“כּתובים” נכנסוּ לשנה השניה. הם נפוֹצים בּכמוּת טוֹפסים מרוּבּה בארץ וּבחוּ“ל והקוֹרא עוֹד לא עייף: סימן שהצליחוּ ליצוֹר בּקהל תביעה טבעית. ואמנם בּעתוֹנים מסוּג זה יש משהוּ מגרה וּמעוֹרר בּשביל הקוֹרא בעל הזיקה התרבּוּתית החיה. עתוֹנים מסוּג זה הם מצרכי הזמן החדש, הם מלוים את העתוֹן־סתם בּתוֹספת משהוּ נאצל. כּמוֹהוּ הם נסמכים על הסקרנוּת של הקוֹרא. אשרי מי שיוֹדע להשתמש בּמידה אנוֹשית זוֹ לטוֹבה. החיוּב הבּוֹלט עד־עתה ב”כתובים" הוא היחס הבּרוּר והמתמיד בּשאלת הלשוֹן והתרבּוּת העברית. בּימי פוֹשרים וּפשרנוּת אלה, שנוֹתנים אוֹתוֹתם כּמעט בּכל כּתבי־ העת שלנוּ בכל העוֹלם, נראים “כּתוּבים” בּנידוֹן הנ"ל כּמַשׂוּאה מזהירה וקוֹראת כּאחת. אוֹתוֹת־האש שלוּחים לכל צד, וכנראה שיש מי הרוֹאה אוֹתם. כּל נאמני ביתנוּ מחוּיבים להיוֹת להם לעזר בּתפקיד זה. עת סכּנה היא ודעיכת מאוֹרוֹת. לעוּמת זאת יש לציין בּאי־סיפּוּק את טיפּוּלם הקלוֹקל והארעי של “כּתוּבים” בּערכי ספרוּתנוּ החיה. מה שבּא שם בּמשך השנה לשרוּתה של הספרוּת (והרי זה תפקיד־קיוּמם!) לא נצטרף למפעל של אהבה וּמסירוּת בּאיזה כיווּן שהוּא. אף לא ניכּרה תמיד האחריוּת למה שנאמר ולאיך שנאמר. את הפּגם הזה יצטרכוּ “כּתוּבים” לתקן בּשנה הבּאה וּבודאי ימצאוּ מסייעים בּידיהם. המעלוֹת הודאיוֹת: זריזוּת,

עֵרוּת, גיווּן, אוֹמץ־לב וחן ידוּע הוֹעילוּ לחבּב את “כּתוּבים” בּמידה מרוּבּה. אל ירפּוּ ידי העוֹשׂים בּמלאכה. יוֹסיפוּ ויעלוּ!