לוגו
אוכלים בשר...
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U
19.jpg

פעם הוכחתי לחברי הרועים על שאינם מדקדקים ביותר בדיני “שלי ושלך”.

היה זה בזמן שאכלנו יום יום לשובע והיינו מקבלים את ארוחותינו פעמיים מידי בעל הצאן או ה“מלחאק” – העוזר הצעיר.

עכשיו עוברים ימים שלמים והרעב אינו פוסק מלהטרידנו. יש שאוכלים פעם ביום, ואותו יום – יום מוצלח הוא. אף כי לא לשובע, כאילו רק לגרות את היצר ולהרגיזו… מוכרחים “להסתדר”. הכוחות הולכים ופוחתים, נחלשים, מי הביצה משפיעים לרע על הקיבה. נדמה תמיד: חלל ריק בפנים. תהום…

מתחילים במרץ “להסתדר”. מרחיקים לכת ורועים נעלמים לשעות אחדות בערבים ובלילות בשדות ובגנים ומביאים בצלים, חצילים וקשואים מגני-הירקות הרבים אי שם ליד כפר פלחים.

20.jpg

לא רחוק ממקום חנייתנו היתה מונחת ערימת תבואה. כל יום היה בעל התבואה לפני לכתו משם, עושה סימנים בערימה, מחשש שמא יגנוב השומר עצמו, השוכב עם חמורו ליד הערימה.

– שניים מהרועים התקרבו בלילה ומלאו שק בתבואה והסתלקו. שאר הרועים דאגו כבר לכך, שבעל השדה או השומר לא יחשדו חלילה ברועים. מה עשו? נגשו והתירו את החמור מקשריו והוא רץ ישר לערימה… כלבי הרועים נבחו ורצו אליו להפחידו. החמור, נפחד ונרעד, התבוסס במקומו; וכשהתעורר השומר לקול הרעש הזה, ראה את החמור על יד הערימה והסימנים מקולקלים…

אותו יום אכלנו פיתות טעימות… הלכו הרועים אל טחנה קרובה והחליפו את הגרעינים בקמח בחצי משוויָם, כי יודע הלה: אלה לא על שדותיהם גדלו…

מתכנים תכניות חדשות איך לחדור למקום פלוני ואלמוני. מוכרחים למצוא עצה… ודאי. אין מתנגד, טוב.

וצחוק מקניט מתפרץ:

– המ… לא יפה? מה?

קל, כנראה, להוכיח אחרים בשעת שובע…

* * *

קשה מנשוא. שוב יום וחצי רעב ממש. אוכל לא בא לפינו. מה יהיה? אפסו התכניות. שומרים על הרועים בשבע עינים, רבו מידי הגניבות בכל הסביבה. רעב…

ולפתע – נס ממש:

– הכבשה, “הקֵרחָה-אוּמגֶ’דלֶה” (מצבע חום ובעלת אוזניים מדולדלות כצמות) חולה – כך החליט חברי והוסיף בקריצת עיין – צריך לשחטה בטרם תמות… באללה, בודאי תמות…

ניגשתי אליה והתבוננתי בה. בדקתיה. כולה שמנה ובריאה היתה ואכלה לה בתיאבון…

הראש סחרחר ומכביד על הכתפיים. סביב העיניים נראים עיגולים עיגולים. אפלים ועבים העיגולים והם הולכים וגדלים. אפל – בעצם היום המופז קרני שמש מזהירים. רעד-קור עובר בחוט השדרה. בפה – יובש והלשון משתרבבת בכבדות ולוקקת בשפתיים היבשות. במוח קטעי מילים וריסוקי משפטים מעורפלים – כבשה חולה, בריאה, שמנה… תמות… ודאי… לא, בריאה היא לגמרי… לא תמות. קריצת עינו של הרועה: צריכים לשחטה… לשחטה? כן… תמות, נמות, אנו… אנו?… שחיטה. זיעה קרה

21.jpg

מכסה את כל הגוף… אופ… אופ…

– תן את פגיונך, יאללה!…

– הנה הוא יא חביבי, הא לך.

* * *

כן. אכלנו בשר צלוי לשובע.

חברי החליף חתיכות בשר בטבק. ליפפנו סיגריות ועישנו. נעשה טוב. פנים קורנות – כולם שבעים.

באותו יום עלה אחד הרועים לגולן. נתן חברי בידו חתיכות בשר עטופות בשק, ובפיו דברים לבעל הצאן:

– הכבשה ה“קֵרחה-אומגֶ’דלה” חלתה וגססה, לא יכולתי לרפאותה וכמעט שלא הספקתי לשחטה… כך תגיד…

– על ראשי ועל עיני!…

לפנות ערב הודיע רועה אחר:

– טלה “חלה” אצלי, צריכים לשחטו…

עיני כולם הבריקו משמחה.

אוכלים בשר – – –