א
שמו של הרוזן הפולני סדובסקי מפורסם היה לגנאי במדינת פולין. עריץ היה ורדה בפרך באכרים ובפועלים אשר עמלו באחוזותיו והישקו בזיעתם את שדותיו וגניו, מעלות השחר ועד צאת הכוכבים. בעורקיו של הרוזן זרמו דמי אדם בעל יצרים גועשים, אפלים, ועיניו הפולחות, ששביבי זעם ורשע הבליחו בהם, הוליכו את גופו החוטא לקראת מעשי תועבה אשר הפיצו אימה. הפועלים והאכרים נאנקו תחת עולו הקשה, שטמוהו, אלא שחסרי־ישע היו, ונאלצו לכלוא את זעמם העקר בחובם, ורק במסתרים הגו מחשבות נקם, וטיפחו תקוות כמוסות על יום דין ונקם.
ולרוזן בת יחידה, יפת־תואר וגאיונה, הפכפכת ורעת־לב כאביה. גבוהה וזקופה נישאה בטפיפות, יפת־גוף ותכולת־עינים, ולראשה מתנוצץ כזהב נזר שערות צהבהבות. מאביה ירשה את תכונותיה הסוערות ודמי לא נתנה לרוחה; נישאת היתה ממקום למקום כסופה עוקרת, שטופה במשתאות וחינגות, להוטה אחרי ציד חיות, והופכת בתעלוליה הסוערים שדות ברוכים וכפרים שקטים לחרדת אלוהים. אשתו של הרוזן, עדינת־לב, שאורח חייו המושחת של בעלה זיעזע את נפשה, פרשה למנזר, לאחר שלא מצאה סעד בבתה הסוררת. ושלטו השניים, האב ובתו, שלטון בלי מצרים גם מעבר לתחומי נחלותיהם.
מעל לחופו הימני והתלול של הנהר נשקפה טירתו של הרוזן, בנויה אבני גזית שהשחיר והטחיבו מרוב שנים, מוצקה כחומה, שגיאה ועטורה גזוזטראות וצריחי צופים. ועל שפלת חופו השמאלי של הנהר שכנו פועליו אכריו, אנשים מדלת־העם, נמקים בעניים ובדחקם, בתוך צריפי־עץ שחורים ורקובים, בתוך בקתות דלות, רעועות וצפופות.
התענגו בעלי הטירה על רוב טוב ושפע בלא לדעת טעמם של עמל ותלאה. את יומם הוציאו על תענוגות, הרפתקאות וציד, ברוב תכונה ורעש, נביחות כלבים ותרועות קרן הציידים; ערכו סעודות דשנות ונשפי־חשק אשר מקורביהם שתו בהם לשכרה, השתוללו בדעוך שכלם מן היין, והעטו קלון על צלם דמותו של האדם. אך גם בהתפכחותם מיינם היו משקיפים ממרומי הטירה בבוז על בני דלת העם אשר חיו את חייהם הקשים מעבר לנהר; עניים לא נגע ללבם, ובהביטם ניכחם, היו האנשים הפזורים על פני השדות כחגבים בעיניהם, כנמלים הללו הרוחשות על תלוליות קיניהן בעבי היער.
ב
ומעבר לנהר, בתוך קהל הפועלים והאכרים הנכרים התגורר גם יהודי אחד, המכונאי יעקב, שהרוזן כינהו דרך בוז בשם “יאנקל”. מומחה גדול היה אותו יהודי, מבין יפה במערכי המכונות וחלקיהם הסבוכים ביותר, שכן נבון היה, בעל טביעת־עין וחכם־חרשים שמעטים כמותו. מוניטין יצאו לו למכונאי היהודי, והרוזן התקיף גזר עליו לעקור מן העיירה לכפר הסמוך, לטירתו, ושם אותו מפקח על המנסרות שלו, טחנות־הקמח ויתר בתי־החרושת שברשותו. מכונות שהתעקשו מרוב יגיעה ושותקו, או שנשתבשו מרוב שפשוף – מיד היה יעקב המכונאי שם עינו עליהן, בודקן ומחזירן למוטב. והרוזן ששונא בריות היה, ושונא ישראל מובהק, לא נגש ביהודי שמומחיותו עמדה לו, ואף כי קיפחו בשכר, שמר על שלומו ולעתים היה מגלה לו גם אותות חיבה שנראו בעיני האכרים כגלויי נסים. ואילו יעקב המכונאי לא נטש את מקום עבודתו שכן נבט חלום בלבו: הוא יחסוך ממשכורתו הדלה פרוטה לפרוטה ויכשיר את עצמו לקראת משאת־נפשו מאז ומתמיד, מהיום בו עמד על איבת־הגויים הרוחשת סביב־סביב באימה שאין מפלט ממנה, הלא היא העליה לארץ קדומים, לארץ־ישראל.
בערב, כשהיה המכונאי חוזר מעבודתו הביתה, מושיב היה על ברכיו את בתו, נערה רכה וטובת־מראה, שנתיתמה בילדותה, והיה מספר לה מעשיות מני קדם סיפורים על תפארת שחלפה; על הוד שיחזור לארץ החמה והרחוקה; על הארץ בה ימצא היהודי מפלט מפני זעמם של שונאים צרי־מוח, ועל חידוש רוחו של העם בעבודת הקרקע. בלב הומה ובלשון פיוטית סח היה לנערתו פרקים נשגבים מתוך תולדות העם, נוטע בה געגועים שתהא הנערה שואפת ונכספת אף היא לאותה ארץ שהדמיון יפה לה, בכל עת ובכל שעה. הבת היתה משוש חייו, ושעה שהיתה משמיעה מגרונה הנוגן את צלילי לשון התנ"ך, שעה שהיתה מתרגשת ומשמיעה בקולה הצלול עלילות מתקופת השופטים, המלכים והנביאים, היה האב הנרגש פורש לקרן־זוית כדי להצניע מבתו את הדמעות שנקוו בעיניו, ולבו הומה מעוצמת כיסופים ולהט לקראת התמורה שעליה הוא חולם כל ימיו.
ג
ועל שפלת חופו של הנהר, סמוך למשכנות העוני של הפועלים והאכרים, גדלה חורשת תרזות, עצי אורן עבי־גזע ושבעי־ימים. ולמעלה, בתוך סבך ענפי הצמרות, קננו סיעות עורבים למאות בתוך קנים קלועי זרדים. מעלות השחר ועד שקיעת השמש נישאה מעליהם צריחה בלתי־פוסקת בתוך חלל האוויר, עת עפו וחגו סביב, עולים ויורדים, מרחפים מעל לעצים, עוסקים בבדק הקן או בהבאת מזון לאפרוחים.
העורבים פרו ורבו, צריחתם פלחה את חלל האוויר, צריחות בעלי־כנף שלא ניחנו בקסמי־גרון. מגרונותיהם בקעה רק צריחה חד־גונית שקריאת קרע־קרע־קרע נתפרשה בעיני הבריות הפשוטים כסימן רע. הפועלים, שנפשם היתה מרה עליהם מעבודה קשה ומקוצר־רוח החלו רוגנים יום אחד, כי העורבים הללו מרגיזים אותם ומשביתים את מנוחתם. לפנות ערב, בחזרם מעבודת יומם המדכאה היו מרימים ראשיהם לצמרות העצים, מקשיבים לצריחות שאינן פוסקות אף לרגע, וסחים איש לרעהו:
“עורבים שחורים…”
“צריחתם מרגיזה!”
“העורבים מבשרים רעות…”
ואז נתעורר אחד רשע:
“יש להרוס את קניהם…”
“בוודאי!” – החרו־החזיקו אחריו אחרים – “להרוס!”
ואילו יעקב המכונאי היה היחידי שהיה מעלה בת־צחוק על שפתיו, שומט מקטרתו מפיו ונוזף ברעיו:
“שוטים שכמותכם! רשות ניתנה לאדם, לבהמה, לחיה ולעוף לעסוק בשלו כל אחד לפי דרכו, ולהביע את הגיגיו לפי רוחו. מה אתם מתווכחים וצועקים בקולי־קולות, מחרפים ומגדפים זה את זה לעתים; גם העורבים מסיחים את צערם ושמחתם לפי דרכם, ואין לנו רשות להפריע להם. בלילות הם נחים כמונו, וחלילה לנו לכעוס עליהם בשל צריחתם מטבעם”.
“אבל צריחתם צורמת את האוזן!” – טען פועל אדמוני וקולו צרוד מרוב שתיית יי"ש.
חייך המכונאי ודיפן אותו בלשונו השנונה:
“ובשעה שאתה שותה לשכרה, מגדף את אשתך ומרים עליה יד, הרי מצער אתה במהומה שאתה מעורר לא רק את אשתך, אלא גם את שכניך, ואפשר גם את העורבים המביעים זה לזה את השתוממותם”.
“אנו בני־אדם אנו!” – הצריד שוב קולו האדמוני. – “לנו הרשות, ואילו בעלי־כנף שחורים אלה!…”
“עורבים אלה!” – שיסע אותו היהודי, – “אף בהם רוח חיים, וגם להם זכות הקיום בעולם זה. תקשיב ותלמד לדעת, כי לא תמיד צריחתם בלתי־נעימה לאוזן. קובלנה בה וצער. שיח ושיג בינם לבין עצמם. יש רק להסכין לצריחתם כשם שאדם מתרגל להמיית הסופה בחורף, לשקשוק פלגים באביב, ולנהם גלי הים; כל הקולות והצלילים של אדם, חיה ועוף הם חלק משירת הטבע הנשגבה, ומה אנו כי נבוא לעקור ולהשמיד את שנוצר על־ידי כוח עליון מאתנו?…”
“יהודי משונה אתה!” – צחקו הפועלים.
ד
יום אחד עם שקיעת השמש חזר המכונאי מעבודתו. הוא פסע שקוע בהרהורים בשביל המוליך לביתו. בתו מלכה יצאה לקראתו, זקופה ותמירה, חן נעורים על פניה, ושביבי עצב ניתזים מעיניה השחורות. ניכר היה, כי הפעם נעצבה הנערה מאד אל לבה, שכן מקרה לא נעים העכיר את רוחה. היא חרדה לקראת אביה, התרפקה עליו כמחפשת מפלט, חיבקה אותו ברוך וקראה בתרעומת קלה:
“כבר נלאיתי מלחכות לך, אבי!”
“מה יום מיומים?” – תמה האב – “ואני לא אחרתי הפעם”.
“אמנם, לא אחרת, אך קצרה רוחי,” כי חפצתי לספר לך את אשר קרני לפני שעה קלה. היתה לי פגישה מאד לא־נעימה, ועדיין רחוקה השלווה ממני, הה, אבי היקר!"
בעיני המכונאי השתקפה חרדה. מאז בגרה בתו, והיא מהלכת כאן בין נכרים, יפת־תואר ומלאת תום, הריהו חרד לעתידה, חרד לגורלה, וחושש שמא יבולע לה בשעה שהיא מתבודדת בבית, והוא רחוק ממנה, וידו תקצר להושיעה אם חלילה יקרה לה איזה אסון, מידי שמים או מידי אדם…
האב לחץ אליו את בתו:
“ספרי, בתי, ספרי”.
עייף מעבודת היום צנח על גבי ספסל הנשען לגזעו של אחד העצים, העביר את כף־ידו בלטיפה על ראשה המתולתל של בתו (התלתלים הללו! שיחת בנות הכפר וקנאתן, שאינן מסיחות דעתן מהן אף לרגע, שעה שהיהודיה מזדמנת במחיצתן), הסתכל בפניה הנאים, הדומים לקלסתר פני אמה המנוחה אשר מתה עליה בדמי ימיה, ומבט עיניה הרעיש את נפשו. הוא נאנח על היאלצו לשבת עם בתו בכפר בין הנכרים, בדילה מנערים ונערות עבריים. עוד הוא מהרהר בכך ובתו שישבה לידו פתחה חרש:
“יצאתי, כדרכי, לשוח בשדות, לשאוף אוויר צח ולהביא הביתה קצת פרחים כאשר אהבתי. בדרכי חזרה ישבתי בצל האלה שעל פרשת־דרכים, שוגה בהזיות, ומשקיפה לשדות, למרחבים השקועים בדממה, ולא ידעתי בעצמי אם חולמת אני או מנמנמת, וכה טוב היה לי ונעים, עד שלפתע־פתאום החרידוני צליפות שוט וצלצול פעמונים מצד הגשר. נשאתי את עיני וראיתי את מרכבתו של הרוזן, רתומה לשלושה צמדי סוסים, קלי־מרוץ, נישאת בדרך לקראתי, ביעף, ומסביב לה להקת רוכבים משרתים, ציידים, ולפניהם שלוחים עשרות כלבי ציד. אימה גדולה נפלה עלי. הבינותי שהם חוזרים מן היערות, ואמרתי בלבי להתחמק ולסור הצדה, שלא להיות מפגע לעיניהם של העריצים הללו. לבי אמר לי, כי הרוזן יתאנה לי, אלא שמרוב פחד קפאתי במקומי, ומשהבלגתי ואמרתי לסור הצדה, אחרתי. מרכבתו של הרוזן הדביקה אותי שעה שקמתי ללכת, נתעכבה ממש על־ידי, כלבי הציד מזנקים סביבי בלשונותיהם השלוחות, וכנראה שרק בנס לא טרפו אותי, שכן היו וודאי נסערים עדיין מתשוקת הציד. והרוזן שנעץ בי את עיניו (…הה, שלא יבעיתוני בחלום!…") הרעים עלי בקולו הגס:”
“גשי הנה, בת־כפר שכמותך”.
וודאי סבור היה, כי הנני אחת מבנות האכרים, הרי יודע אתה… קרבתי אליו חרדה מאד ומתאמצת להבליג על פחדי, שלא להיכשל בתשובה או בלשוני, שהרי לא הסכנתי לדבר עם שכמותו… בתו יוזפינה הגאיונה ישבה על־ידו, לבושה חליפת־רכיבה הדורה, נעולה מגפים מבריקים, וכף־ידה הצחורה משתעשעת בשוט. היא הסתכלה בי בסקרנות מהולה בבוז קל, וכנראה שמראה פני הרגיז אותה. גם הרוזן אשר ראני בפעם הראשונה בחייו לטש שוב את עיניו, כאילו ראה לפניו חיה משונה, סילסל בשפמו ורטן:
“מי את?”
“בתו של יעקב המכונאי הנני”, – עניתי לו בשקט.
“כך?!…” נהם עלי – יהודיה?!…"
“כן, יהודיה” – עניתי חרש.
“איזה מיני פרחים נאים גדלים בשדותי?!” – הביע הרוזן השתוממותו – “ואני לא ידעתי… בתו של יאנקל המכונאי… הה, טוב לדעת”.
והוא קרץ בעיניו לציידים אשר הקיפוני, צחק והתלוצץ, ואני עומדת כעל גבי גחלים, מצפה לרגע שיסורו לדרכם, כדי שאוכל לברוח מהם ולנשום לרווחה. והנה ראיתי כי פניה של יוזפינה קדרו מאד לפתע. לא מצא חן בעיניה כל הענין הזה שבגללו נתעכבו, ואפשר שמאד רגזה על שבמשך רגעים מספר השתאו כולם למראי, אף כי אני השפלתי עיני ובלבי רק תפילה אחת, שיניחוני לנפשי. לפתע פנה הרוזן אל בתו, כנראה מתוך רצון לשעשע אותה קימעה, והוא מצביע עלי:
“נקח אותה כמשרתת ליום כלולותיך”.
“אינני רוצה ביהודיה נאלחה!” – התריסה זו בזעף.
“אבל הן נחוצות לנו משרתות, רקחות, טבחות, ולמלאכת המטבח תיצלח גם היא; דגים תבשל לנו בנוסח היהודים, דגים ממולאים ומפולפלים, טעימים ועריבים לחיך לא כן, יהודיה!”
שתקתי. דברי הרוזן נאמרו בבוז והם הרגיזוני, העליבוני. לא מצאתי לנכון לענות לו. אז התקצף הרוזן וגער בי בחמתו:
“הן תפתחי את פיך!”
השיבותי לו בשקט:
“עסוקה אני בבית אבי, מנהלת את משק ביתו, איני יכולה לשרת אצל אחרים” – ומשום־מה סיימתי – “אף איני רוצה בכך..”
"ראיתי כי פרצופו המתקדר של הרוזן מבשר זעף וסער, ומוכנה הייתי לכל רע. אך באותו רגע ניתרה בתו המרשעת ממושבה כנשוכת נחש, לטשה עלי עיני זעם עכורות וצווחה בקולי־קולות, ממש כשכורה:
“דם כלבים! בגלל מי אנו עומדים כאן?! בגלל יהודיה נאלחה זו, הלאה! אין לנו צורך בה!”
היא פקדה על הרכב להמשיך את הנסיעה, וכאשר נעקרה המרכבה ממקומה, העיפה בי מבט שוטם והצליפה עלי בכל כוחה בשוט אשר בידה… היה בדעתה להצליף על פני, אך אני נטיתי הצדה, היא החטיאה את המטרה ומכת השוט פגעה בזרועי…
מלכה הרימה את זרועה ולעיני אביה הופיע סימן אדום בדמות רצועה דקה ותפוחה השתרגה מסביב כטבעת כפולה… הנערה לא האפקה, ולאחר שסיימה את סיפורה פרצה בבכי חרישי ומר.
המכונאי לחץ את ראש בתו אל חזהו והחל מלטפה ומרגיעה, כשלבו הומה בו מכעס אין־אונים. “כעץ כן פריו”… לחש במרירות ונשך את שפתיו בשיניו. עלבונה של בתו הענוגה הרעיש את לבו, והוא הבין מה רב הכאב, ומה עמוק הצער המענים אותה עקב אותה פגישה מדכאה עם זדים.
“הרגעי, בתי היקרה, היא לא תזכה לכך שאַת, בת־ציון, תשרתי לפניה. אמנם הכסף והכוח להם, ומכור אני לרוזן, מכור ומשועבד בגופי אך לא ברוחי. ואני תקווה, כי בוא יבוא היום שנעזוב לנצח את המקום הארור הזה”.
"הנכון הדבר? – שאלה מלכה ודמעותיה זולגות עדיין – “שהרוזן קנה ליום כלולותיה של בתו אבן יקרה השקולה כנגד מחצית הונו?”
“נכון הדבר, בתי, אבל אין בכוחה של אבן יקרה להרך את לבה של המרשעת, או לתקן את מעשיה; רק העמל ופגעי החיים עוקרים מלבו של אדם את הרע, ומזככים ומצרפים אותו בכור הסבל, ואילו אנשים אלה אין להם תקנה…”
“הה”, – נאנחה מלכה תפוסת הרהורים נוגים – “מדוע יש לאַחת, הסוררה, הכל ובשפע, ולשניה אין מאומה זולת הכאב, הרצון והחלום?…”
"כך הוא מנהגו של עולם, בתי, אך לא לעולם חוסן. הולכים ומתקרבים הימים בהם לא יוכר שוע לפני דל, וזכות אחת תהא לאדם באשר הוא, לתנובת האדמה ולכל אשר מתחת לשמים.
“כן, מה יפה יהיה הדבר!” – התלהבה הנערה ועיניה הרשיפו מהוד הבאות באחרית הימים. – “ועתה, בואָה, אבי, לסעוד את לבך, כי הארוחה מוכנה ואני הוגעתיך הפעם בשיחי ובשאלותי”
מעל לצמרות העצים שהיו נטועים גם בחצרו של יעקב המכונאי נדמו צריחותיהם האחרונות של העורבים אשר פרשו לנום את שנתם. ירד הלילה. לילה כבד ואפל מבחוץ, ואילו מבפנים העלתה מלכה אור במנורה. האב נטל את ידיו, וישב לשולחן ערוך, עליו פרוסה מפה צחורה כשלג, וארוחה מוגשת ברוב טעם וחן. ומדי אכלו בחן האב את פני בתו, לראות אם מבעד למעטה השלווה אין מציצה אותה אימה חוזרת מחרון אפו של הרוזן העריץ.
ה
ערב אחד עמדו הפועלים והאכרים אנשי הכפר, הם ונשותיהם, בניהם ובנותיהם, מצטופפים על מורד החוף, והם משתאים לתכונה שמעבר לו. חלונות הטירה היו מוארים יפה, צלילי תזמורות נישאו משם, צלילי מחול ועליצות מסעירה הרעידו לבב והשתפכו לתוך חלל הלילה השקט.
בתוך הגנים העוטרים את הטירה התנועעו לנשיבת רוח על גבי הענפים פנסים מגוונים, רוטטים כפרחים בוהקים, ומפעם לפעם הועפו לתוך שחור הלילה הרובץ מסביב זיקוקין מרהיבי עין, אשר התפוצצו תוך כדי מעוף לשלל צבעים מתיזי רשפים ואלומות קרני אור.
התלחשו הבריות:
“הרוזן משיא לאיש את בתו המרשעת…”
בתוך קהל המסתכלים עמדה גם מלכה. צעירה היתה ולבה התפעם בה בחזקה. צלילי התזמורת אשר נישאו מן הטירה כגלי חדווה לקצב המחול, הסעירו את רוחה הכמהה ליופי, לעליצות, לחריגה מן השקט התמידי בו היא שרויה כל ימיה. מאד השתוקקה הנערה לצאת גם היא במחול, לראות בהדר הטירה וביפעת אורחיה. לה, לנערה, אשר מעולם לא יצאה הרחק מעבר לגבולות העיירה או הכפר, נראה הדבר כחלום־קסמים מרהיב־עין ומושך־לב.
אותה שעה חצו סירות את המים השקטים והאפלים, חתרו לחוף, לעבר משכנות הפועלים, ובהגיעם, הזדקף אחד ממשרתי הטירה על חרטומה של סירה והכריז בקול חגיגי ורם, אף שנה ושילש:
“שמעו, אתם האנשים! הרוזן רב־החסד מזמין בטוב־לבו את כולכם אליו לשתות יין ולשמחו בליל כלולות בתו הנאורה!”
ואם כי לא היה לבם של הפועלים שלם עם הרוזן, וחיבה יתירה לא נודעה מהם לבתו הגאיונה, גברה הסקרנות על רגשי המרירות, ונתעורר הרצון להשכיח לשעה קלה את עצמם ורישם בכוס יין. הם קפצו וימלאו את הסירות עד אפס מקום ויפליגו לטירה החוגגת.
המכונאי יעקב סירב לראשונה להצטרף לפועלים, כי אמר:
“מוטב היה לו דאג הרוזן בימות החול ללחם בשפע ולא ליין!”
אך בתו מלכה, שתשוקתה לחזות באותו עולם זר תקפה אותה, הפצירה בו מאד, ואביה ניאות לה לבסוף, כי ביקש גם הוא להרנין קצת את רוחה הנכאה. וירדו גם שניהם באחת הסירות שחזרו לקחת את הנשארים.
לרגלי מדרגות השיש הרחבות של הטירה התכנסו הפועלים והאכרים נבוכים וראשיהם מורכנים, ספק מבושה, ספק מאימה וטינה כבושה; את מצנפותיהם החזיקו בידיהם, וכאשר הופיעו על גזוזטרת הטירה הרוזן ובתו שלובי זרוע, ולידם בעלה הדוכס, רעד קולם של המוני העבדים בהריעם לכבודם בברכה. והיה המראה נאה ויאה, משל מעולם לא רבצה תהום בין אלה העומדים למטה לבין אלה המשקיפים אליהם בחיוך של מרמה מעל…
ואז הוצאו אליהם מן המרתפים חביות יין ומי־דבש בשפע; גם צלי בשר אילים וכבשים חולק להם ביד נדיבה, כי אדיר היה הפעם רצונו של הרוזן, להראות לכל, וביחוד לאורחיו האצילים ורמי־היחש את רוב עשרו ועוצם גדולתו.
מלכה עמדה על־יד אביה חרדה ונרגשת. עיניה נצמדו לאבן היקרה אשר היתה קבועה בסיכת זהב, ונתונה בראשה של הכלה כנזר קט, אשר הבריק באור נפלא, בשלל צבעים יוקדים וגוני־גונים, שהיו אוספים נגהם ומתלקחים מחדש עם כל תנועה קלה, רושפים כאש.
“הביטה אבי וראה, מה רב הוא הזוהר הנפלא שהאבן היקרה מפיצה סביבה!…”
“כן, בתי, רב הוא הזוהר של האבן היקרה אשר נרכשה במחצית הונו של הרוזן, אך מה רבות דמעות העניים והעשוקים, דמעות עמלים מזריחה ועד שקיעה, שנשפכו עבורה…”
ו
עם עלות השחר, כאשר נדמו צלילי התזמורת, והאורחים פרשו עייפים ושבעי תענוגות לחדריהם, אירע מאורע מוזר ומפליא שהיה ימים רבים לשיחה בפי כל. בת הרוזן נכנסה לחדר המרחץ של הטירה לרחוץ את בשרה, ונעלה אחריה את הדלת. את האבן היקרה הניחה על שולחן קטן לפני הראי, וקרני השמש שחדרו בעד החלון פגעו בה והציתו ברק מסנוור ביפעתו.
עמדה בת הרוזן שמחה ומשתאה לפני ברק האבן הטובה מתנת אביה, כאילו רק עתה, ברגע זה עמדה על חין ערכה, והיא מחייכת לעצמה חיוכה היהיר. משפנתה לרדת לתוך הבריכה הקטנה החצובה בשיש, והנה התלבט משהו כצל פורח ושחור בחלל החדר, הלוך ושוב; כאשר הפנתה בת הרוזן את ראשה אחורנית חוורו פניה והפכו לבנים כסיד: האבן הטובה נעלמה… כיאלו פערה האדמה את פיה ובלעה אותה!
לשוא הקימה בת הרוזן בהלה ומהומה. כל החיפושים לא הועילו והפועלים והאכרים אשר אמש הוזמנו כאורחים לטירת הרוזן, הובהלו מיד וכונסו לאולם, ואנשי הטירה בדקום, חיפשו בכליהם וחקרו אותם, כי לגנבים דימום…
והאבן היקרה לא נמצאה.
למחרת פיטר הרוזן רבים מפועליו אשר חשד בהם כי ידם במעל, וביניהם גם את המכונאי יעקב. חמתו בערה בו עד להשחית על אבדן האבן היקרה, ומאין יכולת לפענח את פשר התעלומה, חשד באנשים כנים וחפים מפשע. ושפך את זעמו על ראשי המסכנים. יעקב המכונאי ואחדים מן החשודים נסחבו למרתפי הטירה ועונו שם מתוך תקווה, כי על־ידי כך יתגלה משהו על הגנב האמיתי, הפלאי.
אך לשוא!
האבן היקרה אבדה ולא נמצאה. ויהי הדבר לחידה, לפלא. כי חדר המרחץ נעול היה על מסגר אותה שעה, וחלונותיו נשקפו על פני תהום. בת הרוזן האמינה, כי אין זאת כי אם שד חדר פנימה וביצע את מעשה הגנבה! רוח רעה החלה להבעית אותה, והיא חרדה מפני כל רשרוש, מפני קול עלה נידף בגן. פניה נפלו, בגופה שולח רזון, עיניה בלטו בחוריהן, ודומה היתה לצל בלהות. תושבי הסביבה אמרו פה־אחד כי נענשה על רוע לבה.
ז
חורף קשה עבר על יעקב המכונאי שהיה מחוסר עבודה. הוא נאלץ להתפרנס מחסכונותיו הזעומים שהיה נוהג לחסוך, כדי שיוכל יום אחד לעלות לארץ־ישראל. צער רב נצטער כי על־ידי כך הלכה מטרתו הנעלה – שאליה שאף כל ימיו – הלוך והתרחק… לפעמים היה מקבל עבודה זמנית בסביבה, אך מאין עבודה קבועה נעכרה עליו רוחו. בתו מלכה היתה נחמתו היחידה, ואמנם שקדה הנערה על שלומו, השכילה להפיג את עצבו ולנבא לו ימים טובים מאלה.
גם מצבם של פועלי הכפר הורע, שכן ירד סחר העצים פלאים באותה שנה, והרוזן חדל להעסיקם ביערותיו. רעב ומחלות פשטו בכפר. דכאון רבץ על הבתים ויושביהם היו מרי־נפש, נרגזים ומתלוננים על אלוהים ועל אדם.
באביב לא חל כל שנוי לטובה במצבם של אנשי הכפר. רק העורבים אשר קננו בצמרות העצים ולא היו זקוקים לחסדי אדם, המשיכו את חייהם כרגיל. העורבים התעופפו בסביבה לתור אחרי טרף או מזון, והעורבות דגרו על ביציהן, כי עונת האביב היתה זו, והצריחה החיונית עלתה וגבה מיום ליום, כמאז ומתמיד. צריחתם של העורבים הרגיזה את האנשים הבטלים ממלאכה, השרויים בדחקות, ויום אחד התהלך פועל מר־נפש בין בתי הכפר, גרזן מונף בידו, והוא מצעק אל רעיו:
“הוי, אנשים! קומו ונהרוס את קני הצרחנים הללו, וסוף לדבר!”
והבטלה – אם כל חטאת – נתנה פרי. נתקבצו ונצטרפו אליו עולי־ימים, מן הפוחזים שבכפר, הששים אלי הרס, טיפסו על העצים והחלו במלאכת ההשמדה. בלא רחם גדעו את הענפים אשר עליהם היו קלועים קני העורבים, שמטום ארצה, פזרום, והביצים כחלחלות וקטנות, אשר הכילו בתוכן עוברי אפרוחים, נפלו ארצה, נשברו ונשפכו אל האין.
ותהי מהומה ומבוכה במחנה העורבים אשר השואה ירדה עליהם פתאום. במר נפשם התעופפו ופרחו מעל לראשי הפורעים מחריביהם, צרחו נואשות בלשון צריחה מבקשת רחמים. אך שומע לא היה להם, והקנים נהרסו בזה אחר זה.
אותה שעה לא היה יעקב המכונאי בכפר, כי יצא לרגל עניניו לעיירה הסמוכה, לראות את בני עדתו היהודים, לקנות עתון וספר, למען ידע את הנעשה בעולם הגדול בכלל, ובעולם היהודי בפרט; כן מבקש היה לצאת את הכפר ולחזור לעיירה, ובודק היה כיצד ומתי. כאשר חזר וראה מה שעוללו פוחזי הכפר הנבערים לעורבים, נכמרו רחמיו על בני־כנף מסכנים אלה. לבו נרעש, ותפוס צער ראה אותם חגים ומתעופים חסיר־ישע מעל לעצים כשהם מקוננים מר.
עצוב קרב המכונאי לביתו וחמתו בערה בו עד להשחית למראה אחדים מן הפוחזים אשר מצאם מטפסים על שלושת העצים שבחצרו. קנים אחדים הרוסים כבר התגוללו על הארץ, אך רוב הקנים שהיו במרומי הצמרות, אותם עוד טרם השיגה יד הפורעים. העורבים צרחו בכל כוחם נגד מעשה הרס זה, ואחדים מהם גם העזו להתנפל על מחריבי קניהם. אך הללו לא חתו מפניהם וגם לא שעו לתחנוני מלכה אשר עמדה למטה והפצירה בהם לרדת. הם סירבו ונענו לה צחוק פרוע. אותה שעה קפץ יעקב לתוך חצרו, תפס כלונס, ויקרא בקול, כשכולו רותח מחימה:
“נבלים!…”
הפוחזים הביטו אליו למטה, תמהים לקצפו.
“אם לא תרדו מיד, ארוצץ את גולגלתכם!”
“הם מרגיזים אותנו!”
“אין זה נוגע לכם! החצר – חצרי; העצים – עצי; והעורבים חוסים ברשותי! רדו מיד, ולא – אפרע מכם ואשיב לכם את גמולכם בראשכם!”
אותו רגע, כאשר שמעו העורבים את קולו של יעקב, קול רועם ונוזף הגוער ברשעים, הפסיקו לרגע את צריחתם הנואשת, משל הבינו לרוחו של מגינם. ואכן, הפורעים נבהלו וירדו נבוכים, רוגזים על היהודי. העורבים עטו אל קניהם אשר נשארו לפליטה בנס, ויקשיבו רוטטים לצריחתם העגומה של אחיהם העורבים אשר קניהם נהרסו, כי לא היה מי שיגן עליהם. שעה ארוכה לאחר מעשה החורבן וההרס עדיין הרעידה את חלל האוויר קינת עדת העורבים ותוגה כבדה היתה נסוכה על פני כל.
ואחד העורבים, אשר קינן בין ענפי עציו של יעקב המכונאי, שבזכותו פסחה הרעה עליו, על עורבתו הדוגרת, הבין את דבר החסד הגדול אשר גמל לו האיש בצאתו לחרף את הפורעים ולהגן עליו בכוח; רגש חזק של אהבה תקף את העורב למראה מצילו ואיש חסדו, ובמוחו הקטן החלה מתרקמת מחשבת־גמול. במשך כל היום התעופף העורב נרגש וחוגג, כולא את מחשבתו הגדולה.
ח
אותו ערב ישב יעקב אל שולחנו לאור המנורה ועיין בספר כשבתו מלכה יושבת על־ידו ועוסקת בסריגה, והנה שמע לפתע דפיקות־מקור על גבי זגוגית חלון ביתו. תמה האיש לשמע הדפיקות שלא הסכין להן, ניגש לחלון אשר חשכת הערב הציצה בעדו ופתחו כדי לעמוד על טיב הדפיקות. והנה התעופף לתוך החדר עורב, השמיט ממקורו על גבי מפת השולחן משהו מבריק ומתנוצץ בשלל צבעים, ומיד פרח בחזרה החוצה.
“אבא!” קראה מלכה בהשתוממות.
“מה לך, בתי?” חרד אליה האב.
“הביטה וראה מה שהביא לנו העורב…”
קרב יעקב והשתאה למראה אבן יקרה שהחזיקה בתו בכפה… הוא הסתכל בה בלי להוציא הגה מפיו, ובתו הקדימה אותו ולחשה בזהירות שפליאה ופחד מעורבים בה:
“אבא, הרי זו האבן היקרה שאבדה לבת הרוזן…”
“אכן..” לחש גם האב “זוהי…”
ומיד הבין את פשר הדבר ופניו נהרו וקרנו מהשתוממות:
“אכן,אמת נכון הדבר! אין זו אגדה…”
“אל מה ירמזו דבריך, אבי?” תמהה הנערה.
והאב סח לה חרש:
"שמועה שמעתי בילדותי, שמועה שלא האמנתי בה עד הרגע הזה. כעת אני מבין יפה את הדבר, והריני להסבירו גם לך. בנה אדם בית לעצמו, הריהו שוקד וטורח לקשטו מבחוץ, ובעיקר מבפנים, בתמונות יפות, ברהיטים נאים, בכלי כסף ובדולח. והנה הוגד לי, כי ישנם עורבים האוהבים לקשט את קניהם ולרפדם בחלוקי אבנים מגוונים, בדברים נוצצים, כגון שברי זכוכית ומכיתות כלי־חרס, ולפעמים גם באבנים טובות ויקרות המזדמנות להם. ויש אשר עורבים אלה נוהגים לגנוב מן החפצים המבריקים שהם חומדים אותם… ועורב זה התעופף, כנראה, באותו בוקר על־יד טירת הרוזן, והאבן הטובה שהבריקה לנוגה השמש העולה משכה את עיניו החדות, והוא חמד אותה בלבו, ואף גנבה משם כדי לרפד בה ולקשט את קנו הדל…
“פלאי־פלאים!” קראה מלכה.
"אכן, פלא הוא, וגדול הפלא שבעתיים בבוא העורב לגמול לנו באבן־טובה זו חלף החסד שעשית יעמו היום, כאשר לא נתתי להרוס את קנו…