הוֹ אִמִּי, הוֹ, גְּשִׁי־נָא הֲלוֹם —

בִּשְׁנָתִי רָאִיתִי חֲלוֹם.

בַּחֲלוֹמִי — כְּרוּב קַל אֵלַי טָס,

לְקָחַנִי בִכְנָפָיו — וָנָס.

שְׁאִלְתִּיו — לְאָן? עָנָה לִי:

אֶל שַׁעֲרֵי גַן־עֵדֶן, בְּנִי…

וַנָּעָף גַּם יוֹמָם, גַּם לֵיל,

וַנָּבוֹא אֶל שַׁעֲרֵי גַן־אֵל.

תּוּק־תּוּק! דָּפַק כְּרוּבִי בַחֲשָׁאי:

“פִּתְחוּ לִי וּלְבֶן־עֵמֶק הַגָּיְא…”

הַשְּׁעָרִים אָז נִפְתְּחוּ דֹם,

וָאִיקָץ — וְהִנֵּה חֲלוֹם…