אִבַּדְתִּי כֹּחִי וְחַיַּי

וְרֵעַי וְשִׂמְחַת לְבָבִי;

אִבַּדְתִּי הָאֱמוּנָה בִי,

כִּי רוּחַ אֵל נָח עָלָי.

עֵת הִכַּרְתִּי הָאֱמֶת,

אָמַרְתִּי: רַעְיָה נֶאֱמָנָה;

אַךְ מֵאָז בַּנְתִּיהָ בִינָה,

מִלִּבִּי נִשְׁכְּחָה כְּמֵת.

אָכֵן הִיא לְעוֹלָם תִּחְיֶה,

וַאֲשֶׁר לֹא יְדָעָהּ בָּזֶה,

לֹא יָדַע מְאוּם בַּחַיִּים.

אֱלֹהִים דִּבֵּר, מִי לֹא יַעֲנֶה?

זֶה חֶלְקִי בָּעוֹלָם הַפּוֹנֶה –

אֲשֶׁר בָּכִיתִי לִרְגָעִים.