אֲנִי שׁוֹתֵק

אַךְ לֹא מִשּׁוּם שֶׁאֵין לִי מַה לוֹמַר

כִּי אִם

מִשּׁוּם שֶׁאֵין אַתָּה יוֹדֵעַ לְהַקְשִׁיב.

וּכְשֶׁתִּרְאֵנִי מְדַבֵּר

אַל תְּדַמֶּה, כִּי מְצָאתִיו

אֶת שֶׁאָזְנַיִם לוֹ לִשְׁמוֹעַ.

זֶה רַק מִנֹּחַם-שָׁוְא שֶׁיֵּשׁ לִי מַה לוֹמַר

וּמִכִּשְׁלוֹן הַכֹּחַ לְהַחְרִישׁ.

אוּלַי אַפְגִּיעַ בּוֹ שֶׁיַּשְׂכִּילֵנִי

שְׁתִיקַת הָאֶבֶן עַל הַבְּאֵר

וְהַגְּמַלִּים סָבִיב לָהּ?

אַךְ

“הַגְּמַלִּים אֵינָם בּוֹכִים” –

אָמַר חֲכַם-הַמִּדְבָּרוֹת

וְזֵכֶר הַפַּיְטָן שֶׁשָּׁר “כֻּלָּנוּ קְצָת סוּסִים”

עָלָה אֶל מוּל נוֹפִי.

אוּלַי אָחוּד לוֹ גַם אֲנִי

מֵאֶרֶץ אַבְרָהָם-וֶאֱלִיעֶזְר

אֶת רֶמֶז הַגְּמַלִּים וְהַבְּכִיָּה

לֵאמוֹר:

“כֻּלָּנוּ קְצָת גְּמַלִּים…”

אֲבָל אוֹסִיף גַּם זֹאת:

– הָהּ לֹא!

לָלֶכֶת כָּכָה בְּאֵין-סוֹף שֶׁל חוֹל

אֵין-סוֹף שֶׁל שֶׁרֶב

וְצָמָא

וּבִטְחוֹנֵי לָצוֹן-וְדֶמַע

כִּי גַּם הַסּוֹף הוּא

חוֹל

וְשֶׁרֶב

וְצָמָא –

אֵינִי יָכוֹל בְּלִי זְכוּת-אֱנוֹשׁ:

לָנוּחַ

וּלְהַחְרִישׁ.

עַל-כֵּן אַבִּיט אֶל אֵין-רוֹאֶה

וְאֵין-שׁוֹמֵעַ

וְאַחְכִּים.

אֲנִי קוֹרֵא לָזֹאת – שְׁתִיקָה.