א

בקציר-הזועות האיום של השבוע שעבר, בעלות הכורת על נפשות רבות ויקרות: על שני קדושי חניתא, על ששת קדושי צפת, על הפועל מגדלי ועל הנוטר מרדכי בר בחיפה – לא נתנו את לבנו במדה מספיקה על זועה אחת, היוצאת מן “השורה” והמיוחדת בטראגיותה הזרה-המזעזעת, הלא היא זועת הרצח של שני האחים מעולי גרמניה, ארוין וארנסט טראובה בירושלים, בשדה במעלה הר-הצופים. אם סיוט-הדמים של שתי השנים האלה, שעלה לנו במאות קרבנות קדושים, אינו אלא שלשלת רצופה אחת של מערכה טראגית ומעודדת כאחת, של מלחמת בנינה ותחיתה הלאומית של האומללה שבאומות העולם עם אויבים, המבקשים את נפשה לספותה, הרי מעשה הרצח במסילת שדות הר הצופים מזריח דרך אגב אור-אימים על טרגידיה לאומית אחרת שלנו, טרגידיה לא-נוחמה של חורבן ושריפת הנשמה הלאומית, מאירתה הגדולה של הגלות, שכאילו אמרה להדביקנו הפעם גם בארץ הבנין והתקומה…

*

חמש השנים האחרונות, שנות הרדיפות האכזריות וגזירת-הכליה לאחינו שב“רייך” השלישי, היו גם שנות התנערות, חשבון-נפש לאומי ומאמצי גאולה ליהודי גרמניה. המונים מאחים רחוקים אלה, האמונים עלי רוח נכריה ותרבות נכריה, אשר אמרנו: אין להם עוד חלק ונחלה רוחנית ביעדינו הלאומיים, התעודדו ביום צרה, עמדו במבחן האכזרי, “נשאו בגאון – כאבותיהם – את הכתם הצהוב” ועשוהו שמוש ל“תשובה” ולמעשים טובים לאומיים. במשך חמש שנות הפורענות האלה גדל ועצם יותר ויותר, בכמות ובאיכות, חלקם של יהודי גרמניה במפעל הבנין והפדות של עם ישראל. כחם התרבותי המצוין, רוח האחריות והמשמעת הצבורית, כשרון המעשה האורגניזציוני מצד אחד, והתעוררות עצומה של יהודי אירופה ואמריקה לעזרת-אחים, לרווחתם לישועתם של יהודי גרמניה מצד אחר – עמדו לו לצבור זה, הנרדף ונתון לחרפה ולמשיסה, לעשות גדולות להתנערותו האנושית-הלאומית, להצלת כבודו ועתיד-בניו, ולהצטרף למפעל הגאולה הלאומית במולדת. רבבות מיהודי גרמניה, רובם ממעמד העשירים, האמידים ואנשי האומנויות האקדימיות לפנים, עלו במשך השנים האלה אל הארץ, התערו באדמתה, נכנסו למסכת חייה, והם טועמים יחד אתנו כולנו יום-יום את היסורין ואת החדוה שבבנינה. ורבים מהם ידעו להקריב את הקרבן הגדול והקשה ביותר לאיש בשנות העמידה: לחדש את מבנה חייהם הכלכליים, לפנות לעבודת-כפּים ראשונית-יוצרת ולכל עבודה בעיר ובכפר: שבע נקודות חקלאיות חדשות יצר לנו המעמד הבינוני מעולי גרמניה בארץ, סוחרים אמידים, רופאים, עורכי-דין, מהנדסים ופקידים גבוהים לפנים. וגולת הכותרת של כל אותה התנועה החשובה לעזרה קונסטרוקטיבית ולחדוּש יסודות-החיים, שתקפה את יהודי גרמניה בימי שלטונו של היטלר, היתה תנועת ההכשרה והעליה של הנוער היהודי מגרמניה. מאמצים רבם ונאמנים של המוסדות המרכזיים אשר ליהודי גרמניה, עבודה חרוצה ורבת-ענפים של תנועת החלוץ בארץ זו, ושוב: עזרת-אחים נדיבה של יהודי הגולה לארצותיהם, פעולה שיטתית חשובה של המחלקה להתישבות יהודי גרמניה אשר על-יד הסוכנות היהודית, והמפעל הנפלא המיוחד, מיסודה של הגברת הנרייטה סולד, לעלית הנוער מגרמניה – כל אלה העמידו במרכז ההתעוררות והדאגה לתקנתם של יהודי גרמניה את מפעל ההכשרה והעליה של הנוער ועשוהו למפעל של הצלה וגאולת אמת לדור יבוא. גברה הנטיה להשלים, בגזירת ההכרח ומאין ברירה, עם ירידתו ודלדולו של דור עומד, שברובו אין לו עוד תקוה ויכולת “להתחיל את חייו מחדש”, ולרכז את כל המאמצים להצלתו ולבנין עתידו של הנוער, במציאות חדשה ובעולם חדש.

וכך זכינו לעליתם של אלפי צעירים מישראל מגרמניה, ש“התבוללו” ושעתידים להתבולל בקרבנו ולהבלע לתוך מסכת חיינו-חייהם החדשים. העליה הגרמנית הביאה את תרומתה המיוחדת למפעל הלאומי הכללי, הביאה חומר אנושי יקר, הביאה תכונות וסגולות נפש טובות מיוחדות, הביאה יחד אתנו קרבנות-דמים יקרים בשנות המבחן האלה. מעתה אין להוציא מחשבון עולמנו החדש את התרומה “הגרמנית” גדולה; מעתה אין אנו יכולים לתאר לעצמנו את פני מפעלנו, מאמצינו וקרבנותינו בלי חלקם הגרמני, כשם שאין אנו יכולים לתארם לעצמנו בלי חלקם הרוסי או הפולני.

*

לא מעטים היו קרבנות-הדמים של עולי גרמניה בשנות הזועה האלה; למן ד“ר קארל פלדברג בחיפה ועד חבר קבוצת-החוקים מחלוצי תל-עמל, חיים ברוק, למן הרופא ההומאני ד”ר ליהרס בבית-שאן ועד הנוטר הנלבב, הצעיר החרד, שהצטיין בגבורת ההגנה על פועלי יערות הכרמל, מרדכי בר – כולם יחד הצטרפו למערכת-הכבוד של קדושים וגבורים, קרבנות התחיה הלאומית והבנין הלאומי, מעולי הארצות השונות.

והנה נפלו שוב שני קרבנות של העליה הגרמנית. שני אחים נפלו יחד מיד מרצחים – והפעם הקרבנות “יוצאים דופן” ואינם מצטרפים לשורה. אחרי מטתו של האחד לא נאמר, ולא יאמר ביום זכרונו, הקדיש היהודי, לא יתגדל ולא יתקדש השם הגדול. הצלב התנוסס על ארונו, כשם שנמצא מקשט את חזהו וחקוק בכתובת-קעקע בבשרו. שנים-עשר יום לפני יום פקודתו עזב את מערכות-ישראל וקבל את “דת-האהבה”. אחיו הקטן ממנו לא נצטרף אליו בדרכו זו לגאולת-הנשמה, אבל דומה שמכל-מקום לא נפרד ממנו בחייו, כשם שלא נפרד ממנו במותו: שניהם יצאו לבקש עבודה באחד המנזרים שבסביבות ירושלים, מות אחד מידי מרצחים הדביק את שניהם, ורק בית-הקברות הפריד ביניהם. שניהם נמלטו לפני שנתים מגוב האריות הגרמני, שניהם עלו אל הארץ על מנת לפתוח כאן בחיים חדשים, חיי יהודים זקופי גו וישרי-רוח; שניהם צעירים לימים, ועולמם החדש פתוח לפניהם, הבכור ארווין בן עשרים ואחת אותה שעה, והצעיר ארנסט – בן י"ז, נער עם עלית הנוער. ההורים, כפי שמודיעים: יהודים דתיים, נשארו, מחוסר תקוה או יכולת להתחיל בפרשת-חיים חדשה, בגלות גרמניה והתנחמו בתקוה, כי בניהם ימצאו על-כל-פנים את הדרך לחיי עבודה וכבוד של אנשים יהודים בני-חורין. במשך שנתיים אלה עברו שני האחים, כנראה, את הדרך הרגילה לעולים-חלוצים כמוהם, לא דרך סוגה בשושנים של הנאה ומותרות, אבל סוגה שאיפות נאות, יחסי-חברים נאים ותקוות נאות לעתיד. מודיעים שהבכור עבד בשעתו בתל-יוסף, עבד לפני זמן-מה בתל-אביב, והצעיר היה בקבוץ גבעת-השלשה. והנה יצאו שניהם לבקש עבודה באחד המנזרים, ושניהם נמצאו חללים בדרך שובם, והוריהם שבגלות גרמניה שכלו את שניהם יום אחד, שכלו את הבכור פעמים בבת-אחת, בעולם הזה ובעולם הבא, שכלו חלום-חיים נאה ותקוה יהודית גדולה…

ואתה עומד נדהם וכואב בפני חידת-אסון זו: מה הביא את האיש הצעיר, בן העשרים ושלש, פליט הרדיפות הגרמניות, חלוץ עם חלוצים, לדרך משונה זו, מה הביאו לעזוב את מערכות ישראל (בלי להמלט מתוך כך מגורלו של איש ישראל) ולבקש לו מקלט במחנה הרודפים? האין העובדא המזעזעת מחייבת לתהות על סיבותיה וגורמיה, שמא יש כאן שמץ מה מ“חטאת-הקהל”?

*

חידת-הסתרים היא נשמתו של אדם, של כל אדם; יש שאין אדם יכול לעמוד על סוד נבכיה ותעיותיה של נשמת עצמו, – ושל חבירו לא כל-שכן. אין זה מן הנמנע, שרוח של תהיה-תעיה דתית, של צורך דתי סתום, שלא מצא את ספוקו בסביבתו של הצעיר ושבקש את תקונו בתעלומות המסתורין הנוצרי – פעלה כאן את פעולתה. יש מקרים, ולוא יהא מקרים רחוקים, שהצורך הדתי שבנשמתו של אדם, שלא מצא את ספוקו ואת התגלמותו הטבעית, מעקף עקיפות ומבקש את תקונו שלא כדרכו. לפני שנים הרבה נתקלתי במקרה הפרדוכסלי, שיהודי נאור, בעל השכלה פילוסופית והרגשה דתית סתומה, עמד להכניס את ילדו בברית הכנסיה הפרבוֹסלבית, כדי “ליתן לו דת”. האיש עצמו לא היו לו שום נטיות לנצרות דוקא, אלא שהריקנות הדתית הציקה לו, וברצותו להציל את בנו לעתיד ממצוקה זו, אשר לא ראה לה תקנה בתחומי היהדות, החליט לפתוח לפניו את שערי “האושר העליון”, שהדת הנוצרית מנחילה למאמיניה. עד כדי כך מגיעה לפעמים העזובה והדלות הרוחנית שב“עם הארצות” המשכילית ובדלדול ההרגשה הטבעית של דתיות יהודית. משכילים ממין זה אינם מוכשרים בשום אופן להתגבר על הכפירה השטחית ביחס לדת ישראל – כפירה זו שהיא עצמה נעשתה לדוקטרינה מקודשת ועיקר אמונה, – ואת צדוקו או את ספוקו של הרגש הדתי הם נוטים לבקש דוקא במחיצות נכריות: שם הרי יש ספרות של “מבקשי-אלהים” מוֹדרניים, יש צורות אסתיטיות לפולחן הדתי, הפועלות על החושים, יש בכלל משהו מקובל מן העולם ההוא, הידוע להם ושהם חייבים חובת-משכיל לדעתו…

אין זה על-כן מן הנמנע, שתהיה דתית מעומעמת הביאה את ארווין טראובה לבקש תקנה לנפשו בדת הקאתולית; אין זה מן הנמנע, אבל אין זו הנחה קרובה ומתקבלת על הדעת. קשה להניח, שדוקא בימים האלה ובמסבות המציאות שלנו יבקש צעיר יהודי מגרמניה, אשר טעם למעשה את טעם “האהבה הנוצרית”, תקנה לנפשו וללבטי נשמתו בנצרות. יש לשער, שלא מוטיבים דתיים גרמו לה לאותה נפש עלובה להכרת מעמיה, אלא מוטיבים, או תסבוכת של מוטיבים, ממין אחר לגמרי.

יש מקום להניח, שהמוטיב הראשי-הראשוני לעזיבת האיש הצעיר את המחנה היהודי היה מבחן קשה של מצוקה כלכלית, והיא שהביאתו לידי מצוקה נפשית לאין מוצא; ויש מקום גם להניח, שהמוטיבים הראשוניים היסודיים, שהרחיקוהו מסביבתו הטבעית, מחבריו ומעמו, היו מצוקה נפשית, לבטים נפשיים-מוסריים, ומשנתרחק מחבריו ומבני עמו – התרחק ממילא גם מעזרתם, והמצוקה החמרית הביאה אותו למעשהו האחרון: לבקש הצלה ממצוקתו זו, אם לא את גאולת הנפש, בחיקה של הכנסיה הקאתולית. אדם תועה ואובד-דרך, המבקש עבודה ולחם במנזר קתולי, יתכן שיראה את עצמו בפני ההכרח, או בפני הנסיון, לקבל עם הטוב החמרי גם את “הטוב הרוחני”, שמציעים לו.

הין כך ובין כך לפנינו עובדא, המעידה על לבטים משונים, תעיות מוזרות ויסורין קשים של נפש תועה ועלובה. עובדא זו ודאי יוצאת מן הכלל ואין בה כדי ללמד על הכלל. ואף-על-פי-כן נראה לי, שמחובתנו היא, להשכיל ללבטים אלה ולכיוצא בהם ולתהות על פשרם.

כי על כן מרובים וקשים בדרך כלל הלבטים המוסריים, האורבים לנפשו של הצעיר העולה מגרמניה, אשר מסיבות היסטוריות מסוימות, תרבות רוחנית מסוימת וצורות-חיים מגובשות עצבו את רוחו וטבעו את חותמן באָפיוֹ, והרואה את עצמו פתאום בפני מציאות חדשה, בפני מסבות-חיים-והוי-ותרבות חדשות, המחייבות אותו לתהות על היסודות ולבדוק את נפשו עד שרשי מהותה. אם ניתנה רשות לתבוע מהפכה פנימית זו מאת העולה הצעיר; אם זכאים אנו לחכות, שיסתגל למציאותנו, לצרכי-חיינו ולצורות-חיינו – ודאי שאף הוא זכאי לחכות מאתנו, שנדע לסייע ידיו בהסתגלות זו, שנשתדל להבין לרוחו, לאָפיוֹ ולסגולותיו המיוחדות, להשכיל לצרכיו החמריים והתרבותיים המיוחדים.

מה הם לבטי העולה הצעיר מגרמניה בקרבנו, מה תקנתם?

ב

הפּרובלימה של יחסים אנושיים אל העולה החדש מגרמניה בכלל ואל העולה הצעיר בפרט – לא יחסי “רחמים” מלאכותיים-מתוקים אלא יחסים של סבלנות והבנה, של רצון טוב ועזרת-חברים – קשה ומסובכת גם מפאת הבדלי הוי ומסורת, רוח ותרבות שבין המוני הישוב ובין היהודי הגרמני, וגם מפני שהעליה הגרמנית מפולגת בתוכה, אולי יותר מכל עליה אחרת, פילוגי תרבות ורוח ואמונות ודעות. אתה מוצא בין עולי גרמניה יהודים, שיהדותם אינה בעיניהם אלא דבר שבדם או מקרה אסון, שבשעתם כבר שכחוהו, או אמרו לשכוח אותו ולהסיח דעת ממנו, ואף לאחר שהרעים הרעם של שנת 1933 לא גילו את יהדותם אלא כעובדא שאין להתעלם ממנה ולא כמתנת-סגולה מעודדת-רוח ומחיה לבבות; אתה מוצא ביניהם אחרים, מעמיקי הגות והסתכלות, שפתחו את לבם לקראת החדש-הישן, שנתגלה מן המפולת, ונתעלו בשעת מבחן עלית מהות והכרה; ואת המוצא ביניהם, ואם גם מעט מספרם לפי הערך, יהודים “לתומם”, יהודים המעורים בכל שרשי נשמתם בקרקע האומה ומסורתה, ויהדותם היא להם דבר שבטבע וברצון, שבצו-הגורל ובשמחת-המצוה כאחד. גם גבורי טירת-צבי, גם הקדוש מרדכי בר, חבר “אגודת-ישראל”, שידע למסור את נפשו על קדושת הבנין הציוני, “גרמנים” הם. ואף הסגולות המשותפות לעולי גרמניה מן החוגים והסוגים השונים, אותן המדות הטובות החיוביות, פרי התרבות הגרמנית, שהם מביאים אתם, מכבידות עליהם גם הן, אין זה פרדוכסון, את ההסתגלות למציאות החדשה, מאחר שאין הם מוצאים בה במציאות זו אותן סגולות חיוביות במדה מספקת, ואלו הדיפרנציאציה התרבותית הפּנימית שלהם מוסיפה על-כל-פנים פרובלימטיקה מסובכת ומגוונת לחבלי ההסתגלות.

*

גדולה המעמסה הנפשית, פרי הסביבה ומאורעות הימים, שהעולה הצעיר מגרמניה מביא אתו, וגדולים המכשולים האורבים לו לפתח המציאות החדשה. אם הנוער היהודי בעולם כולו – ולא הנוער היהודי בלבד –, אשר גדל ועמד על דעתו בתקופת הטירוף וזעזועי-יסודות שלאחר המלחמה, חסר לפעמים את מדת החסינות המוסרית והשרשיות התרבותית-העצמית, שאין לעמוד בלעדיה בפני ארסה של התקופה – הנוער היהודי בגרמניה ההיטלראית על אחת כמה וכמה. מדתם הגדולה של אבותינו מחבבי-הצרות, שהיו מבזים בלבם את אנשי הזרוע והאלמות ומוצאים עדוד ונחומים ומקור-חיים בהכרת יתרונם הרוחני והמוסרי על הרודף, חדלה להיות לנו אורח-חיים סמוך ובטוח. לא כל אדם נרדף ונתון למשיסה כחית-ציד יכול להתרומם לגבורה המוסרית העילאית: לשמור את נר האלהים שבלבו, את אמונתו בסדר-עולם מוסרי, ולהביט מגבוה על רשע-עריץ, שהשעה משחקת לו. יש אשר הנרדף על לא חמס בכפו מגיע סוף-סוף לידי כך, שהוא מתחיל בעצמו לפקפק ב“צדקתו”, בתכלית המעשית שבצדקתו, והוא נותן את נפשו מאכל לחרון אין אונים, להרגשת נחיתות מעיקה, והוא הולך נדכא-שחוח, פצוע בלבו ובהכרת ערך עצמו, ומתיאש מן הטוב ומן הנחמה שבטוב. האימה והמגור מסביב, הצלחתם של אלמי-עולם, כשלון האידיאלים של חרות-אדם וכבוד-אדם, של אהבת-הבריות ושלטון הצדק, – כל האוירה הרוחנית של שעה טרופה זו עשויה לערער בנפש הצעיר, שלא ראה מאורות מימיו, כל אמונה ואפשרות-אמונה בנצחון הצדק והיושר ויחסי שלום ואמת וכבוד בין אדם לאדם ובין עם לעם. צעיר כזה זקוק לאטמוספירה מיוחדת של חמימות-חברים, של יחסי אדם טובים ונאמנים, של חבּה וטפול מתוך הבנה דקה ומעמיקה, כדי שתמס שכבת הקרח האופפת את נפשו ותשוב אליו רוחו הטבעית הטובה, רוח האמונה בטוב והאמון באדם.

*

היש בנו, בישוב, כח זה של “קליטה” נפשית ומוסרית ביחס לעולה הגרמני בכלל ולנוער הגרמני בפרט?

מן הבחינה הפשוטה-היסודית של הקליטה הכלכלית משתנים התנאים והמסבות עם השתנות המצב הכלכלי בישוב בכלל. בראשית ימי העליה הגרמנית לא היתה פרובלימה זו של קליטת “החלוץ” מגרמניה קשה ביותר. הימים ההם היו ימי הגאות והשפע לישוב, והעולה הצעיר, שהיה מוכן ומוכשר להכנס לעבודה, מצא בנקל את מבוקשו, וממילא הוקל לו גם התהליך של הסתגלות רוחנית למציאות החדשה, לתרבותה ולצורות חייה. היה אמנם גם צד שלילי בדבר: העולה הצעיר מגרמניה, או הטפּוס הבינוני שלו, התרגל בלי משים להנחה, או להרגשה של “ארץ זבת חלב ודבש”; הוא התרגל לראות בארץ לא רק את מקומו הטבעי-ההכרחי תחת השמש, את מקומו האחד המיוחד בעולם לחיי כבוד ועמל ישרים, אלא גם את ארץ הגאולה הקלה מן המצוקה הכלכלית, שהדביקתו בגרמניה, והרגשה נוחה זו הביאה את בעליה לידי נסיון קשה, כשהגיעו ימי השפל והסבל, התובעים מאמצים מוסריים וקרבנות נפשיים, היוצאים מגדר הרגיל.

*

וקשה ממבחן עובר זה הוא המבחן המתמיד של עצם הפגישה וההתקשרות עם המציאות החדשה, המשונה והמוזרה במקצת לעולה הצעיר מגרמניה, עם כל הכשרתו הנפשית והחלטתו המוצקה להבלע בתוך שתיה וערבה. קשה מבחן מתמיד זה גם לאותו חלק של הנוער הגרמני, שמצא את דרכו לחיי הקבוץ והקבוצה, אשר אליהם נשא לכאורה את נפשו. רבים המכשולים ומרובות העכבות, האורבים לצעיר הגרמני, אשר אמר למצוא כאן את פשר חלום-חייו ומשאת-נפשו. פעמים יש בו בצעיר הזה, הכרוך בסתר לבו אחרי מנהגים וצורות-הוי, אשר בסביבתו החדשה מזלזלים בהם, מן ההרגשה המעיקה של חולשה פנימית, של מוסר-כליות על התפנקות תרבותית יתירה; ופעמים הוא נוטה, להפך, להצדיק את תגובתו הבלתי-אמצעית ולראות באותו זלזול סימן לפרימיטיביות ולדלות תרבותית. יש שמתפּתחת בנפשו מעין הרגשת נחיתות, אם בשל מעוט ידיעותיו בלשון והכשרתו לעבודתו, ואם בשל לקוי אותה ה“סטיכיה” היהודית-העממית, שהוא מוצא בחבריו, ואם מפאת ההכרה, כי הנה הוא “אחר” לבוא ומצא לפניו חיים אנושיים-מתוקנים כמעט, בעוד שחבריו הרוסיים והפולניים סללו לפניו את הדרך מתוך מאמצים וקרבנות של תקופת הקדחת, הביצות ועזובת-השממה של דורות. וקשה לו למצוא את הסינתיזה המשחררת, את הסינתיזה של שמירה על אָפיוֹ ופרצופו העצמי ושל הסתגלות לאופי הסביבה, לצרכיה ולצורות-חיים-וחברה שלה; קשה לו למצוא את שביל-הזהב של הסתגלות שאין עמה התבטלות אישית. ולא כל אחד מחבריו יש לו מדה מספיקה של טאקט טבעי, כדי להקל לו מצדו את חבלי ההסתגלות. יש אשר החבר לעבודה, או השכן לצריף, מתיחס בלגלוג פשטני במקצת לכל הפרובלימטיקה שלו; יש אשר לגלוג זה מטוב-לב ל“ייקה”, שכוונתו היא בעצם לעודד את ה“ירוק”, להכניסו למסלולה של ה“חבריא”, פגוע במקצת. ואותה פרובלימה גדולה, שרבים מאנשי הקבוץ והקבוצה מתחבטים בה, הפרובלימה של האישיות, – לו, לצעיר הגרמני, הנוטה מטבעו לתיאוריה, לאנאליזה, לביסוס עיוני, היא נהפכת לפעמים למקור סבל ויסורין ספציפיים. ויש שדוקא הכשרתו העיונית לקראת החיים החדשים נהפכת לו לרועץ וגורמת לו אכזבה ומפח-נפש. ממקורות רבים ושונים, מתנועת-הנוער הגרמנית לצורותיה השונות, מתורתו של בובר, משברי אידיאולוגיה של מפלגות וזרמים וסוגי-התישבות בארץ, מבבואות קלושות-רחוקות של ארץ-ישראל החדשה, שהן יותר פרי הדמיון מפרי המציאות, בנה לו את עולמו, את מושגיו המופשטים בדבר עיקר ה“גימיינשאפט”, עיקר החברה או העדה שבחיי הקבוץ, בדבר ה“הגשמה”, בדבר דת-העבודה. והמושגים האלה, הטבועים בחותמם של שיטתיות גרמנית ודמיון רומנטי שלנעורים כאחד, אינם מוצאים את תקונם-הגשמתם במציאות הארצישראלית. החיים בקבוץ עומדים על היסודות הממשיים-הפשוטים של שתוף-עבודה ועזרת-גומלין ואין בהם, זה כבר אין בהם עוד מרוח המסתורין של דביקות ו“לשם יחוד” במשך עשרים וארבע שעות ליום; העבודה אף היא אינה עוד דת, שכהניה הוגים בה יומם ולילה. וקשה מן האכזבות בשל החלומות המעורפלים, שנתבדו לאורם הבהיר-האכזרי של שמי ארץ-ישראל, היא האכזבה בשל דלותן, או בשל העדרן, של צורות-הוי מגובשות, בשל קלישותן של צורות תרבות ודרך-ארץ, בשל שיתוקה או סירוסה של כל הרגשת דת, בשל חוורונה של כל הרגשת מסורת ושלשלת-הקבלה. נשמתו של אדם מפחדת מפני הריקנות, אי-אפשר לה בלי סמלים וצורות, המגלמים את האידיאה המופשטת, הנותנים דמות ומבע לחויות-הנפש. בני-אדם הללו, שזנחו, ברצון או באונס, צורות-הוי-ותרבות מגובשות, נפשם יוצאת לצורות-הוי חדשות, שתהיינה הולמות את מציאותם החדשה; כמהים הם לתרבות יהודית, להוי יהודי, לערכי דת ומסורת יהודית. וכמיהתם זו אינה באה על שכרה, אינה מוצאת את תקונה.

השבתות והמועדים של הקבוץ והקבוצה, סוד גלוי הוא, אינם מרוממים את הנפש; מאירה קשה של ריקנות, של שעמום, של מלאכותיות, של העדר רוח וצורה רובצת עליהם. ה“חגיגה”, שבאה במקום החג, אינה נותנת ספּוק ללב. ואין הבדל בנידון זה בין בני חרדים ובני חפשים מיוצאי גרמניה. חבריהם, יוצאי מזרח אירופה, שחונכו על הוי יהודי ומסורת יהודית ושמרדו במסורת זו, עם כשמרדו ביסודותיו החברתיים והכלכליים הרעועים של הגיטו, מוצאים אולי עוד ענין וספוק-מה בדכוי געגועיהם, בהכרה ש“מורדים” הם ועדיין הם עומדים במרדם (יש רומנטיקה של מרידה, כשם שיש רומנטיקה של געגועים שמרניים). “קומפנסציה” קלושה זו אין להם לצעירי ישראל מגרמניה, כחרדים כחפשים שבהם. הם לא טעמו טעם מרידה בדת ואינם יכולים למצוא תוכן וספוק בשלילתה. הריקנות לא תמלא את הנפש, לא תמלא שום חלל ריק שלה. ומכאן דרישותיהם המיוחדות של עולי גרמניה הצעירים ליסודות של דת ומסורת בחגים, אשר הבקיאים בדברים אלה מעידים עליהן. ודרישות אלה אינן מוצאות את ספוקן.

כללו של דבר: קטן ודל כח הקליטה, או כח ההקלטה הנפשי והמוסרי שלנו ביחס לעליה הגרמנית בכלל ולעלית הנוער הגרמני בפרט.

ואף היחסים הפנימיים הכלליים בישוב, כל הפרשה הכאובה של בין אדם לחיברו בבנין חיינו החדשים, אינם עשויים לקרב פתרונה של פרובלימה מסובכת זו. אי-אפשר לו לפתרון זה בלי מדה גדולה של סבלנות, הבנה ואהבה, שאין אנו מצטיינים בה כלל וכלל בימי הרעה האלה.

וכאן אולי עיקר העיקרים בפרובלימה גדולה זו; כאן המנוף לתקנתה.

(“הארץ”, ה', י“ב ניסן, תרצ”ח).