מנצור, בחור פרוע שער, יחף תמיד וקרוע. אין לו דרישות רבות מהחיים ומהעולם, מסתפק ומרוצה במה שיש לו. יודע: הכל בן-חלוף הוא, אין דבר של קיימא; הרע – חולף, הטוב – חולף, ולמה לדאוג?

ודאי, שאין זה כלל מהדברים הנעימים ללון בחוץ בימי גשם בלילות-חורף, כשגשם ולפעמים גם שלג בהרים, ורוחות קרים מקפיאים את אצבעות הידיים והרגליים. אבל בכל זאת אין להתיאש. הינה אחרי החורף בא האביב הנעים וגם הוא אינו יציב וקיים. אחריו – בא הקייץ, החום והשרב; ושוב,– חולף, כן. הטוב והרע משמשים תמיד בערבוביה.

זוהי דעתו על החיים והשקפתו התקיפה, ואין להרהר אחריה. שמח בגורלו ובחלקו. הינה הולך לו האמיר ביום גשם לצוד ציד. לבוש חמים, מגפי-גומי ומעיל גשם. העבדים נושאים לו מאחוריו את איזור הכדורים לרובה הצייד. הרועים עומדים להם ליד העדרים רטובים וקפואים מקור החודר לעצמות.

– יא מנצור, ההיית מתחלף עכשיו עם האמיר?… הבה, ילך הוא למירעה בלבושך הקרוע ואתה בלבושו לצוד צייד…

תחילה הוא מוחה בכלל נגד ההשוואה הזאת:

– אמיר הוא אמיר ורועה הוא רועה… –אבל אחר כך הוא מוסיף בהוספה של שבועות וחרמות בכל הקדוש לו – באללה, באללה ובחיי הנביא, איני רוצה בכך! והוא מנמק את החלטתו זו – ידוע: האמיר, ראשו מסתובב עליו מרוב דאגות וטרדות, אינו יכול לישון מרוב עסקים ועניינים. כמה כסף הוא חייב לאנשים. בעלי-חובות באים כל יום לדרוש את חובותיהם ומאיימים במסירה למשפט באם לא ישלם את המגיע להם, ומאין יקח? – ידועים ענייני השבט… מה חייו? מה טעם בחייו? מה טעם בשנתו ובמאכלו הטוב? – הוא, הרועה, חי לו במנוחה ושלוה; בלי דאגות ופחד; אוכל את שלו; שכרו – בעד עבודתו; כך, בשקט. כשיבוא ה’גורל' והוא יתחתן מה יחסר לו אז? הקור והגשם אינם כל השנה, ולמה להתעצב, לדאוג ולהיות טרוד, האם לא טוב יותר להיות עליז ושמח?…

מנצור, ככל הרועים ובני השבט, אינו יודע קרוא וכתוב. גם להתפלל כהוגן אינו יודע, והוא דוקא כמתגאה על זאת. כשמדברים לפעמים על ענייני דת ומנהגיה, הוא אומר בגאווה וצליל של זילזול נשמע בקולו:

– אינני ‘כתיב’ עירוני…

אבל לחלל הוא יודע ונגינתו עריבה ומתוקה. הוא יודע להעריך את כוחו וכשרונו זה. נדמה, שהוא קורא בחלילו, הוא מתפלל בחלילו, מביע את כל רחשי ליבו בחליל. הוא אוהב כשכל הרועים מתאספים סביבו ומקשיבים לנגינתו; ביחוד בלילות, סביב מדורה. כולם שוכבים אז פרקדן עטופים בעבאיותיהם. לפעמים הוא מתייחד עם חלילו ביחידות. הוא שוכב בודד על-יד צאנו ושופך את נפשו בגעגועים, בכוסף פנימי, בצלילים עדינים החודרים למרחוק, מרעידים ומסעירים את נפש השומע – השתפכות הנפש…

פעם בגמרו לחלל – והוא כמוקסם מעצמו; עיניו גדולות, מבריקות ונוצצות כאותם אלפי הכוכבים באפלולית הלילה, והוא סח לי:

– לפני הרבה שנים היה הדבר. היה רועה צאן וחסן שמו. לא ידע הרועה מאומה בלתי אם את הצאן אשר רעה אותם; כי לבדו גדל בין ההרים והגבעות ומלבד הצאן לא ידע איש.

ויהי היום ושני דֶרְוִישִים נסעו בסירה דרך ימים מחוף אל חוף, לפתוח את לב האנשים להבין דרכי אללה ודברי הנביא, עליו השלום והתפילה. ביום מן הימים הגיעו למקום אשר חסן רועה שם את צאנו, ויקבלם בדביחה ובמאכל. וישבו אצלו ימים ושבועות ויפקחו את עיניו וילמדוהו תפילות ואת הכתוב בספרים. ויראו הדֶרְוִישִים כי גמרו את מלאכתם, עלו אל סירתם והמשיכו את דרכם הלאה, ללמד אנשים בינה ותפילה.

רק הם נסעו, ונפש חסן מתעטפת בתפילה. וירחץ את ידיו ורגליו, והאיברים הטעונים טהרה, ויכרע על ברכיו לתפילה; והינה – המלים הקדושות עפו ממוחו ואינו יודע במה להתחיל, שכח את הכל. ויצטער צער רב ויסתכל סביבו מיואש, ופתאום האירו פניו – עינו הבחינה את הדֶרְוִישִים המתרחקים על הים, והם הולכים וקטנים כזו הנמלה הזוחלת על פני הארץ.

חסן לא השהה את מחשבתו. הסיר עבאיתו מעליו ושם אותה על המקל אשר תקע על הגבעה – והנה העבאיה מתנופפת באויר והיא מכנסת את הצאן המפוזר. חסן התחיל פוסע אל הדֶרְוִישִים הלוך ופסוע, מקפץ ומדלג על גבעות והרים וגם על הים כעל היבשה – עד שהגיע אל סירת הדֶרְוִישִים והוא נופל כורע על ברכיו ומתחנן לפניהם:

– רחמו עלי, דֶרְוִישִים קדושים, ולמדוני אך הפעם, מוחי מטומטם… הינה אני כורע בתפילה לפני אללה, יוצר הכל, את השמים והארץ, ימים הרים וייצורים, ואוי לי ואבוי – הכל עף ממוחי… חוסו נא עלי: שפתי מתנועעות ואינן מעלות אף מילה שלימדתם אותי; והמלים מתוקות, כה מתוקות – אנא, חוסו נא, למדוני, ואחזור על זה אלף פעמים ואזכור.

ויסתכלו הדֶרְוִישִים איש על רעהו ועל חסן העומד לפניהם בים כעל היבשה, כורע על ברכיו לפניהם, וישאלוהו:

– חסן הרועה, איך שפכת את לבך לפני אדון-העולמים טרם באנו אליך?

– דֶרְוִישִים קדושים! טרם ידעתי אז כנותו בשם, אבל הרגש הרגשתי בלבי, נפשי היתה יוצאת לרום השמים, שמש, ירח, כוכבים ולמרחבי שדות ועמקים, ומתמלא הייתי אהבה ורחמים לכל היצורים הרבים עלי אדמה ובאויר העולם עד שלא יכולתי הכילם בקרבי. אז הייתי לוקח את חלילי, מנגן ומעלה שבח והודייה לכולם, לכל אשר ראו עיני והרגיש לבי; מנגן ומנגן לפניהם שעות וימים, ערבים ולילות – – –

והדֶרְוִישים לא נתנוהו לגמור את דבריו ויאיצו בו:

– שוב יא חסן הרועה, הקדוש והנכבד, לצאנך, להרריך ולגבעותיך; אין לך צורך בתפילות ובמלים; שכח, שכח את אשר למדנוך; לא בשבילך הם. שוב לחלילך. קח אותו לפיך ושפוך את ליבך בניגוניך – כמאז ומקדם. קדוש יאמר לך – שוב, שוב לצאנך ולחלילך – – –

ואני הרגשתי אז במנצור חברי את נשמת חסן הרועה פועמת בקרבו.

הבינותי את גאוותו התמידית באמרו:

– אני אינני ‘כתיב’ עירוני…