מות עלי גרם לחורבנו הגמור של אבו-דואס. גורל. הכל בשל הסוס הארור שהביא איתו בביקורו אצלם. מהיום ההוא – עוד לא ראה טובה, וכמה ימשך עוד הדבר?… הכל נהרס.
אשתו, זו אחות עלי, הצעירה והיפה בבנות, כשנודע לה על האסון שמצא את אחיה וכי בעלה גרם לו – עזבתו ושבה לבית הוריה ועד היום טרם חזרה אליו. אינה רוצה לראות את פניו. כשהוא בא לאוהל הוריה ורוצה לדבר איתה ולהשפיע עליה, היא מתחמקת ויוצאת לשכנים או מתרחקת מהלך יום ושוהה אצל קרובים… מאסה בו. והוא טוען לאבו־עלי:
– זה מאללה. מה אשמתי ומה פשעי? האם מרצוני עשיתי זאת? ידוע לכם שאהבתיו כאחי וכאבי. חברי היה וידידי, נפשי תֶאבַל עליו תמיד, המסכן. מה פשעי ומה חטאתי? נכון שאני גרמתי למותו, אבל הכל מידי אללה…
אבו־עלי חוזר אחריו:
– הכל מידי אללה… הכל…
אבו-דואס מבקש:
– אני רוצה שפטימה אשתי תשוב אלי…
והזקן עונה:
– דבר אליה, מה כי תדבר אלי?…
דברתי איתה והיא אינה רוצה לשמוע לי. יודע אני: לוּ, חותני, אמרת לה מילה אחת והיתה מצייתת לך…
אבו־עלי עונה לו בנענוע-כתפיים:
כוּלשי עלי-חאטרָה – הכל לפי רצונה. אין לי מה להגיד לה… הכל כרצונה…
אבו-דואס מתרגז ומתחיל לדרוש:
– אני שילמתי עבורה כסף רב כל כך – – –
אבו־עלי מפסיקו ואומר בהדגשה:
– אם אינה רוצה בך, אשיב לך את כספך ולך לך לאשר תלך. תקנה לך אשה אחרת…
– לא, בה חשקה נפשי, אותה אהבתי…
– אבל היא אינה אוהבת אותך עוד – –
רע לו לאבו-דואס. כה רע, שאינו יכול למצוא לו מקום מנוחה ונודד ממקום למקום; מכר את אוהלו, מכר את רכושו המעט והוא שבור ורצוץ. הוא מתריס כלפי מעלה, עושה ככל העולה על רוחו. הוא מעשן ב“רמדאן”, ואף אוכל ושותה ואינו מסתיר זאת מעיני אנשים. כשמעירים לו – הוא מוצא תירוץ:
– טמא אני… מקרה לילה, וטרם טבלתי את גופי במים… אבל לפתע מתעורר אצלו רגש של מרד והתקוממות כלפי עולם ומלואו והוא מתפרץ:
– מה, האם יש לי בית? נודד פה ושם; איש חָרֵב אנוכי, חרב, נהרס, מה אתם רוצים ממני, מה?
מרצו סר ממנו. אבו-דואס העליז, האמיץ, בן-החיל, הוא עכשיו שבור ורצוץ ואין לו רצון לשום דבר. מכר את הכל. ה“בית” הזה היה בעוכריו, לא “מזלו” כלל.
הסוס הארור לא היה שלו, אלא של ידיד. הוא רק שאל אותו לימים אחדים. אחרי האסון הביא את הסוס חזרה לבעליו, אבל הלה גרשהו:
מלעון אל-ווּלְדִין המקולל, באבי… הסוס הרג בן-אדם ואתה הבאתו אלי חזרה, את הארור הזה… מהר ותן אותו לאבו־עלי כי מעכשיו שלו הוא, לפי הדין, ויעשה בו כרצונו.
הלך אבו-דואס וקשרו על יד אוהלו של אבו־עלי. הזקן, משראה אותו, רגש ורגז תחתיו וצעק:
– מהרו וקחו ממני את הרוצח הזה! ותיכף ומיד, לבל אראה אותו על יד ביתי…
לא ידע אבו-דואס מה לעשות בו; אף אחד לא נתנו להעמיד את הסוס הארור ליד אוהלו. נאלץ להובילו העירה לשוק ומכרו בכמה לירות. אולי בחלק העשרים משוויו. קנה אותו נוצרי כופר… כי מהמאמינים לא רצו לקנותו ואפילו חינם אין כסף לא רצו לקבלו. שיסלח אללה… שכל אחד יראה באצבע: הנה זה המקולל הרג את עלי המסכן, זהו זהו…
– חָרֵב אני, יא עזיז, שופך הוא את לבו לפני. אין לי בעולם ולא כלום. עוד טרם הולדתי ילד (שמי אבו-דואס שמור לי מנערותי, כך מכנים אצלנו על שם הבן שיוולד!). אשה? – לא. אין רצון לעת-עתה להתחתן עם אחרת אפילו אם אקבל חזרה את ה“סיג” שנתתי עבור פטימה… לא, אין מה לדבר… היא לא תשוב אלי עוד…
והוא מלפלף סיגריה עבה. גומע ספל קפה שחור וחריף, אחד ושנים, ושוקע בתוך העשן המיתמר ועולה מפיו – – –