עם מבוא מאת י. פיכמן

הרוֹמנטיקה העברית, שדרך הרוּח הנעלמה בחרה משוּם־מה לצמצמה בפינת ליטא הקטנה, לא הנחילה לנוּ פירוֹת מרוּבּים. הרוֹמן “אהבת ציוֹן” הוּא מרוֹם בּיטוּיה, והשאר – דברים שלא הגיעוּ לידי פריחה, אוֹ שנקטפוּ בעצם פּריחתם. מיכ"ל עוֹשׂה עד היוֹם את הרוֹשם של פּרח המכיל פּרי, יוֹתר מאשר פּרי עצמוֹ. אמנם פּרח אציל ממין משוּבּח. את יצירוֹתיו המעטוֹת חמוֹת־הצבעים אין טוֹעמים עד היוֹם, מריחים אוֹתן, וּבהתאמצוּת הנחירים. מתלוָה תמיד, בּתוֹר נימוּק ממריץ, ההכּרה של מה שיכוֹל היה להיוֹת. אבל בּדרכיה הנפלאוֹת של תוֹלדוֹת השירה יש לפעמים למרוּמז חשיבוּת יתרה על המוּגמר. היצירה הבּשלה נוֹשרת וּמוּצאת לשוּק ונעשׂית קנין הרבּים. וּמרוֹב משמוּש מתקשה קליפּתה וריחה וכוֹח־הפראתה מתכּנסים לתוֹך תוֹכה; לא כן היצירה הרכּה – הבּוֹסר המקוּמט הנמצא מוּשלך בּפינת הגן – זוֹ מוֹשכת את התבּוֹננוּתוֹ של היחיד, המיוּעד, שאֵר־הבּחירה. לוֹ היא מעלה כבקסמים את עתידה המקוּטף, את בּשוּלה המקוּפּח; לוֹ היא דוֹבבת בּאלפי רמזים דקים מן הדקים.

מצד זה אוּלי רצוּי היה להשאיר את מיכ“ל בּתוֹך “שירי שׂפת קוֹדש” כּרוּך יחד עם אביו הכּהן הזעוּם. אבל בּזמן שפּני הגן מתכּסים צמחים חדשים, קוֹצים ואילנוֹת, וּמטעים זרים לרוֹב חוֹנקים בּצילם הרחב, חוֹבה היא לחשׂוֹף מה שנשאר מרקבוֹן העבר; להכריח את הנחירים להריח, את העין להתבּוֹנן, את הלב לחוּש בּעבר עתידוֹת מחייבוֹת. וּברוּכה היד החוֹשׂפת. לקנין נטוּל־ריח של הרבּים לא יהיה מיכ”ל לעוֹלם. מצד זה אין לחשוֹש.

הוֹצאת “עינוֹת” יכוֹלה הפּעם בּאמת לזקוֹף לזכוּתה מפעל

חשוּב. לא חסרוּ הרצוֹן הטוֹב וההבנה הדקה בבחירת האוֹתיוֹת והנייר וּבכלל בּכל סידוּרוֹ של הספר. המכתבים המעטים מוֹסיפים בּפּתוֹס התמים שבּהם על החריפוּת הרוֹמנטית. יש רק לתמוֹה על העדר תמוּנתוֹ של המשוֹרר.

הפּיטן־המבקר פיכמן העריך את החזיוֹן מיכ"ל בּאוֹתה האהבה, הרוֹך והנעימה המציינים את כּל מאמריו.