לוגו
שודדים
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U
9.jpg

כולם הלכו לישון וָאיוותֵר אני ומוחמד אל קַהוג’י לבדנו על יד המדורה הלוחשת באוהל האורחים. מוחמד עישן לו סיגריות בלי הרף מתוך מצב־רוח. פניו מעוננים, מבטו מכווץ, פראי, חודר ונוצץ, שכב לו פרקדן והסתכל למרחקים.

– מה אתה רואה לפניך עכשיו יא־אחי, מוחמד? – שאלתיו בזהירות.

הכל עובר כרגע לפני עיני, מצטיירות תמונות… כן, הוא היה פעם “שד” ובחור כארז. השמש רק היתה “נושקת את האדמה” ונעלמת – והוא כבר על הסוסה. הרובה איתו והולך לכאן ולשם ולא קרה אף פעם שישוב ריקם. תמיד הביא דבר מה. אם לא הלך הכל כשורה אז מוכרח היה גם לרצוח, אבל היה מוכן תמיד גם ליהרג… עכשיו נשתנו הזמנים, "חכּוּמה!… לא השנים ההן השנים האלה. בשנים שעברו היו בני חורין, העולם – שלך; עכשיו מסתכלים עליך היטב, היטב… שבטי המדבר עודם נוהגים כבשנים הקודמות, אבל גם שם יד הממשלה מתחילה מגעת ומכבידה, והחופש שהיה פעם הולך ונעלם…

– עכשיו אמנם עודני די צעיר, אבל איש חָרֵב… בלי בית מתגולל אצל אחרים.

ארבע נשים היו לו וכולן מתו. האחרונה מתה רק לפני שנתיים. היתה טובה ויפה והביאה לו את קאסם בנו. אחרי מותה – “הלכה הנפש” מהכל. עזב את שבטו ואת אוהלו, לקח את בנו ואת אביו הזקן – ובא לכאן. נעשה לקַהוג’י, מכין קהווה אצל ראש השבט ומכבד אורחים – מַלֶש… אין דבר… ומיום שמתה זו, באללה “ראַח נַפשִי מִן א־נִשוּאַן” הלכה הנפש גם מנשים. כזאת האחרונה, באללה, אין כמוה בעולם. ארבע נשים היו לו – והוא יודע…

זכרונותיו שוטפים – והולכים. נזכר במקרי חיים והוא עודנו צעיר – “קום”.

נקמת דם היתה בין שבטו ובין שבט מ. מימים ימימה. תמיד היו מתנפלים בני שבט אחד על השני. ופעם יצאו עשרה מבני שבטו ל“עַ’זוּ” (שוד), וכולם צעירים ואמיצים. הוא אמר להם:

– גם אני אלך אתכם.

אמרו לו:

– אל לך ללכת. אתה בעל צאן וגמלים ובעל משפחה, והיה אם יהרגוך – מי ידאג לכל אלה?

– לא, כי כן אלך! – ענה ודמו רתח בקרבו. הוא בא הביתה ואמר לאבא: – הנה היום חתונה ב“חַמוּלָה” – בית־אב פלוני, אלך גם אנוכי עם ההולכים. רכב על סוסתו והרובה איתו. לפנות ערב השיגם על אחת הגבעות שעל יד ה“חמולה”, מקום חגיגת החתונה – – –

שנים עשר יום רכבו ממקום למקום. ההצלחה לא האירה פניה ולא היתה הזדמנות טובה להוציא לפועל את זממם. ויהי כי העריב היום והנה עדר־גמלים נראה מרחוק. עלו על גבעה ולפני עיניהם ארץ ישרה כעל כף היד ועל יד העדר נער רועה. רק מרחוק־מרחוק נראו עוד עדרים. הנער היה חמוש ברובה, אקדוח ופגיון; הם קשרו את הסוסים על יד קוצים מעבר לגבעה והתפשטו סביב הגבעה ברגל. הרועה הרגיש במצב הדברים ופתח עליהם באש – אבל לא פגע; הנער יורה מלפניו על המתקרבים. אז התגנב מוחמד מאחוריו מבין העדר, קפץ עליו ותפסו בצווארו והתחיל לחנקו. הרועה פירפר מתחת לידיו. כאשר ראה הרועה סביבו והנה כל הבחורים עומדים מוכנים לירות בו מרוביהם – התחיל לבקש רחמים “דחילך”. הורידו ממנו את נשקו והוא הושיט גם את הכדורים בלי אומר ודברים.

הלילה ירד עליהם והם רצים כל הלילה עם העדר. עם זריחה ישבו לנוח ולתת אוכל לסוסים ומנוחה לגמלים. אחד מהם שמר על הגבעה והנה הוא רואה עשרות רוכבים דולקים אחריהם. נתן סימן, ועד שהצטרף אליהם – היו כבר כולם מוכנים לרוץ הלאה. שמו את הרסנים בפיות הסוסים והתיצבו הכן.

החליטו ששלושה מהם יבריחו את העדר והשמונה ישארו ויעכבו את הרודפים ולא יתנו להם להתקרב, ובינתיים – יספיקו אלה להתרחק ממקום הסכנה. עבר זמן, “כמהלך מכאן לחורשה ההיא, ההיא” – והגיעו למישור. והנה כשלושים רוכבים השיגום ופתחו עליהם באש. הם ענו באש. בראשונה הפילו מהרודפים שתי סוסות וגם סוסה שלהם נפלה. וכעבור רגע קיבל אחד הבחורים כדור בראש…

10.jpg

היה צעיר יפה וחמוד, בעל מחלפות שהגיעו עד המתניים. הוא הספיק רק לצעוק “דבחוני” – הרגוני, והתגלגל מת מעל הסוס. – תפסוהו ושלחוהו עם אחד הבחורים קדימה לפניהם. נרגזים על מות חברם התחילו להמטיר אש ביתר מרץ וכעס והפילו ארבעה אנשים מהרודפים וכן נפלו חמש סוסות פצועות. גם הללו לא טמנו את ידיהם – והספיקו לפצוע אחד הבחורים בירכו ונפלו עוד שתי סוסות, – אבל מעטים אלה לעומת הסוסות הפצועות אצל הרודפים.

באו רכובים אל ההרים – שניים שניים על סוסה אחת. הפצוע והמת ביניהם. לפנות ערב הגיעו לאותה “חמולה”, אשר שם נפגש ביום הראשון עם חבריו. עדר הגמלים חיכה להם בשלמותו עם שלושת מלוויהם.

חפרו קבר למת ויקברוהו שם. “הו־או… היה זה ולד”, “אין רבים כמותו – בכל העולם”… את הפצוע רחצו מהדם ועזבוהו אצל ידידים לטפל בו.

בינתיים הוגד לאביו ולאשתו של מוחמד כי הוא נהרג. שמעו שמועה מעובר אורח: אחד צעיר, “אַבוּ־גִ’דַאִיל” – בעל מחלפות עד המתניים נהרג – ולו היו אז מחלפות ארוכות (אל תסתכל בי עכשיו, חביבי, יד “הנסיב” הגורל, היתה בי…) – – –

טרם נפרדנו כל אחד לאוהלו התחלקנו בשלל. מנת כל אחד – תשעה גמלים. גם לפצוע וגם למת אותו חלק. גמלי המת ניתנו למשפחתו (ואין מן המנהג להוסיף למשפחת המת יותר מלכולם; מותו – “נסיב”, גורלו המר גרם לו…) כאשר התקרב מחמד לפני אוהלו – שמע קול בכי ויללה של אשתו, אחיותיו וקרובותיו הטופחות על חזיהן בקינות – “יא מוחמד, יא מוחמד”…

משהשגיחו בגמליו הבאים לפניו והיכירוהו נהפכו כהרף עיין הקינות לשמחה. חבקוהו, נשקוהו וסדרו פנטסייה. הנשים הילילו “היללא” – אשתו ראשונה וכולן אחריה, ופניה קרנו כשמש ועיניה נוצצו…

– אבא פניו היו רוגזים ורצינים. אין הוא אוהב לגלות לבו בפני אנשים. הוא שחט הרבה כבשים לכבוד האורחים שבאו לברכו ולשמח אותו, ולי אמר אז: גרמת לנו עגמת נפש וצער רב…

משהסתכל בגמלים, בחנם, בדקם ומיששם בידיו – הוסיף בצחוק ובקריצת עיין:

– מַלְעוֹן־אִל־ווֹלֵדִין… דַיוּס, שיטאן… מקולל, שטן שכמותך…

11.jpg
12.jpg

בני השבט המוכה לא שכחו את “הע’זו” ואת ארבעת בחוריהם וסוסותיהם הפצועות. הם הדריכו מנוחה וגרמו עוד התנפלויות, שוד ודם…

– ואשה זו, אֵם בני, יא אחי – אבל הפסיק באמצע את דבורו, נשך את שפתיו בכאב ולא יסף לדבר באותו ערב.

את מבטו המכווץ ריכז אי שם במרחקים – – –