הִיא גָרָה בֵּין שְׁבִילֵי־שְׁמָמָה

עַל־יַד מַבּוּעַ דּוֹב¹;

אֵין אִישׁ יַגְדִּיל שָׁם אֶת שְׁמָהּ,

מְעַטִּים שָׁם – לֶאֱהֹב.

צִיץ־תְּכֵלֶת אֵצֶל כֵּף עַתִּיק,

וְהוּא נֶחְבָּא בַּצֵּל;

יָפֶה כְּמוֹ כּוֹכָב מַבְהִיק

בּוֹדֵד בְּשַׁחַק־לֵיל.

שְׁכוּחָה חַיִּים, וּמִי יָדַע

יוֹם בּוֹ חָדְלָה הֱיוֹת?

הִיא בְּקִבְרָהּ, וַאֲנִי, אֲהָהּ,

אֲנִי אוֹסִיף לִחְיוֹת!