א
שני כרובים ירדו מן הרקיע ויראו בפעם הראשונה את הזוועות שפשטו על פני האדמה; מראות החורבן והרס שהביאו בני עם עריץ אחד על עמים רבים שוחרי שלום, המוות שזרעו על סביבותם ועוד ידם נטויה להרע ולהשמיד.
ובראות שני הכרובים את בני ישראל והם הולכים וכלים, עולים באש, טובעים בדם מחמת הזעם שניתכה עליהם בידי שליחיו עושי רצונו של אותו צורר; ובראותם איך קם אותו צורר גרמני וישימם כעפר לדוש, להשחית תארם מאדם ועוד ידו נטויה – ויתחלחלו.
אפופי אימת המראות פרשו את כנפיהם הצחורות ובפנים חיוורים שבו וירומו.
מדוכאים התיצבו לפני המלאך מיכאל:
“עד מתי תחשה, מיכאל שר ישראל?!…”
“למה תעמוד מרחוק, מגן־ישראל?”
קדרות העיבה קלסתר פניו של המלאך:
“ידעתי גם ידעתי…לא לחינם נרעשה בכם נפשכם עד היסוד; לא לשוא אחזתכם רעדה למראה עיניכם, כי אכן מלאה סאת תלאותיהם של ישראל, וצורר זה הרשיע לעשות מכל אשר קמו לפניו…”
התרפקו הכרובים על כתפי מיכאל מזה ומזה וידברו תחנונים:
“אהה, מיכאל, חושה והצילם!”
"אהה, מיכאל! רד והראה לדרי מטה כוחך הגדול! פרוש כנפיך והראה כי לא הפקר ישראל, כי יש עין צופיה, כי יש אלוהים בשמים אשר שליחיו עושי רצונו ידם רב להם לנקום נקמתם ולהושיעם תשועת עולם!
הליט מיכאל את פניו בכנפיו ויעמוד מחריש זמן רב, כשוקל את הדברים ואת המעשה, ולפתע זע, פניו נהרו, בעיניו נדלקו רשפי אש:
“אכן, זכיתם כרובי, להופיע לפני בשעה הנכונה. אין זאת כי אם אלוהים שם בפיכם את הדברים הנכונים; באתם למועד בו מלאה סאת צרותיהם של ישראל. הבו, סייעו בידי להביא להם פדות”.
ויוציא מיכאל מתוך גנזי השמים ארבעה כדי בדולח חתומים ומתנוצצים ותבניתם – תבנית פמוטי שבת כפמוטים המתנוססים עוד בגיטאות על שולחנותיהם של יהודי פולין, ליטא ואוקראינה השדודות, – ויעמידם לרגלי הכרובים אשר תמהו למראה.
“בכדים אלה –אמר מיכאל – אצורים הכוחות בהם נהרוס את מחנות הצורר ונשמידם מתחת שמי ד'. קחו איש כדו, ואני אקח את השניים הנותרים ונחוש לעזרת המצפים עדיין לגאולה ולהצלה”.
ב
דומית בוקר. נוגה השמש פיזר את מעטה הערפל שרבץ על פני הארץ. על גבעה נישאה עמדו מיכאל ושני הכרובים וישקיפו על פני מחנות הצורר אשר כיסו את פני האדמה מסביב, הומים וגועשים ברכב הברזל אשר להם, מעל לראשיהם רחף מטוסיהם הארורים זורעי המוות, ותותחיהם יורקי האש מבשרים כלייה לאשר נשמה באפו.
ויקח מיכאל את ארבעת הכדים, וינח שלושה מהם על פני הדשא. את פי האחד כיוון לקצה האויב מזה, ואת פי הכד השני לקצה האויב מזה, ואת הכד השלישי שם באמצע. אך את הכד הרבעי העמיד מאחורי שלושת הכדים ופיו כלפי מעלה, ויורה בידו אל הכד הראשון ויאמר:
“זה ‘כד הדמעות’, בו אגרתי את דמעותיהם של קרבנות הצורר, דמעה לדמעה אגרתי, דמעות ירויים, טבוחים ומעונים, לרבבות…”
ובדבר מיכאל את דבריו פתח את פי הכד. ויפרצו מתוכו זירמי עוז, מישברים אדירים אשר גלשו ושטפו מעל ראש הגבעה לעבר פני האגף הימני של האויב, עד שהפכו לנחל עצום ורחב־ידיים השוטף את האויב מקצהו לחומו ולאבדו…
“ועתה – הוסיף מיכאל – אפתח את “כד הדמים”, הלא הוא הכד המכיל את דמי קרבנות הצורר השפוכים חינם… דמי אנשים לאלפים ולרבבות, דמי מליונים!”
אז פנה מיכאל אל הכד הצופה על פני האגף השמאלי של האוייב, וייפתחהו. ויזנקו מתוכו שיטפי דמים כבירים, אשר הפכו אף הם לנחל איתן ואיום בשטף זירמו ויפלו על קצה המחנה מזה וישטפו את כולו…
נדהמים ממראה עיניהם עמדו שני הכרובים ויראו איך פרצו שני הזרמים זירמי הדם והדמעות מול מחנה האויב, שטפו והרסו הביצורים והעמדות, ויסחפום על אנשיהם אשר רבים מהם נסו בהשליכם את תחמושתם, אך הגלים רדפו אחריהם וישיגום ויגאו עליהם עד כי הגיעו עד לצואריהם.
וילחש אחד הכרובים מתוך התפעלות:
“אל אלוהי ישראל!…”
אך השני אשר עמד על ידו קרא בצער:
“אויה, הנה אנשי המחנה אשר במרכז נמלטים לחומות ולמבצרים ולמגדלים…”
ויפתח מיכאל את הכד השלישי, הוא “כד הזעקות” המכיל את זעקות הטבוחים והמעונים בגיטאות, במחנות הריכוז, במרתפי הענויים, בשדות וביערות…. ויהי בפתוח מיכאל את הכד הזה, ותפרוץ מתוכו זעקה אחת איומה, ילל נוקב תהומות ורקיעים. ותמוטט הזעקה את כל החומות והמגדלים נישאים על שוכניהם ותקברם תחת המשואות…
ובעוד הכרובים עומדים משתאים לראות איך עשה מיכאל מגן ישראל בכדיו הנפלאים להנחיל תבוסה למחנות האויב ולהשמידם, והנה לבשה אותם חרדה בראותם אותו הולך לפתוח את פי הכד הרביעי, כי לא ידעו מה האבדון אשר יביא עוד לעולם…
“אל־נא, מיכאל..”
אך מיכאל האיר להם פניו,ובפתחו את פי הכד הרימו מעט, והנה פרחו מתוכו תימרות אותיות עבריות אשר הזהירו בחלל האויר כזהרורי רשפים וכאבנים טובות. האותיות טסו וחגו באויר במחול מישחקים, עד כי נתלקטו והיו למשפטים, והמשפטים נתלכדו והיו למגילות עפות, אשר נישאו לעבר פני ארץ הצורר, כלהקות יונים צחורות…
"כרובי הרכים, – דובב מיכאל – לא עוד את קללת התבוסה והשמד אני מביא עליהם, כי אם את צו החיים והשלום; את ברכת הטוב והנעלה. בכד זה אצרתי את האותיות העבריות מספרי הקודש אשר הועלו על המוקד בארץ הצורר; דברי נביאי ישראל אשר ניבאו לאחרית הימים ולנצחון הרוח על החומר… לעקור מלחמות מן העולם; אותיות פורחות אלו יבואו אל לב הנשארים בחיים, יטהרום ויזככום ויטעו בהם את אהבת האדם לאדם אשר נברא בצלם האלוהים, מעתה ועד עולם.
ויענו הכרובים:
“אמן, כן יהי!”