הנגינה העברית היא שדמה עוֹד כּה צחיחה, כּה טרוּשה, שרק אנשי אמוּנה ודמיוֹן חזקים יכוֹלים לנסוֹת לחרוֹש בּה. אחד מן הראשוֹנים, שיצאוּ אל שדמה זוֹ עם בּוֹקר חיינוּ העבריים בּארץ בּמחרשתוֹ הקלה – היה יוֹאל אנגל ז"ל. לב מי לא שׂש על מראהוּ הרענן ועל הילוּכוֹ הקל, על מבּטוֹ הבּהיר ועל חן דיבּוּרוֹ, הוּא סימל בּכל מהוּתוֹ את המוּסיקה העממית. כּבקסמים משך פּה את מחרשתוֹ באוֹר השמש, לעיני זוֹרעים וקוֹצרים, סוֹללים וּבוֹנים, חוֹגגים ורוֹגעים. הוּא חרש בּרינה, עד כּי בא הקוֹצר – ויקצרהוּ בעוֹד מזמוֹרוֹ בפיו. כּל מזמר ושוֹמע זמר בּישׂראל יזכּרהוּ בדמעה.