מהדורה שניה, מאת אברהם כהנא

החסידוּת הגיעה כבר, כּמדוּמה, לתוֹר ההערכה. משני היחסים הקיצוֹניים של הדוֹרוֹת האחרוֹנים אל תנוּעה זוֹ: ההתנגדוּת והרומנטיקה, צריך היה בהכרח להיוָלד יחס שלישי, אוֹבּייקטיבי, מדעי. אבל כּמוֹ כל הערכה היסטוֹרית זקוּקה גם זוֹ לתנאים מכשירים: ריחוּק, בּירוּר החוֹמר, מציאת הקשר עם הגוֹרמים התוֹלדתיים. שנים מן התנאים, הראשוֹן והאחרוֹן, נתקיימוּ כבר בּמידת־מה. אף על פּי שישנם עוֹד בּימינוּ בתפוּצוֹת הגוֹלה יוֹשבים על כּסאוֹת לבתי צדיקים, והמוני ישׂראל “מריקים עליהם הזהב”, אין ספק שאין זוֹ תנוּעה שיש בּה משוּם חיוּניוּת ויצירה, כּי־אם המשך אנכרוֹני בתוֹקף האינטרסים… אפשר איפוֹא להגיד בּבירוּר, שעל מקוֹר החסידוּת נסתם הגוֹלל, והריחוּק הדרוּש להערכה מספּיק כּבר בּמידה ידוּעה.

גם הקשר התוֹלדתי (יסוֹדות הקבּלה, המשיחיוּת והפּסיכוֹלוֹגיה העממית) נתפס כּבר תפיסה ראוּיה על ידי כמה מכּוֹתבי דברי הימים לישׂראל (דוּבּנוֹב ואחרים). חסר היה רק התנאי השני – בּירוּר החוֹמר, כּלוֹמר מציאוּת החוֹמר בּצוּרה כזוֹ, שיהא ניתן לסקירה מקיפה ונכוֹנה בבת־אחת. מי שמצוּי קצת אצל ספרוּת זוֹ יוֹדע כּמה עוֹז־נפש וכוֹח־הבחנה נחוּצים לבוֹר את הבּר מגלי גליוֹנוֹת־ההבלים. ואף אלה שלקחוּ להם את החסידוּת לנוֹשׂא פיוּטי אוֹ ביקוֹרתי הסתפּקוּ על פּי רוֹב בּנצנוּצים כּהים מתוֹך הערפל.

התחילוּ בזמן האחרוֹן להוֹפיע ספרים שלמים מוּקדשים לכל צדיק עם הקדמוֹת “מחוּכּמוֹת”, העוֹשׂוֹת כּל אחד מן הצדיקים לקדוֹש ולגאוֹן היחידי (זאת דרך הכּסל אשר לביקוֹרת המטוּמטמת בּכלל), אבל ספרים אלה, לא רק שאינם עלוּלים לברר את החוֹמר, אלא שהם מאפילים עליו, מטשטשים ואפילו ממאיסים אוֹתוֹ.

מתוֹך כּל האמוּר יש לקדם בּסיפּוּק גמוּר את ספרוֹ של החכם ר' אברהם כּהנא “ספר החסידוּת”. בּספרוֹ זה הצליח המחבדר לעשׂוֹת את מלאכת הכּנוּס, מעין קאנוניזציה, שבּיאליק הוּא “שליחה” הנלהב. ספר נכבּד זה גם מצד כּמוּתוֹ מקיף את חוֹמר תנוּעת החסידוּת מתקוּפתה הקלסית והמקוֹרית, זאת אוֹמרת מן הבּעש“ט ועד אחרי ר' נחמן מבּראסלב. מה שבּא אחר־כּך אינוֹ אלא עוֹללוֹת, וטוֹב שלא בא למעט דמוּתוֹ השלמה של ספר זה. על החסידוּת לא ידוּבּר כּלל בּספר, וזה עיקר תהילתוֹ. אפילוּ ההקדמוֹת הקצרוֹת רוּבּן מקוֹרוֹת. לכל צדיק בּעל פּרצוּף וקוֹמה מוּקדשת מוֹנוֹגרפיה שלמה, הכּוֹללת מבחר החוֹמר מתוֹלדוֹתיו, מנהגיו, מפעליו, וספריו. שׂיחוֹת עם, דברי תוֹם והפלגה באים בּצד דברי חכמה ועיוּן וּמצוּי־נפש – בּצוּרת סיפּוּרים, שמוּעוֹת, אגרוֹת, דיאלוֹגים ו”תוֹרוֹת"– והכּל מצטרף לתמוּנה בהירה, חיה וּמעניינת. גם הפכסימילים והעתקי הצילוּמים, המעטים מדי והמטוּשטשים בּמקצת, משלימים את התמוּנוֹת (חבל רק שתמוּנת הבּעש"ט המזוּיפה נשתרבּבה לכאן). המקוֹרוֹת העבריים נמסרוּ ככתבם וכלשוֹנם, ואף אלה שנתרגמוּ מעברי־טייטש מצטרפים יפה לסגנוֹן הכּוֹלל. חבל גם שבּמקוֹמוֹת מעטים נכשל המחבּר בּציוּריוּת יתרה, ולפעמים גם בּחידוּשי מלים שלא בטעם המקוֹרוֹת.

אין רבּים כּספר הזה הנחמד לקוֹרא וּמוֹעיל למעיין.