עמודות אחדות ואף גם יותר מאלה.

שמות המקומות, שאין להם עבר היסטורי, מסומנים בקצור לפי מהותם בזמן הזה, אם נושא השם הוא מקום של ישוב קדום, שיש לו שם נרדף היסטורי, באה בצדו הוראה על השם ההיסטורי, שעל ידו רשומים כל הפרטים על אותו מקום גם בהוה. אם שמו ההיסטורי אינו ידוע, רשומים על ידו ברוב המקרים פרטי השרידים העתיקים לפי ספרות המקצוע והארכיון של מחלקת העתיקות של ממשלת ארץ־ישראל. שמות הישובים החקלאיים היהודיים מסומנים בצדם בכוכב (*). מספר התושבים של מקומות הישוב הכלולים בתוך גבולות השטח, שהממשלה המנדאטורית כנתהו בשם פלשתינה (א"י), הוא לפי המפקד האחרון, שנערך בנובמבר 1931 (מעוגל למאות שלמות), פרט לערים, שמספר אוכלוסיהן נמסר לפי האומדן של ממשלת הארץ משנת 1940, ולישובים החקלאיים העבריים לפי ספירת הישובים של המחלקה הסטטיסטית של הסוכנות היהודית לארץ־ישראל משנת 1943. ממקור זה ומהחוברת “ההתישבות החקלאית על אדמת הקרן הקימת לישראל”, ירושלים תרצ"ט, הובאו מדות השטחים ויתר הפרטים הנוגעים לנקודות־הישוב החקלאיות. מספר התושבים של מקומות ישוב אחדים מחוץ לגבולות פלשתינה (א"י) לקוח ממקורות שונים, שאינם קודמים לשנת 1933. בעבר הירדן מזרחה לא נערך מפקד, ואי אפשר היה להשיג פרטים על מצב הישוב שם. כמו כן לא עלה בידי להשיג ידיעות על מספר התושבים בכפרים אשר בשטחי מדינות הלבנון וסוריה.

האנציקלופדיה כוללת שמות רבים של תלים וחורבות בין שנזדהו עם מקומות היסטוריים ידועים ובין שעוד טרם נזדהו. הם ישמשו חומר רצוי ואמצעי עזר לחוקר. ברבים מהתלים והחורבות נתבררו תקופות ישובם לפי הקרמיקה ושרידי־הבנין העתיקים. ברבים מהם נעלמו מעל פני האדמה העקבות של הישוב הקדום. ואפשר יהיה לבררו רק ע“י חפירות במעמקי האדמה. בשטחים הגובלים במדבר נחרבו ונעזבו ישובים רבים עקב התנפלות השוד של שוכני המדבר. בעקבותיהם בא החול הנודד מהמדבר וכסה את השרירים. בשפלת החוף הוצפו ישובים פורחים ע”י החולות שעל שפת הים. כאן ובעמקי הארץ נעזבו מקומות־ישוב בגלל קדחת המלריה, שאכלה את לשד יושביהם, ובהרים נמחקו כפרים מעל פני האדמה במלחמות הפנימיות של שבטי הבדוים והפלחים, שנמשכו מאות בשנים. הישוב היהודי בא להחיות את הארץ השוממה ולבנותה מחדש.

כללי קריאת האותיות הערביות, תעתיקן העברי וביטויין

הנקוד של תעתיק השמות הערביים בספר זה מתאים למבטא הספרדי בעברית:

קמץ לפני א וה בסוף המלה =a בגרמנית, כמו דַרְעָא. = Dara, עַרַבָּה = Araba'.

קמץ ומתג בצדו מורה על פתחה ואליף בערבית באמצע המלה ומוטעמה כמו a ארוכה, כגון וָדִי= Wadi, גִ’בָּל=Jibal. בכתב בלתי מנוקד באה האות א במקום האליף: ואדי, ג’באל.

פתחה ואחריה ו בשוא נח מבוטאת כמו au בגרמנית, או w בסוף המלה האנגלית cow, כגון חַוְרָן=Hauran, עַ’וְר= Ghaur, אולם ההמון מבטא את הקול הזה כמו ס ארוכה. כגון Ghor,, Höran,

פתחה ואחריה ה (ערבית) סגורה בסוף המלה מבוטאת כמו פתח או קמץ, כגון בָּצָּה, מַדִינָה. ההמון מבטא אותה במקרים רבים כמו סגול: מַדִינֶה, בַּתַּנְיֶה.

פתחה ואחריה י בשוא נח מבוטאת בשפת ההמון כצירי, כבטוי ae בגרמנית או e בצרפתית, כגון דֵיר במקום דַיְר, עֵין במקום עַיְן.

כל סימן (שַׁדַּה בערבית, כדגש החזק בעברית) מעל לאותיות העבריות ח, ע. ע'. פ רפויה. ר או ת רפויה, שאינן מקבלות דגש, בא להורות, שיש לבטאן כדגושות, כמו בַּח =Bahh, גַ’ע= *Ja נֻע’ז=Nughghaz, צַפָ’ה = Soffa, חַרָה =Harra, רַתָאָה = Rattaa, והוא הדין כשבאה השַׁדָּה מעל לאות האחרונה של הברה סגורה, כמו אֻם=Umm.

ההברה ال, המסמנת בערבית בראש המלה את ה הידיעה בעברית, קשורה בתעתיק העברי אל השם במקף, וכשהקול ل נבלע בערבית והאות הבאה אחריו מודגשת, באה בתעתיק העברי האות א בצרוף מקף למלא את מקום ה הידיעה, והאות הראשונה של השם דגושה, כגון אל־קֻּדְס א־שַּׁריף, אל־כִּתָּב א־רָּבְּע.

באור מלות הכינוי

השכיחות בשמות הגיאוגרפיים הערביים

ראשי תבות וקצורים