לוגו
צרור שירים מאת א. שלונסקי
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

בּהוֹצאת “כּתוּבים” הוֹציא שלוֹנסקי חוֹברת שירים קטנה

בשם “לאבּא־אמא”. כּמעט כּוּלם נדפּסוּ קוֹדם בּמקוֹמוֹת שוֹנים, אך בּהאגדם יחד לצרוֹר, נוֹדף ריחם יוֹתר. בּעיקר הם שירי התרפּקוּת, לפי הכּתיב – על אבּא־אמא. לפי הקרי ־ על עצמוֹ.

"אָכֵן אֲנִי פַּיְטָן. לָכֵן כָּל כַּךְ עָצוּב1

שִׁירִי הָאַחֲרוֹן – כְּמִיָּמִים יָמִימָה."

היחס בּין הפּיטן והעצב הוּא כיחס הסיבּה והמסוֹבב. אחרת אי־אפשר. טוֹב, שההכּרה הזאת הבהיקה על דרכּוֹ הצעירה של הסיח קל־המרוּץ ופרוּע־הרעמה. טוֹב, שבּעוֹד הוּא עוֹשׂה לפנינוּ בלהטיו, הוּא מעיד על עצמוֹ: “אין תמרוּקי־מלים בּצקלוֹני הדל לסוּך מנגינוֹתי – " אף כּי עיננוּ רוֹאה יפה מה שיש עוֹד “בּצקלונוֹ” – הננוּ מטים אוֹזן בּעוֹנג לצליל קוֹלוֹ המתחטא בלבביוּת. קוֹלוֹ צעיר, קוֹלוֹ צלוּל, והוּא מפזז בּלי עמל בּשלבי הסוּלם. הוֹאיל ואנוּ מאמינים לוֹ באמוּנה שלימה, ש”אצבּע בּרק" קוֹראה לוֹ – בּטוּחים אנוּ שלא יזייף את הטוֹן, אם רם יהיה ואם נמוך. בּ“לאבּא־אמא” הוּא הוֹלך בּאוֹרח האמת הפּיוּטית.


  1. במקור שורות השיר מוזחות – הערת פרויקט בן יהודה  ↩