עליז ושמח הוא עראר. קופץ, שר, רוקד, רועש ושואג. לא יתעייף אף פעם. משתולל ומשתובב בלי הפסק. תמיד עיניו מחייכות. הכל טוב ויפה ומשמח ומצחיק בעיניו, וכי מה חסר לו בעולם? הצאן “אלחמד-אללה מַבסוט”, אוכל ונהנה. במשך שנות עבודתו במרעה אסף לו שלושים ראש צאן כשכר עבודתו. אחרי המלטת החורף ושכר עבודתו לשנה זו הלא יהיו לו – כמה?… ובעוד שנה?… הרי יוכל כבר לקנות את זו שאהבה נפשו, ולמה באמת לא יהיה שמח ועליז?…
לכן קל וטוב לו בשדה.
כשרונות דרמטיים לו, המהנים ומשביעים רצון כל רואיו. הוא יודע לחקות כל אדם בקולו ובהילוכו. תופס תמיד את המצחיק והעוקץ האפייני של “קרבנו”.
יש לו גם יצירות משלו, אימפרוביזציות יפות והמצאות במשחקו. כך הוא מתאר ומשחק לפני הרועים המתאספים סביבו: איך הולך האפנדי ואיך הולך הערבי הפשוט, איך האפנדי נותן שלום ואיך הבדואי ההמוני – וכולם מתגלגלים על האדמה מרוב צחוק קולני ומצלצל. הוא מבליט את בטנו, מנפח את לחיו, שם ידו האחת על אחוריו ובשנייה מחזיק סיגריה והוא צועד לו מתונות, רציני, אינו שם לב לאיש, עובר על פני הכל ביהירות, כאילו כל העולם לא נוצר אלא בשבילו ואין לאחרים חלק ונחלה בו. מפקד, מצווה, מקלל ומחרף צעיר וזקן. מצווה להביא מקל ומרביץ מכות לאחד מסכן מתוך גערה:
– למה ישבת כאן ולא שם:… – פתאום הוא פונה לאחר – ואתה, מקולל, למה עמדת שם ולא כאן? והוא מרביץ…
מיד הוא מחליף את את צורתו – פנים רגילים, חיוך טבעי על פניו, הולך בצעדים חופשיים, מלפלף לו סיגריה – והולך לו…
שוב הוא מקבל צורת אפנדי. ניגש לאחד הרועים, מסתכל עליו במבט חודר וזועם כשגבותיו קמוצות. ההוא מושיט לו יד לשלום בהכנעה, והוא – מרים לאט לאט את ידו ומושיט לו קצות שתי אצבעות ושואל נרגזות וקצרות: מה רצונך? הוא עוזב את פרצופו הזועם ו“נהפך” לבדואי המוני. מושיט את ידו בהרחבה לנשק את קצות האצבעות שנגעו זה עתה את ידי חברו. מניח ידו על הלב, העיניים והראש. עומד בהכנעה שבכבוד ושואל בלבביות האופיינית: השלום לך, השלום לביתך, לצאנך ולגמליך ושוב חוזר ושואל בהתעניינות, בשימו ידו על כתף חברו בחיבה:
– השלום, אתה וביתך… השלום?…
* * *
לעראר אח צעיר ממנו בשנה-שנתיים, והוא ה“פלח” בבית. גר עם אמו הזקנה בין אוהלי שבט נע. הבדואים שמעבדים אדמה בשבט זה – מקבלים בכל שנה הלוואות מהבנק הממשלתי בסכום של שבע לירות זהב בריבית של חמישה למאה. את החצי עליהם לשלם במשך שנה והשאר לזמן ממושך. מתאספים אז כחמישים-שישים בדואים-פלחים והולכים לעיר. כולם מקבלים באותו היום את הסכום הזה ויחד הם שבים חזרה לאוהליהם. עראר הוא הבכור בבית ולכן עליו ללכת לקבל את הכסף, ואז בא אחמד אחיו של עראר להחליפו ליום-יומיים במירעה. אחמד הוא טיפוס שונה מאחיו: ביישן ושתקן, ומרננים אחריו שהוא חי חיים מיניים עם חמורים ואתונות. כשהוא סר הצידה לרגע, לחפש דבר מה, לראות בצאן וכדומה – מתממים הרועים ושואלים זה לזה:
– לאן הלך אחמד? – והתשובה באה בלווית בת-צחוק:
– בוודאי הלך לחפש חמור או אתון, ואולי כלבה…
אין זה גורע מכבודו. דבר שכיח הוא בשבטים והמכובדים מתנחמים שצרת רבים היא. אבל חומר טוב הוא ללעוג על המסכנים, הנכשלים והנתפסים בשעת קלקלה…
עראר שב כמנהגו שמח ועיניו מבריקות ברק-אושר מיוחד. ניכר שהן מסתירות איזה סוד חשוב, ועד מהרה נודע הסוד לכולם:
– ישנתי יא-חביבי במיטה במלון… מה אגיד לך – מיטה כשל האמיר… וישנתי, בחיי אללה ונביאו, כשולטן…
– ואיך ישן שולטן? – שאלתיו.
– יא אחי, הנה כך: הרגליים, באללה, מופשטות וישרות, לא מכווצות כבשדה על האבנים ועל האדמה… הנה יא-חביבי, כך… והוא מראה באופן מוחשי את כל צורות השכיבה על המיטה, אשר טעם את טעמה בוודאי בפעם הראשונה מיום עמדו על דעתו, כי תמיד הוא ישן בחוץ מכווץ-רגליים בין הצאן, הפרווה קצרה ואינה מספיקה לכסות את הרגליים וקר בלילה. ואם נזדמן לו לישון באוהלים – הרי גם שם ישנים על האדמה, אלא שפורשים עליה מזרון, אבל מיטות אין.
לא יכול היה להכיל את שמחתו בקרבו ולכל אחד סיפר אותו הדבר. התלהב מדברי עצמו והתחיל כבר להפליג בשבחה של המיטה הזאת, וכל שהוסיף לספר כן גדל גודלה, גובהה ורוחבה של המיטה – עד כי לא הספיקו לו כבר זרועותיו הפתוחות לציין את מידת רוחבה…
מִשֶנָח קצת אחרי סיפורו על המלון ויושביו – עיקם את אפו ויזדעזע כמתוך גועל נפש:
–אכל פשפשים שם כגודל הזה גודלם – והוא קמץ את אגרופו לציין את הגודל – ועוקצים, אללה יחרב ביתהום… הוא מפשיל את כותנתו ומראה סימנים אדומים על גופו – לא יכולתי לישון…
– שולטן… לעג לו אחד.
ובהוסיפו לדבר הפליג בגנותה של העיר, שלא מצאה חן בעיניו כלל וכלל.
– המ… “עיר – אללה יֶחְרֶב-בֵיתה”. באללה, אין כמו כאן. הנה פה טוב יותר מאשר “בכל-העולם”… כאן יפה ונחמד: אתה רוצה לצעוק – צעק כאַוות נפשך, אתה רוצה ללכת – לך, לשכב – שכב, לרוץ – רוץ, עשה מה שלבך חומד. אבל בעיר – אללה ישמרני. תרים את קולך – תיכף ילעגו לך: חוראני (בן חורן)… שם בעיר אם תצעק, ותעשה מה שתרצה – באללה ובחיי הנביא, יחשבוך למשוגע ומיד יאסרו אותך השוטרים ויביאוך לבית האסורים… בעיר המקוללת, באללה, אף פעם אינני “מבסוט” בבואי לשם… בבואי לשם… אבל כאן – –
* * *
כל הרועים מביטים בו מבט הסכמה, הצדק איתו. אחרי ימים אחדים היו לנו שוב “יצירות” ואימפרוביזציות על חיי העיר, אזרחיה, מלוניה, סוחריה, מושליה ושוטריה – והרועים הריעו מצחוק לכבוד עראר:
– פלתחיה עראר… הידד, עראר…
* * *
שיחת השיחות בין הרועים – נשים.
ביום ובלילה חולמים והוזים על בחורות יפות, ביחוד לבנות עור מתוקות. כמה טוב לראות חיים עם כאלה… והלא היו עובדות: רועים התחתנו עם בנות מלכים, כפי שמסופר באגדות, והדברים כידוע אינן בדותא סתם, אמיתיים הם… והיהודיות כמה מתוקות ולבנות הן, ובנות דמשק כמה נחמדות הן, ממש כאותן בנות מלכים…
עראר אינו אוהב את ההמראה בשחקים ואת ההזיות התפלות והוא פונה למשוחחים כדרכו, ודבריו ניתכים כמים צוננים על גוף קר:
– הגידו, למה לה ליהודיה נקיה ומתוקה לקחת בדואי מלוכלך ומעופש, כמוך אחמד למשל, וכמוך סעיד… באללה, כחמורים כולנו, איננו יודעים כלום. אפילו בת דמשק, כשרואה בחור כמוני – היא שמה את מטפחתה על אפה, כי ריחנו לא טוב… שחורים ומזוהמים, מלאי זבל… כאשר היא רואה בחור דמשקי – נקי, יודע לקרוא ולכתוב, מבין, שיש לו שכל ומוח בראש, – היא מסתכלת בו. הנה כך – והוא מראה פנים שמחים ונוהרים, עיניו מתבהרות ומחייכות בהבעת חן – הנה אחי כך… אבל עלינו? – והוא מעוות את פניו ומכסה בכַפיה את קצה אפו כאילו באמת הרגיש ריח רע ונרעד בכל גופו מרוב בחילה, – הנה כך היא מביטה עלינו. אלה כלל אינן כבנות שלנו…
אחד הרועים נפגע, כנראה, מהערכה זו והוא אומר לעראר:
– אבל הבחורות שלנו הן היפות בכל העולם…
– אל תגיד זאת, יא אחי – עונה לו עראר – היהודיות והדמשקיות אין כמוהן ליופי, הן לבנות ובהירות ומתוקות… – כעבור רגע הוא מוסיף בחיוך:
– הבדואית טובה ומועילה – לבדואים, היא מלוכלכת והוא מלוכלך… לובשים תמיד אותם הבגדים, עובדים בהם וישנים בהם ביום ובלילה והאוכל מלוכלך ומזוהם. בעיר הן מחליפות אולי “עשר פעמים ביום” את שמלותיהן… והוא צחק בצחוק פרא, מלא לעג. אצל הבדואיות שלנו השערות פרועות, מלאות כנים ופרעושים, אבל העירוניות יא חביבי – והוא מחליק שוב על שערות ראשו – השערות סרוקות ועשויות, הינה כך, מתולתל יפה, קצת על המצח, שביל באמצע ונקי; והיא הולכת הינה כך – והוא מציג את ההליכה בראש מורם למעלה, צעדים עדינים נוגעים ולא נוגעים באדמה, מטופפות בחשיבות, כך – מה לה ולנו? מה נדברר איתה? חמורים אנו…
והוא ממשיך:
– אצלם חופש לא כמו אצלנו. לו הלכתי כאן לטייל עם אחת הבנות, למשל עם אחותך סעיד, ואם יוודע לך – תקום ותהרגני נפש, לא תאמין שלא חייתי איתה. אבל אצלם – חופש… ומה עושים? מטיילים בחור ובחורה ומספרים ביניהם. – עראר לא ראה מימיו זוג “פרנג’י” בלילה, ורק מתוך אינטואיציה הוא מתאר את אופן הטיול, הישיבה והדיבורים. כל המסובים פוערים פה ובולעים כל הגה היוצא מפיו ועוקבים אחרי כל תנועה מתנועותיו, המוצגות בביטחה עצמית. – הינה אחרי שטיילו קצת ברחובות העיר יוצאים הבחור והבחורה אל מחוץ לעיר “לשאוף אויר צח”. הוא יושב כאן על אבן והיא יושבת כאן ממולו על אבן שנייה. הוא מספר לה את הכתוב בספרים שקרא בהם, והיא שמה את פירקה על ברכיה ותומכת את ראשה על כף ידה, מקשיבה ושומעת… אחר כך היא מספרת והוא מקשיב…
אחרי גמרו את “ההצגה” מתוך שתיקה כללית ונשימה עצורה הוא “מחליט” פתאום – אגב צחוק פראי ומצלצל: הבדואית היא בשביל בדואי וה“פרנג’יה” לא בשבילכם, יא אחי, בשביל “פרנג’ים” הן…
במשך כמה ימים נעלמה השיחה על הבנות הלבנות, המתוקות, החמודות – – –