לוגו
ליובלו של ד. שמעונוביץ
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

אנסה לצרף איזה קוים לדמוּת המשוֹרר מתוֹך הערכה סוּבּייקטיבית לגמרי: הרוֹשם הראשוֹן מדוד שמעוֹנוֹביץ בּא לי מן השיר “בּמדבּר”, שנדפּס בּ“רביבים” א', שיצא בלבוּב, כּמדוּמה בתרס"ח. משהוּ נוּקשה, כּבוּל־תנוּעה כּצליל־זקנה, עלה באזני הצעירה משיר זה, זכוּרני, שהפּיזוּם הכּבד שבּשיר מלא־החרוּזים הרגיזני, וּבכל־זאת קראתיו פעמים

רבּוֹת:

כְּבָר בָּצְקוּ רַגְלַי, כָּשַׁלְתִּי בֶרֶךְ, 1

עִוְּדוּנִי תְלָאוֹת וּלְבָבִי חָלָל;

הַדֶּרֶךְ כָּבֵד, אֵין קֵץ לַדֶּרֶךְ,

אֵשׁ נַפְשִׁי כִּבָּה. אוֹר עֵינַי שָׁלָל…

בּאי־ידיעתי הגליצאית שאלתי את בּרנר, אם אין זה משוֹרר בּא בימים. בּרנר צחק בּהנאה יתרה: “לא גדוֹל בּהרבּה ממך. אך משוֹרר בּעל כּוֹבד־ראש”. והדגיש את המלים האחרוֹנוֹת. השירים הבּאים חיזקוּ את הרוֹשם הראשוֹן. והנה הגיע לידי השיר “אחרוֹן” – ונוֹסף דבר־מה. אין חרוּזים כּלל, אך הדברים הוֹלמים בּריתמוּס נכוֹן, ואת הצער הכּבד, כּדבש קרוּש, תמוֹגג רוּח־חן חמימה:

יֵאתֶה לַיְלָה, תִּפְשֹׁט סוּפָה, עַרְבַת דְּרוֹר תֵּאָנֵק2

קַל כַּנֶּשֶׁר יִדְהַר פָּרָשׁ: לֹא שׁוֹמְרוֹנִי יֶהִי…

נתגלה האמן. מאמצים להבין לרוּח העוֹלם והזמנים. הגוֹרל הפּרטי והאנוֹשי עוֹלים בּקנה אחד. היה רצוֹן ללווֹתוֹ בדרכּוֹ הכּבד.

בּצעדוֹ וּבקוֹלוֹ שוֹנה היה בתכלית מחבוּרת המשוֹררים, שמלכה אז בספרוּתנוּ הקטנה. הוּא דרך כּפרש בּלתי־מוּכּר על שוּלי העבר וּפניו כבוּשים בּקרקע. האחרים השׂתערוּ נטוּיי־גרוֹן אל חלל העתיד. למרוֹת הגנדרנוּת הפּסימית בּלטוּ אצלם חוּצפּת־הנעוּרים ותאוַת הכּיבּוּשים.

והוּא הלך לוֹ מן הצד וקוֹנן לבדוֹ.

אחר־כּך נוֹדע לי גם משהוּ על אישיוּתוֹ וחייו – מפּי רשימוֹת־מסע שלוֹ וּמכּירים מארץ־ישׂראל. משהוּ זה הוֹסיף על הציוּר הסימפּטי. אך השירים, שהתחילו להתפּרסם בּשפע כּמעט בּכל העתּוֹנוּת העברית שבּעוֹלם, פּגמוּ קצת בּרוֹשם השלם. המשוּבה הדבּרנית ושירי השמירה והאהבה, הנדידה והדהרה – לא הלמה את המוּשׂגים הקבוּעים. הפרש המפגר התערב בּמחנה המתרוֹצצים בּאבק הדרכים. רפה אצלי העניין בּמשוֹרר. והנה באוּ האידיליוֹת, “בּיער חדרה” ו“מלחמת יהוּדה והגליל”, צוּרה ספרוּתית זוֹ, שחוּבּבה עלינוּ על־ידי טשרניחוֹבסקי, מצאה לה אצל שמעוֹנוֹביץ, עם כּל היוֹתוֹ מוּשפע ממנוּ, הארה חדשה. הטבע היה אחר: קל, נוֹח, שקוּף, רוֹמנטי; וההתרפּקוּת לא היתה על העבר העממי, כּי־אם על האידיאל הצעיר והיקר של עבוֹדה ויצירה בארץ אבוֹת. ההוּמור היה בריא אף נעים. אם זה יהיה מחוֹזה של המשוּבה – בּרוּכה תהיה. אף כּי צר היה לי על “כּוֹבד הראש”. אז בּא גם “על נהר כּבר” והיטה את תשׂוּמת־לבּי לצד אחר, חדש: לקסם מסתוֹרין קר, להרגשת חיי־מות, לצליל עלי אביב בּרוּח סתיו מתנכּרה. הפּרש התעטף שוּב בּאדרתוֹ והלך בּיחידוּת. הפּעוּלה היתה חזקה, ולבּי נקשר שוּב בּמשוֹרר.

אחר בּאה המלחמה. המשוֹרר גר עם “שלגי הצפוֹן” ואני הייתי עם השבי בארץ־ישׂראל. ורק כּשנמס קרח השנים הגיעוּ עם הרוּחוֹת הרחוֹקים גם בּשׂוֹרוֹת־חיים משמעוֹנוֹביץ. בּקוֹבצים, בּחוֹברוֹת וּבספרים שנתקבּלוּ

התנוֹסס תמיד שמוֹ. הוּא נעשה לסוֹפר בּעל היקף: תרגם וכתב הרבּה בפרוֹזה וּבשיר. פּרסם אגדוֹת ורשימוֹת, סריוֹת שירים וּפוֹאימוֹת בּשמוֹת

צפים, קלים, נמוֹגים: “נדוּדים”, “עם אביב”, “עננים”, “שירי מסע”, “בּקרן זוית”, “כּלאחר יד”, “בּחשאי”, וכו' וכו'. את הרוֹשם הראשוֹן, היסוֹדי, הציף מבּוּל של דברי־ספרוּת בּעלי איכוּת שוֹנה. אף כּי נצטערתי, למדתי זכוּת: אחרי הקרח והסֶכֶר של שנוֹת המלחמה, שנוֹת המחנק, בּאה ההתפּרקוּת, ההפשרה. אין דבר, הוּא יצא מן הסלסלוֹת של הרעיוֹניוּת הספרוּתית והרוֹמנטיקה השאוּלה, וילבּש שנית את אדרתוֹ שלוֹ, האפוֹרה והרטוּבּה

מרסיסי־לילה.

אחר עלה שמעוֹנוֹביץ לארץ והיוּ לוֹ שנוֹת־בּרכה אחדוֹת. כּמוֹ מתוֹך קרן־שפע הריק עלינוּ אידיליוֹת וּפוֹאימוֹת וּבלדוֹת והרבּה שירים ליריים. אך את כּוּלם מציינים הקלוּת וקוֹל־הרבּים, אלה שלא היוּ מנת חלקוֹ מתחילה ורכשם לעצמוֹ בדרכּוֹ. נשאר רק מעט מן הטוֹן ששׂרר בּשירים “בּמדבּר”, “אחרוֹן”, “ערירים”, “על נהר כּבר” וכו'. ושטיפה מהירה זוֹ על־פּני השטח חלה כבר בּתוֹך תחוּם השירה החדשה, שאחזה לה דרכים חדשוות: דרכי הבּיטוּי העירוֹם, המפעל החוֹתך והרצוֹן לכוֹח כּלפּי מעלה. קשה לי להשתחרר מן הרוֹשם, ששמעוֹנוֹביץ הניע אבטוֹמוֹביל מאחר בּא־בסאוֹן מאוֹתה התקוּפה, שהאוֹטוֹמוֹבילים היוּ עוֹד מעטים מאד. גמיאת המרחקים, שכּל כּך שיכּרה את הנוֹסע, לא עשׂתה את הרוֹשם הרצוּי על בּני הדוֹר החדש הרגיל כּבר בּאוירוֹנים.

אך גם בּשנים אלוּ לא ניטלה הסימפּטיה המלוה את אישיוּתוֹ היוֹצרת. נעים היה לי לראוֹתוֹ באמוּנתוֹ הטהוֹרה וּבבהירוּתוֹ הפּשוּטה, בּשׂמחתוֹ על האוֹר וּבעצבוֹנוֹ על הדמדוּמים, בּבחינוֹת העוֹלם שלוֹ

וּבויכּוּחיו עם הגוֹרל. אחדים משיריו העצוּבים נגעוּ עד הלב. ציוּרי־קטנוֹת אחדים ענגוּ ביוֹפי אמיתי.

עתה הגיעה שנת חג ליצירתוֹ. משירוֹ “בּין השמשוֹת”, שרשוּם תחתיו תרס"ב, עברוּ עשׂרים וחמש שנים. רצוֹני להבּיע לוֹ פּה ברכה נאמנה על כּל מה שנתן לי ולכוּלנוּ. יהי רצוֹן, שנראהוּ עוֹד שנים רבּוֹת מהלך בּדרך יצירתוֹ העצמית.


  1. במקור שורות השיר מוזחות – הערת פרויקט בן יהודה  ↩

  2. במקור שורות השיר מוזחות – הערת פרויקט בן יהודה  ↩