שׁוּב הָיִינוּ יַחְדָּיו וָאֶשְׁקֹט כַּאֲגָם,

מִתַּחְתָּיו מְצֻלָּה חֲבוּיָה מִתְגָּעֶשֶׁת.

צַעֲדִי חֲרִישִׁי, הוּא הִסֵּס, הוּא עָגַם,

כִּי עַל כֵּן נְסוּגוֹתִי מִגֶּשֶׁת.

אָמַרְתִּי לִשְׁכֹּחַ כָּל גֶּשֶׁר נִשְׂרָף,

לְשַׁגֵּר לָךְ מִלָּה חֲרֵדָה וְכוֹרַעַת – – –

הִיא פָּרְחָה עַל שְׂפָתַי וְנָשְׁרָה כְּטָרָף

בְּהַכּוֹת בּוֹ לְפֶתַע הַלַּהַט.

מֶבָּטַיִךְ בָּלְשׁוּ וּפִלְּחוּ כְּבָרָק,

שֶׁהִדְלִיק אֲבוּקות בְּחֻבּוֹ שֶׁל הַחֹרֶשׁ.

וְהַכֹּל כְּשֶׁהָיָה, כְּמִזְמוֹר שֶׁנִּפְסַק,

כְּאִילָן שֶׁגֻּדַּע וְנֻתַּק מִנִּי שֹׁרֶשׁ.

הִתְמַתַּח לוֹ נָתִיב יְחִידִי וְאֶחָד, – – –

שׁוּב הָיִינוּ יַחְדָיו בַּמִּקְרֶה הַתָּמוּהַּ.

צַעֲדִי חֲרִישִׁי, הוּא הִסֵּס, הוּא פָּחַד –

זְעָקָה לְאֵין קוֹל, – הַקִּירוֹת רַק שְׁמָעוּהָ…