אצל זנגביל אֵיני מוצא את החסרון, שהוא מצוי ברוב ספורי הספרות היהודית שבלשונות האירופיות; הוא אינו ממליץ טוב על היהודים, אינו נלחם על השכלתם ומשפטיהם, ולשֵם זה אינו מְיַפה ואינו מקלקל, אינו מוסיף ואינו גורע. בקצרה; הוא אינו רגיל לשנות את החומר שבידו ולהכניס בו דבר־מה משֶׁלוֹ לשֵׁם איזו טְנדנציה. ואף על פי כן לא הוסיפו ספוריו של זנגויל כלום על ערכה האמנתי של הספרות היהודית בלשונות האירופיות.

זנגויל בתור מספר נדמה לי תמיד כנוסע בארצות רחוקות, המחזיק בידו את גליונו ועטו כדי לרשום את כל הדברים הזרים, שהוא פוגש בדרכו. ספוריו של זנגויל הם ספרי־המסע, שנסע המחבר ברחוב היהודים. אין כוונתם לצַיֵר לנו את האנשים וחייהם, אלא לרשום את המנהגים המוזרים, או אלו שנראים כמוזרים, בעיני בני־ארצו של המחבר. ספורי זנגויל הם “תעודות” ממנהגי היהודים והלצותיהם, שנאספו ונאצרו בכוונה תחלה בשביל הקוראים האנגליים, שכבר שטו ועברו מלא רוחב־העולם ורק לתוך הפנה החשכה של רחוב־היהודים לא עלה עוד בידם לחדור.

כל היצירות האמנותיות הן תעודות אנושיות, שאפשר ללמוד מתוכן את חיי בני־האדם ומנהגיהם, אבל לא כל התעודות האנושיות הן יצירות אמנותיות. וספורי זנגויל הן תעודות, שאין רוח של יוצר מרחפת על פניהן. כשֶׁזנגויל בא לברא – דבר־מה, מיד נעשות יצירותיו קאַריקאַטוריות בלי כל רוח חיים, קאַריקאַ־טירות כאלו הם כל הגבורים שב“ילדי הגטו”, “שטן מקטרג”, “יוסף בעל־החלומות”, “החיים בחושך”, “תיבת נח”, “למות בירושלים” ו“שומרת המוסר”. אבל זנגויל אינו עוסק בעניני־יצירה, אלא מספר לקהל האנגלי הלצות הגטו ומנהגיה המוזרים. למשל: כמה פעמים ביום מתפלל היהודי ואיזה בגד הוא לובש בשעת התפילה; נטילת ידים לפני אכילה וברכת המזון אחריה; מזוזה על הפתח, “שיר המעלות” אצל יולדת – ועוד דברים כאלה, שידיעתם חשובה בעיני הקהל האנגלי, אבל תאורם רחוק הוא מעולם־האמנות, זנגויל דומה בהרבה דברים לברודס – לא לברודס בעל הספורים הגדולים, אלא לזה של הציורים הקטנים, שהחדוד תפס אצלו את המקום היותר חשוב ושאר הדברים היו בעיניו ענינים קלים, שאין כדאי לטפל בהם. זנגויל הוא רומאַנטי, שפקח את עיניו לראות ואינו מוצא את עצמו בתוך הדברים הרבים, שהוא רואה ושהוא שומע; הוא רומאַנטי, אף על פי שבתור בן־דורו אינו יכול ואינו יידע לעסוק בעניני־המין ובהבלטת־האישיות; הוא רומאַנטי אף על פי שבתור נוסע במדינות זרות הוא מוכרח לשים את לבו גם לדברים קטנים ובודדים, הוא רומאַנטי, ומפני כך הוא מחפש תמיד רעיונות מבהיקים ופרובלימות מרעישות בברק חִדודן, שהן מאירות, אבל אינן מחממות – פרובלימות של “ייש לישב בדוחק”, שהן חריפות על ידי הפלפול המונח ביסודן, אבל הן חסרות כל שׁורש בחיים, הוא מחפש פרובלימות כאלו דוקא מפני שעינו אינה רואה ואינה תופסת את שפע־החיים שבהבלטת הקוים היחידים, הוא רומאַנטי, וכל הכמישה והפריחה, הלידה והמיתה, הגדוּל והגסיסה שבחיי היום והרחוב אינה רואה ואינו מכיר. אותה המציאות הממשית עם כל השירה הרבה והעמוקה שבפשטותה והסתבכות־מקריה אינה ידועה ומורגשת לזנגויל המספר, מפני שעינו תופסת רק את האֶפֶקטים המרעישים, שהנטיה הטבעית מתלבטת בהם על ידי מקרה פתאומי ומרעיש, כמעט אי־טבעי.

הרי דוגמאות אחדות: בציור “מחללת שבת” לא מצא זנגויל אופן אחר לציֵר את אהבת האם לבנה אלא על ידי נצחון רגשות־אהבתה על רגשותיה הדתיים. הציור הזה הוא מן היותר טובים והיותר טבעיים שבציורי זנגויל, כי תכונתו הריפְלֶקטיבית מתאמת ביותר לכשרונו של המספר היהודי־האנגלי; ואף על פי כן מתגלית אף בציור זה נטיתו היתרה של זנגויל לאֶפקטים מרעישים. אפקט מרעיש ואי־טבעי היא כל ההרצאה שב“שטן מקטרג”: נפילת ספר־התורה והתפקרותו של גבור־הספור על ידי זה, אכילתו ביום כפורים, כִּבּוּי נר־השמה, עמידת הגבן המסית בשעת יציאת נשמתו וקריאת אשתו מאחורי הדלת “שמע ישראל”! – כל הרקמה הרומאַנטית (שעוד אשוב לדבר עליה) שבהרצאת המקרים האלה מַראה לנו, עד כמה אין ראִיָתו של זנגויל יכולה לתפוס את שפע הגונים שבחיים פעוטים ורגילים ועד כמה היא מוכרחת מפני כך לרדוף אחר הגונים המרעישים בזרותם. אֶפקט דרשני הוא “ספר־הזכרונות” של מומר זקן, געגועיו לאלהיו ויסוריו על שבנו הקתולי האדוק מגרה את ההמון ביהודים. אֶפקט רִגְשָׁני הוא בציור “לאין מרפא” התרצות האשה לקחת גט פטורין כדי ישא הבעל את צרתה, אפקט מזויף הוא כל הציור “יוסף בעל החלומות”, שבו ממיר נער, שהתעתד להיות רב בישראל, את דתו בלי כל טובת־הנאה, ואפקט מזויף מצד המציאות ומקולקל מן הצד האמנותי הוא הצייר “החיים בחושך”, שבו מוליכה יהודית פשוטה, מאמינה וחסידה, את בנה העִוֵּר אל האפיפיור שברומא, מפני שמשפחתה הנוצרית אמרה לה, כי ראש־הכנסיה בקדושתו היתֵרה הוא כל־יכול. ומה הן האֶפיזודות המרובות, המפוזרות בספוריו של זנגויל, אם לא אפקטים מלאכותיים? בטול השדוך של בת־הרב מפני שהיא גרושה – אפיזודה פתאומית, שהוכנסה בכוונה ובעל־כרחה לתוך מסגרת הספור “ילדי הגיטו”, – הספור שב“המעבר” וכמעט כל הספורים האחרים של זנגויל הם אפקטים פתאומיים מוזרים, בלתי־טבעיים, ריטוריים, רגשניים, עשויים ומזויפים, שקו פשוט, נקודה טבעית של אמנות פשוטה, הנובעת מעומק הלב, מגלים לנו הרבה יותר מכל חדודי־המח שבהם.

כשאני מתעמק בספוריו של זנגויל, אני מוצא בהם שני כחות נלחמים זה בזה, שתי נטיות מתנגדות זו לזו, שמעכבות זו את זו בהתפתחותן. מטבעו הוא נוטה ביותר להריפלֶכְּסיה, מזגו היהודי מביאוֹ להתרחק מהרצאת המעשים ולהתעמק בחטוט נפשי ורקמה פסיכולוגית, אבל על ידי חנוכו האנגלי רכש לו בעל כרחו את האופן האַנֶקדוטי של הספרות הספורית בלשון אנגלית. אילו היה זנגויל בעל כשרון גדול, היו מתמזגים בנפשו שני אופני ההרצאה הספורית האלו והיו לברכה בקרב ספוריו, ואז היה ביכלתו לברוא לנו ספור הגון מן החיים שברחוב היהודים; אבל לזנגויל חסר הכשרון הספורי הגדול וחסר כח־היצירה הגדול. הוא רק פקח, החושב שעל ידי הסתגלות ידועה אפשר לרכוש “אומנות”, בכתיבת־ספורים ולהיות למספר. הוא פקֵח, שבהלצות – לא בחדודים, אלא בהלצות יהודיות – הוא יכול לבַדֵח ולענין את הגבירות באיזה סלוֹן. ועל כן מתרוצצים בקרבו שני האופנים האלה, הריפלקטיבי והאַנקדוטי, וכל אחד ואחד פועל לרעה על חברו. הצד האַנקדוטי מחניק בספוריו את הצד הריפלקטיבי, והאופן הריפלקטיבי מרתק בכבלים ומכביד את מרוצת האַנקדוטה. רק בספור “בתולה” הוא מסיח את דעתו מנטיתו הטבעית לריפלכּסיה ולחטוט ומוסר את עצמו ברשות האופן האַנקדוטי. הרצאתי בספור זה זורמת במדה הראויה והאַנקדוטה הולכת ומתפתחת לפנינו בלי כל עכוב ובלי עמקות וחריפות. יש כאן הרצאה פשוטה וקוים ישרים ואותה טבעיות הנמצאת בהרצאה רגילה שבשיחת־רעים, שכל עיקרה אינה אלא לעַנְין את השומעים ולבלות את העת. אבל בספור זה אנו רואים ביותר את אי־יכלתו של זנגויל ורפיון־כשרונו ואנו מכירים, שכל כחו הוא רק לחקות ולהעתיק מה שקרא בספרות האנגלית. כדי לעורר אינטרס בלב הקוראים ולהגביר אינטרס זה, הוא מגבב אמצעים מבהילים על אמצעים מבהילים, בתליה בענף־עץ וגזלנים יהודים, שרוצים להרגו בשביל שהוא רוצה לשאת לאשה את ה“בתולה”. וזנגויל אינו מכיר את כל הזיוף המגוחך שבכל האמצעים האלה. הוא אינו יכול להסתפק באינטרס הטבעי, שיש בשיחה פשוטה והרצאה מצויה, ובעל כרחו הוא מתחיל לגבב מקרים פתאומיים ומבהילים. בשאר ספוריו מתגבר בו כחו הריפלקטיבי – ומרוצת האַנקדוטה מתעכבת ועל פי רוב גם נסוגה אחור מפני התגברות התכונה הריפלקטיבית. ואז מתהפך זנגויל למספר־אֶפיזודות, כלומר, הוא עוזב את הדרך הישנה של התפתחות הספור ומַפְנֶה את לבו למקרים צדדיים, שאינם נוגעים לגוף הספור ואינם מוסיפים כלום על אָפים של הגבורים. כהסופרים הזקנים בספרותנו העברית, שהיו נכונים להקריב את רעיונם ומגמתם בשביל מליצת הכתוב, כך מפקיר גם זנגויל את עצם הספור ומסיח את דעתו ממרוצתו הטבעית והתפתחות מעשי הגבורים ותכונתם ומפנה את לבו למאורעות צדדיים, שהוא מרכיבם בספוריו ביד חזקה לצורך ושלא לצורך. “מלך הקבצנים”, שהוא היותר גרוע בספורי זנגויל, ו“ילדי הגטו” הנחשב בין המעולים שבהם, הם רק אוצר של אפיזודיות בלי שום קשר ספורי. הציור הקטן “לאין מרפא”, שהרבה ממבקרי זנגויל חושבים אותו ל“נחמד”, הוא טפוסי ביותר לכשרונו של זנגויל, מלבד מה שחסרים בו ההתרכזות האמנותית והצמצום היצירָתי, אנו רואים בציור הקטן בן העמודים האחרים את חִבתו היתרה של זנגויל לאפיזודות של מה־בכך וחדודים של בטלנים. בפתיחה הוא רוצה לצַייר את הסביבה, ומה עלה בידו? לא כלום. רק לעג דרשני על יחוד מקום מיוחד בבית־התפלה להנשים הזקנות וחדורים אחדים על משה המשוגע והסברת־פניו להגבנת. את הסביבה של בית־החולים ואוירו המלא אנחות ובכיות, קנאה ושנאה, גאות ושפלות, – אותה הסביבה של בית־חולים ובית־מחסה, שהיא מלאה בריות זקנות וחלשות, אשר בנחרת גסיסתן מורגשת התאבקות הנטיות והתרוצצות הכחות, – סביבה זו לא תמצאו בפתיחת הציור, כי לציור כזה אין די צבעים בתיבת־צבעיו של זנגויל. בזכרונו שמורים חדודים, הלצות, מקרים צדדיים, – ובמטמונים האלה הוא מזכה ביד רחבה את קהל־קוראיו לצורך ושלא־לצורך.

רומאַנטי הוא זנגויל, אף על פי שהחומר לספוריו וציוריו אינו לקוח מן הספירות העליונות, רומאנטי באופן הרצאתו וציורו, צבעיו קולנים ועוקצים, חדים וגסים, מסמאים את העינים וקורעים את הלב. לדוגמא יכולה לשַמש הסקיצה שלו: “שטן מקטרג”. בסקיצה זו התאמץ זנגויל ליַהֵד את המלחמה שבין מיפיסטופלס והצלם. רבקה גרינביץ לוחמת עם הגבן המסית על נשמתו של משה גרינביץ בעלה. בציור זה לא חס זנגויל על צבעיו. כרומאַנטי אמתי, הוא מרבה להשתמש בצבעים מפריזים ורגשניים, שסוף סוף אינם אלא מזוייפים. כשרבקה שבה מבית־הכנסת לביתה בליל יום־כפורים, “מתרומם חתול שחור מתחת לשלחן ודבר־מה לבן ודק מתעופף מן החדר בעד החלון הפתוח החוצה”. כשאומר הגבן המסית: “אני הוא העד”, אין אמירה פשוטה זו בת שלש מלים נשמעת כאמירה פשוטה ורגילה, אלא “באזניה של רבקה מריעים אלפי קולות בלעג ובשריקות משונות: אני הוא העד”. וכשְמֹשה בעלה מכבה בליל כל “נדרי” את נר־הנשמה, “מתחולל בחשכת הקבר, שכסתה את החדר קול צחוק איום ומריע מכל פנות החדר. ורבבות פנים נוראים נראים מתוך האפלה לעיני האשה האומללה ומתנועעים ומפטפטים באזניה”. וכל זה אינו מספיק לזנגויל הרומאַנטי. בתיבת צבעיו נמצאים צבעים עוד יותר מבהילים, והוא משתמש בהם ביד רחבה ובעין טובה. הוא מוסיף על הצבעים הקודמים עוד: עיני־חתול ירוקות ומפיצות־זועה, מקלעת נחשים ושרפים מתפתלים בנפתולי־זעם, המון שדי־שחת, רבבות רוחות־טומאה, חלום ארוך על אודות נשמות הקדושים. ואחר־כך – המלחמה האחרונה בשעת גסיסתו של משה גרינביץ; הגבן מאיץ בו, שימיר את דתו, ורבקה אשתו דופקת בדלת וקוראת “שמע ישראל”! – ממש כמלחמתה של מַרגאַריטה בבית התפילה. ואותם האמצעים המבהילים והדמיוניים הסבו את עיניו של זנגויל מלהכיר את השקר הגס שבתאור תכונתו של משה גרינביץ. יהודי שהוא נושק מזוזה ומתפלל בבית־התפלה, שלבו כואב על שאין לו “קדיש”, והוא משיח את צרות לבו במזמורי תהלים, – יהודי כזה מיסר את עצמו בידי מיסיונר רק בשביל שספר־תורה נפל מידו! משה גרינביץ המגביה, אשר בשעה שעולה על רעיונו, כי הספר יכול לנפול מידיו, עובר רעד בכל עצמותיו ואשר כשכבר נפל ספר־התורה מידו לא הניח לאחרים להרימו בשביל שהמצוה לא היא, – משה גרינביץ זה משליך את הספר על ראש ילד והולך אחרי איזה מסית רק בשביל שה' שלח ברקים ורעמים והפיל את ספר־התורה מידו! שקר גס כזה יכול לבדות רק רומאַנטי, שעיניו טחות מראות את האמת הטבעית. אדם פשוט, אף אם אינו אמן, יודע, כי בשביל נפילת ספר־התורה לא יבוא המאמין להטיח דברים כלפי מעלה. אדרבה, הוא עוד יהרהר בתשובה, שהרי נפילת ספר־התורה תהיה בעיניו כעין אזהרה מלמעלה וכעין עונש משָמים.

ומה הם ספוריו האחרים של זנגויל, אם לא אי־הכרת המציאות, פקחות יתֵרה מצד הרעיון ופסיכולוגיה עשויה ומלאכותית! “יוסף בעל־החלומות”, הרוצה להיות למופת לאחיו היהודים ולהראות להם, שאפשר ליהודי להכָּנס בברית הנצרות בלי כל טובת הנאה. צלה היהודיה הפשוטה, המוליכה את בנה העור אל האפיפיור שברומי כדי שירפאהו מעִוְרונו, – כמה הם רחוקים מן המציאות הפשוטה! וזנגויל אפילו לא נסה לאַמְתָם ע“י אמת אמנותית, זנגויל הוא רומאַנטי (ובשביל קוראינו וסופרינו, הרגילים לדון את האמן רק על פי רעיונותיו ולא על פי ערכו האמנותי, אני מוכרח להטעים כאן, כי את משפטי על זנגויל הוצאתי לא על פי החומר, שהוא משתמש בו בספוריו, אלא על פי האמנות שבציורו והרצאתו), ובשעה שמקצועו מכריחו לשים את לבו אל המציאות הפשוטה והחיים היומיים, הוא נעשה, ככל הרומאַנטיים, רגשני ומילודרַמתי עד שהשיחות והאֶפיזודות שלו טובעות בים של דמעות, התחלת הספור “ילדי הגטו” בתאור המחזה של בית־תבשיל־לעם ובתאור המחזה האחר, איך אסתר הקטנה נושאת את קדרת המרק למשפחתה הרעבה והקדרה נופלת מידה ונשברת, והיא מקבלת כסף לצרכי החג ואובדת את כספה, – ממש כמו בספורי אֵיגֶ’ן סי עליו השלום; אז אותה הרגשנות שבציור התעוררות האהבה של מנדל הימאַס לאשתו הזקנה אחרי ארבעים שנה של נשיאים ריקים מכל אהבה; או אותו הציור של מחלת בנו של משה וגסיסתו, שהוא ספוג כלו דמעות מילודרַמתיות; או אותו הפרק, שבו נודע להרב, כי חתן בתו הוא כהן, וזנגויל מבליט בו את המלחמה הפנימית על ידי העויות־פנים תיאטרוניים; או אותו הציור “שומרת המוסר”. שבו מעלה על לבנו הגבורה סאַלי ברגשנותה היתֵרה ובסבל הכבד שעל שכמה את העניוֹת המתענות שב”מסתרי פאַריז", – כל הציורים הללו מראים לנו את ערכו האמתי של מכחול־זנגויל, – מכחול, שהוא טבול בצבעים קולניים והוא טובע בים של דמעות.

ובשעה שמעין דמעותיו של זנגויל הולך ונסתם, הוא מתחיל לבדח את דעת הקוראים על ידי העויות הפנים ועקימת האברים, – בִּדּוּח, שהוא מצוי בכל ה“ספרות השמֶנדריקית”. וכל מי שקרא את “ילדי הגטו” יוָכח, שה“שמנדריק” של זנגויל אינו נופל מן ה“שמנדריק” של גולדפאַדן. זוהי קאַריקאַטורה גסה, העשויה בכוונה תחלה לגרות את עצבי הילדים וההמונים הגסים.

כרומאַנטי אין זנגויל רגיל בתאוּר, וכמעט כל גבוריו הם שלד של עצמות בלי בשר ועור. רק פה ושם נִכֶרת התחלה רפה של הבלטת איזו קוים; אבל כיון שהגיע ציורו של זנגויל לאיזה התפתחות, עיני הצייר מסתמאות והוא פוסק מלראות את כל הנעשה סביבותיו וגם אינו מכיר עוד במעשה־ידיו. נפש ההמון הוא סך הכל של התאחדות נפשות היחידים; ואותה ההתאחדות, העושָה את נפש ההמון, פוגמת את נפש היחיד בזה, שהיא מחַסֶרת ממנה דבר־מה. ואולם זנגויל, כשהוא רוצה לצַיר את היחידים, הוא מבליטם על ידי ציור ההמון, ומתוך כך היחידים שלו הם תמיד לקוים (כאלה הם כמעט כל היחידים שבספור “ילדי הגטו”). שיחותיהם של גבוריו אינן באות לשם תאור תכונתם של אותם הגבורים, אלא כדי להאיר את הסביבה ומנהגיה או לאַחות את הקרעים הבודדים. וכשהוא רוצה להבליט את היחידות האישית, הוא תולה פעמון בצואר גבורו, כדי שיתעוררו הקוראים על ידי צלצולו החזק וידעו עם מי יש להם עסק. ופעמון כזה תלה זנגויל בצואר המשורר העברי מלכי־צדק. בכל פעם שהמשורר הזה פוגש איזה אדם, הוא מבטיחו, שרק שניהם בלבד יודעים את הלשון העברית כהוגן. זהו אמצעי רומאַנטי, שמשתמשים בו כל חסרי היכולת האמנותית! את אישיותו של המשורר מלכי־צדק לא היה ביכלתו של זנגויל להבליט כהוגן, ורק בזה, ששם בפיו פראַזה אחת, שהמשורר חוזר עליה מדי הופיעו לפני הקוראים, מדמה זנגויל, שכבר תאר אותו עד בלי די, ומעתה מותר לו לעשות במשורר האומלל כרצונו ולבדח על חשבונו של עלוב זה את דעת הקוראים לצורך ושלא לצורך.

רומאַנטי הוא זנגויל, אבל דמיונו הוא קצוץ־כנפים. הוא אינו יכול להרקיע שחקים, והוא מכרכר ומדלג בבצות ואגמים, והרכבה זו של רומאַנטי עני בדמיון מעוררת רק צחוק. “שומרת־המוסר” היתה יכולה להיות חומר טוב בידי מספר בעל־כשרון. הבת השומרת על כבוד אמה ומשפחתה, הבת המקריבה את עצמה בעד אמה ומשפחה, ובכל זאת קרבנותיה אינם לרצון: האם מתמרמרת עליה והכל חושבים אותה למפריעה את שלום המשפחה ואשרה, – חומר כזה בידי מספר בעל־כשרון היה נותן מקום ליצירה נעלה; ואולם מידי זנגויל יצא איזה ציור מטושטש וספור מלא פגימות, תמיות, וזרות. “תיבת נח” היא גם כן חומר טוב, בלב אחד מן הגולים, שנֵר אלהים עוד בוער בו, התלהב זיק־התחיה למקרא קול־קורא של מרדכי עמנואל נח על אודות קבוץ־גלויות. יסוריו של האיש בעל־הרגש, שאיפותיו ותקוותיו היו יכולים לשמש בידי מספר בעל דמיון לחומר של ציור נעלה; אבל דמיונו של זנגויל הרומאַנטי והסֶנטימנטלי אין כל מעוף, וכשהוא מרגיש נחיצות להתרומם למעלה, הוא עושה קפיצות בלתי־טבעיות, נראות כזחילות ממושכות.

לעתים רחוקות עולה בידי זנגויל להבליט פרטים אחרים טבעיים ואמתיים, – למשל, שאלת המלח של אותה האלמנה, הסובבת את משה אַנְזֶלם –; אבל הפרטים האלו אינם מתחברים בספיריולתמונה אחת מבהיקה ומאירה: הם נכתבו בלי כל אמנות, וכשזנגויל מביאם הוא נראה לנו כנוסע, השמח לכל מקרה להצטיין בידיעותיו.

־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־

מאמרי זה אינו בקורת מפורטת על ספורי זנגויל. במאמרי זה התאמצתי לצַיין בקוים אחדים את מהות־כשרונו של המספר היהודי האנגלי. אמנם, הייתי יכול לעשות זאת במלות האחרות: לזנגויל אין כל כשרון. אבל זנגויל הוא מפורסם ופרסומו האירופי יכול לעַוֵר את עיני הקהל העברי, ועל כן השתדלתי לנתח את כשרונו ולבדוק אחרי מהות ספוריו.

לא אכחד: יש בלבי נגוד פנימי אל המספרים, המתארים את חיי היהודים בלשון אירופית. כי תמיד כשאני פוגש ספור ממין זה אני יודע מראש מה שאמצא בו: חקירה בדבר סבות מומי היהודים, הגנה כלפי הצוררים, כתב־אשמה, התנצלות, התרגשות ועוד דברים נכבדים כאלה; אבל אמנות יוצרת, שתטעימנו את רעידת החיים בתוך אותה הסביבה, שהיא עוסקת בה, אמנות יוצרת, שתֵּארנו את התרקמות החיים והתהוותם בתוך אותם העולמות, שהיא מצַיֶרת, אמנות יוצרת, שתעביר לפנינו את כמישת החיים ופריחתם, את חניקת החיים והתפרצותם, את גני־החיים וקברותיהם, – אמנות כזו לא אמצא בספורים מחיי היהודים הכתובים בלשונות אירופיות. מדוע ולמה? – איני יודע, אבל עובדה היא זו, שאי־אפשר להטיל בה ספק. עִברו על כל אלה הספורים מחיי היהודים בלשונות לועזיות, שבשעתם הרעישו עולמות וקנו את עולמם בשעה אחת, ונַסו נא להעריכם בהערכה אמנותית, ואז תראו, שאפילו שורה אחת שלמה במובן זה לא תמצאו בכל הספורים הרבים. ליבנדא, יוסף רבינוביץ, בהרב, פראַנצוז, קומפֶרט, ברנשטיין (על הנוצרים, שבאו לכתוב על חיי היהודים, איני רוצה לדבר כלל ועל המסַפרים החדשים אדבר במאמרים אחרים), – כל השמות האלה, שהרבו להרעיש את עולמנו הקטן בשעתם, מה הם ומה כחם כשנבוא למדדם במדה אמנותית ונסיח את דעתנו מרעיונותיהם, שאיפותיהם ומטרותיהם, שבודאי היו כרובם טובים ומועילים בשעתם? אף יצור חי, אף נשימה אחת, אף דפיקה קלה של לב ועורק־חיים לא תמצאו בתוך מעי־המפלה הזאת!

לפעמים אני חושב, כי אך מקרה הוא, שבין כל הספורים הישראליים בלשונות אחרות לא נמצא אף ספור אחד אמנותי; מקרה הוא, שלא נזדמן בעל־כשרון אמתי לתוך חבורת הסופרים האלה. אבל בהעריכי את הספרות היהודית הכתובה בלשונות אירופיות, שיוצריה נתחנכו בחנוך אירופי, לעומת הספרות היהודית בעברית וז’רגונית, שיוצריה הם על פי רוב חניכי־החדר ואף על פי כן הם יותר אירופיים ויותר מודֶרנים מחבריהם ויצירותיהם הן יותר אמנותיות מיצירות חבירהם בספרות היהודית שבלשונות אחרות, – אז נדמה לי, כי לא מקרה עובר הוא חוסר־הכשרון ביצירות האחרונות, אלא תוצאה הכרחית מתוך מצב הדברים.

הקהל, שבעדו ובלשונו כותבים המספרים היהודים בלשונות אירופיות את ספוריהם, הקהל הזר הזה מכריחם לקשט במדה נפרזה או לקלקל את חומר ספוריהם, אבל לא להראות את הדברים כמו שהם, וגם בשעה שהמספרים האלה אינם נכנעים – מסבות ידועות – מפני קהל קוראיהם, – גם בשעה שהם מצטיינים ב“חדשוּתם” וזרותם; והשפעה זו מביאה את המספרים היהודים לידי כך, שהם מבדילים בין “האדם והיהודי”, וממילא הם מחלישים ומטשטשים את יסוד ה“אדם” שביצירותיהם ומבליטים ביותר את הצורה החיצונית של ה“יהודי”, שהיא היא המעַנְיֶנת בזרותה ו“חדוּשה”. וכך יצאה להם ספרות של “יודאיקה” או, יותר נכון, ספרות קאַריקאַטורית שלא־מדעת, שכל יהדותה מסתמנת בסימנים גסים וחיצוניים, בלי יסוד ושורש בעולם האנושי.

הסבות הללו בלבד כבר מספיקות הן לבאר לנו, מפני מה שפל ערכם האמנותי של הספורים היהודיים בלשונות לועזיות. אבל יש עוד סבה אחת, והיא, לפי דעתי, יותר חשובה ויותר עמוקה. לכתוב מחיי היהודים בלשון זרה ליהודים ולחייהם – זהו בעיני לצייר ציור־נוף בלי צבעים. את הצבעים אי־אפשר לתרגם; וכך אי־אפשר לתרגם את הכח הנעלם, המחבר את חיי העם אל לשונו, שנתפתחה באותם החיים, ועל כן ספגה לתוכה את רוח העם, אורותיו וצלליו. את הדבר הזה אי־אפשר למסור בלשון נכריה. כל התרגומים מחסרים דבר־מה מן היצירה האמנותית, אף על פי שהמתרגמים הרי מוצאים לפניהם יצירה מוכנת ועליהם רק להריק אותה מכלי אל כלי. והתרגומים הבאים בשעת־היצירה, ככתיבת ספורים בלשון שאין גבורי הספורים נזקקים לה, לא רק מחַסרים, אלא גם מקלקלים ומאבדים את היצירה האמנותית, הספורים הנכתבים בלשון עברית, שאינה מדוברת בפי הגבורים, סוף סוף הרי משתמשים באותם הבטויים הטפוסיים של הלשון המדוברת, שהם שאולים רובם ככולם מלשון עברית. ואולם אותם המסַפרים, שהם כותבים ספורים מחיי היהודים בלשון זרה ליהודים, הרי בדבר זה עצמו כבר וִתְרו על האמצעי היותר טוב של היצירה, על הצבע היותר מבריק והיותר מבליט שבמכחולם. והתרכזות כשרונם לשם התאמת החיים, שעליהם הם מספרים, עם הלשון, שבה הם מספרים, – התרכזות זו כבר מוציאה את רוב כחם האמנותי לבטלה.