לוגו
עומר ואהובתו
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U
18.jpg
19.jpg

עומר, רועה צעיר כבן עשרים ובעל פנים אמיצים, לסתות בולטות ועיניים עֵרות ושחורות. עובד זה שנים, מהיותו עוד קטן, בעדרי זרים וחולם על היום המאושר, בו יוכל לבקש את שאהבה נפשו מידי אביה.

לפני שנה הוא היה כבר קרוב למטרתו: כחמישים ראש צאן היו לו מלבד הטלאים שעמדו להיוולד, אולם “נסיב” – גורל: שלג ירד בגולן העליון וטרם הספיקו לרדת עם העדרים לעמקים – הקור הנורא עשה שמות בצאן וגם חצי מעדרו של עומר גווע ומת…

עכשו יש לו כשלושים וחמישה ראש צעירים ומבוגרים, בריאים ושמנים. הם רועים בתוך העדר של בעליו.

הוא יושב כל הימים על יד הצאן וחולם והוזה על בחירת לבו. הנה יכול היה כבר כיום לגור איתה יחד באוהל אחד. היה לוקח עדר גדול בחכירה ורועה עובד אצלו בשכר והוא היה יושב לו באוהלו ומקבל אורחים, מסדר בשבילם קהווה ומכבדם… עכשיו – עוד שנתיים יצטרך לעבוד. גורל…

בלילות, בייחוד בלילי־ירח, כשכל העולם חולפ־הוזה, אין הוא יכול להרדם; דמו רותח בקרבו ומסעירו, מצפרני אצבעות רגליו עד שערות ראשו; גלים מחשמלים את חוט שדרתו ואינו יודע מנוחה. הוא רואה את אהובתו לפני עיניו; כולו תשוקה וכוסף. אינו יודע למי למסור את עושר רגשותיו המפכים בו כמעיין מים. הוא קם וקופץ, רוקד, שר, צועק בהרים ואינו מוצא מרגוע לעצמו; הוא קורא ל“שעלאן”, האיל הצעיר שגידלו וטיפחו בעצם ידיו והכרוך אחריו ככלבלב. הוא מלטפו על כבו, מגרדו, סביב אוזניו, על צווארו ומטביע לו נשיקה על אפו; הוא מרביצו על ידו ונרדם כשזרועותיו חובקות את “שעלאן” חזק, חזק…

* * *

20.jpg

בפעם הראשונה ראה אותה בחגיגת החתונה.

הלכה שורה ארוכה של בֶּדואיות צעירות אחרי הכלה, שצעדה לפניהן בלווית חברותיה הקרובות ביותר, עטויה צעיף ועל ראשה עבאיה, בדרכה לאוהל החתן. אחריה נשאו את ה“סנדוק” – תיבה לא גדולה מלאה בבגדיה וקישוטיה – הרכוש שמביאה איתה לאוהל בעלה. כולן מקושטות בשמלותיהן השחורות והצבעוניות – נוצצות, גלויות פנים מקועקעים, עיניים מוכחלות, צפרני ידיהן וכפותיהן צבועות “חינה” – צבע אדום בהיר. שרות שירים ומפללות בפיהן. רוקדות ומשמחות אותה בדרכה…

משהכניסו את הכלה לאוהל הקרוב, בו ישבו נשים וחיכו לבואה, הסתדרו הצעירות בחצי עיגול, כולן שרות בעֵירנות ובהתלהבות ורוקדות בקצב.

התאספו נשים וילדים סביבן. גם ה“שבאב” (הצעירים) עברו כבדרך־אגב ושלחו מבט חטוף אל הרוקדות הצעירות והמתלהבות. עומר, שעזב את צאנו לשעה קלה היה בין הצעירים האלה; ואך ראה אותה, לא הוסיף יותר לראות את האחרות ולא את “כל העולם” סביבו. נפשו נעה בקרבו…

היא, פטימה, בדואית בת שבע־עשרה. דקת־גיזרה, אצילית, גבוהה. עיניים לה גדולות ונוצצות כפנינים מתוך פנים נהדרים ומשולהבים בהתלהבות הריקוד. שדיים לה – כתפוחים, בולטים מקיפולי שמלתה הרחבה בעת שהתנועעה עם חברותיה בקצב…

כשעומר נזכר באותו רגע – הוא מתוודה בלחש:

– לולא הבושה היה בוודאי נופל לרגליה ומחבקה ומנשקה…

הבחורים הצעירים רקדו במרחק מה לפני אוהל האורחים, לקול הקצוב של המחללים בחלילים. עומר נכנס בין הרוקדים והתחיל לרקוד כמטורף ריקוד פראי תוסס. הלהיב בקריאות את הבחורים ושאג ברעם בקולי קולות. כולם ענו לו בקריאות וההתלהבות גברה מרגע לרגע.

ההתלהבות הפראית משכה את לב הבחורות הרוקדות, והן, כמתחרות שקטות, התחילו להראות את כוחן. עומר שלח מבט לעבר הרוקדות, וכשפגש במבטה של פטימה השהה מבטו והצמידו אל פניה, גופה ועיניה…

אחת “הילילה” בגרונה וכולן אחריה. פתאום יצאה אחת מהרוקדות, עטופה עבאיה על ראשה ובידה פגיון שלוף, והתחילה לרקוד לפני שורת הבחורים הרוקדים. יצא אחד לקראתה בריקוד לאט־לאט והתחיל מתקרב אליה לתפשה ולכבשה. אבל היא הגנה על עצמה כשהיא מנפנפת את הפגיון, מקרבת אותו סמוך לפניו ומכריחה אותו לסגת אחורנית. גופה מושך ומגרה, בתנועותיה הכבושות־הקצובות. יצאו בחורים אחדים מולה; הם מנסים להתקיפה, לתפסה ולכבשה. אבל היא הודפת את כולם אחורנית כשהיא תוחבת את פגיונה כמעט לעיניהם ולפניהם. הלהב נוצץ מול השמש ו“מפחיד” גם את הרוקדים האמיצים־החצופים.

עומר יצא לקראתה כולו פרא. הכַּפיה והעקאל שמוטים לו על צווארו, מחלפותיו פזורות, עיניו כיוצאות מחוריהן. הוא רקד הרבה זמן לפניה ולא נכנע מהרה, כאחרים; לא נתן לה להדפו. כרכר סביבה ושוב מתקרב מאחור ומהצדדים; ובפעם האחרונה, כשהיא התחילה הודפת אותו אחורנית אל שורת הרוקדים, שלח אליה מבט כוסף ולוהט. גם היא ענתה לו באותו מבט מתוך פניה המכוסים למחצה… רק רגע ושוב הפכה את פניה וגופה לעבר הרוקד החדש…

בגמר הריקודים שאל עומר, ככל הבחורים שהספיקו בינתיים “לשים עיין” כל אחד על אחת הבנות שמצאה חן בעיניו ואשר הספיקו כבר להחליף מבטים:

– בת מי זאת?…

וכאשר נודע לו מקום אוהלה של פטימה איֵהו – שב לעדרו בעיניים נוצצות ולב מלא גיל.

למחרת בא להשקות את צאנו על יד המעיין הקרוב, שממנו ממלאה פטימה את כדה במים…

* * *

על יד המעיין נפגשו מבטי שניהם יום־יום. רועים רבים רבצו כאן בשעות ההשקאה עם עדרי צאנם. הרבה בנות באו לשאוב מים ועומר לא הצליח לדבר איתה פה אל פה. פעם כיוון את הרגע שהיו חופשים ממבטי זרים והוא לחש לה:

– בואי לשדה על יד החורבה; שם אחכה לך…

והיא באה.

הוא שפך את ליבו לפניה:

– נפשי יוצאת אחריך…

והיא אמרה לו:

– מרחוק – ונפשי ולבי איתך. תמיד חושבת עליך; רק עליך.

יום יום היא מחכה לו על יד המעיין. היא היתה באה ושואבת לאט־לאט מים ומציצה לצידו; מעמידה את הכד בצד ובעצמה ניגשת לפלג לרחוץ את ידיה. עומר היה ניגש ושופך בשובבות את הכד על פיו… מיהרה פטימה, אגב קללות קולניות כנרגזה באמת, למלא שוב את כדה. היא חוזרת לפלג לגמור את רחיצת ידיה באיטיות, כרוצה להאריך את שהותה במקום. הוא מתגנב ושוב שופך את המים מהכד; והיא רצה, אגב רוגז וחרפות מעושים, למלא לה את כדה, ועיניים מחייכות־נוצצות מופנות אל פניו המפיקים אושר.

– יא עומר, הרי היא תכעס עליך – שאלתיו פעם – ולא תוסיף לבוא.

– לא, לא תכעס עלי אף פעם… – מקיש בלשונו לשם חיזוק – לא!

– ולמה אתה מכעיסה?

– אני רוצה שהיא תתעכב ולא תמהר כה ללכת מכאן… היא יודעת שאני רוצה לראותה.

אגב הבטה לצדדין הוא מוציא חגורה אדומה, שהיא הביאה לו לפני יום שיקשטנה בקצוות. הרועים יודעים הרועים עבודת קישוט זו. – זה שלה… בשבילה…

פטימה עברה פעם בדרך ואנו עוברים במקרה עם העדר על ידה. היא היתה אצל קרובותיה במחנה הקרוב ועתה שבה הביתה. היא ברכתנו לשלום. עומר קרא לה לגשת אליו. היא סירבה:

– אני ממהרת…

21.jpg

הוא זרק אליה אבן כבדה. האבן כמעט שפגעה בה.

– ריר אדבחיטש, אחרת – אהרגך, אם לא תגשי…

היא ניגשה. הסתכלה בו בעיניים מושפלות ומתביישות.

– אני ממהרת הביתה… אבא יהרגני, באללה ובנֶבִּי, יהרגני…

והוא נתָנה ללכת כששיניו הלבנות מחייכות מבין שפתיו. הוא ליווה אותה בעיניים חומדות וקרא אחריה בלחש־חיבה:

י־א פ־טי־מה…

* * *

22.jpg

נדדנו חודש ויותר לעמקים. כשחזרנו לא הרחקנו לכת עם העדר. התחלנו לרעות לא רחוק מהמחנה, מקום מגוריה של פטימה. כבר יומיים מאז בואנו ולא נזדמן לו לעומר לראותה. חששה מעין אדם שלא תשזפנה; גם הוא התחיל להיות זהיר בפגישותיו איתה.

בבוקר היום השלישי ואנו רועים על הגבעה מול מחנה האוהלים – והנה אבי פטימה, אשתו השנייה ובנה יוצאים מהאוהל. האב עלה על סוסתו, האשה והבן הלכו אחריו ברגל. היום יום שוק בעיר בקרובה ובודאי עליהם לקנות דבר־מה בשביל הבית. עומר לחש לי:

– היא נשארה בבית… כולם הלכו…

– לֵך – אמרתי – ואחכה לך בסביבה זאת, למטה…

כעבור שעה הוא שב. מאושר. עיניו קרנו ונוצצו – עיני אוהב. הוא הביא לי גם מתנה ממנה…

– פיתה מקמח חיטה אפתה בשבילי ושלחה גם לך.

– היא טובה מאוד…

– אין כמוה בכל העולם, באללה…

באחד הימים נפוצה שמועה כי אסעד קרובה עומד לשלוח אנשים לאביה לבקש אותה מידו. ימים אחדים התרוצצנו עם העדר על יד המחנה ועומר חיכה לה.

חורף. מי־גשם בכל מקום, בכל חריץ, ערוץ ובקעה, ואין צורך ללכת עד המעיין לשאוב מים, בלתי אם מים לשתייה. לכן אין פטימה הולכת כל יום אל המעיין.

צהרי יום שישי. ערפל כבד כיסה את הארץ עד כי קשה היה לראות את העדר כולו, ופטימה נראתה בדרכה למעיין. כשהרגשתי בה, מיהרתי לבשר בקריאה את עומר, שעמד מעבר השני של העדר ושמר עליו, שלא תתקרב חלילה חיה טורפת כרגיל בימים אלה.

הוא עיכבה במתינות. כבש את התרגשותו אבל תפסה כתפוס כבשה מרדנית; ניענע אותה בכתפיה ועיניו מאיימות:

– את תתחתני עם אסעד? מה?!

הוא תפס אותה בגרונה, כאילו לחנקה. אבל היא עמדה לפניו בלי פחד והישירה את גווה באומץ:

– לא אני, עומר יא עיני, רוצה זאת, אלא יובא (אבא) רוצה…

ועיניה נהיו עגומות־עצבניות.

הוא העביר את ידו בלטיפה על גופה ותיכף חיבקה בחזקה כשהוא עוטפה בעבאיתו ומנשקה. היא הניחה לו לעשות בה כרצונו, אבל אחרי רגע התחמקה בחזקה מזרועותיו, תפסה את הכד שקודם העמידה על ידה – וברחה – רצה אל האוהל חזרה…

כשהוא נרגע מהתרגשותו הרבה, ניגש אלי ואמר בקול מצטדק:

– לפני חברי לא הייתי עושה זאת. רק בך אני בוטח שלא תגלה סוד אף פעם בחייך… אתה אחי…

ולעצמו רטן: אני אהרוג את אסעד, באללה אני נשבע, אם יבקש את פטימה לו לאשה – באללה, אהרגנו. אהרגנו…

אנו התרחקנו באותו יום עם העדר הרחק, הרחק – – –

* * *

אביה של פטימה הוא שייך משבט מ. מסביבות חומס. לשבט הזה כאן באו על פי מקרה. לפני מכמה עשרות בשנים קרה מעשה וראש שבטם התאהב, בעברו בדרכו ממרחקים לשבטו, בבת שייך מחורן. מפני סיבות שונות לא יכול היה להשיגה בהיתר ובדרך ישרה. אך שב לשבטו, שלח ארבעים מאנשיו לחטפה ולהביאה. כולם היו צעירים ואמיצים ולא ארך הזמן ויביאוה אליו כאשר ביקש מידם. כאשר הרגישו האב השכול ובני שבטו מה שעוללו להם בני השבט מ. חרה אפם בהם ויתחילו לרדוף אחריהם; אבל הצעירה היתה כבר באוהל השייך.

ויערכו מלחמה כבדה ויִנָגפו החורניים ויברחו באלף דרכים לפני בני מ., ולא הסתפקו בזה המנצחים כי אם רדפו אחריהם עד למחנם, שדדו את רכושם וגם כבשו חלק ממקומות מגוריהם ויתישבו בהם.

לא ארך הזמן ובני השבט פ. שכניהם החדשים, והאמיר בראשם, לחצו אותם ולבסוף גם כבשום. וישארו ביניהם, כבית־אב בפני עצמם, ויעלו מס לאמיר.

הם אינם מתבוללים ואינם מתערבים עם יתר בני השבט, אם כי הם נהנים מכל הזכויות של כל בני השבט. שמם הקודם עוד נקרא עליהם; גרים במחנה לחוד, כולם יחד.

מסכֵּנִים הם עכשיו. אין להם הרבה צאן, גמלים ובקר; גם השייך, הוא מוצטפה, ככולם. עדר קטן לו וסוסה אצילית ואוהלו קטן ככל יתר האוהלים שבמחנה זה. אין לו שום ערך כלפי חוץ אם כי בשם “שייך” עודנו נקרא בכל מקום. אולם מלבד ב“חמולה” שלו, הזוכרים עוד חסד נעוריו, אין לו שום השפעה. הוא הולך ומתנוון כבני שבטו הנמצאים על ידו.

הוא אינו מקבל – כדרך השייכים – מנתיניו ומכבדיו שום מס ותשלום, כי כוחו – אפס. ובמה יגן עליהם תמורת המס? וכי מה יהנו ממנו, כדרך שנהנים משייכים תקיפים ואמיצים?…

גם באוהל האורחים אינם יושבים תכופות, כי יודעים: מסכן הוא ועני. רק על דבר אחד הוא שומר: את בנו הצעיר הוא שולח ל“כתיב” ללמוד קרוא וכתוב קצת, כדרך כל בני השייכים. הוא בעצמו הולך בטל, כיאות לשייך. לובש בגדים טובים, “שייכיים”, שפשטו כבר מזמן את צורתם. מתהלך בכל זאת בראש מורם וגאה, ומספר במסיבות את גבורותיו משנים עברו. שומע בהנאה כשאחד מבני השבט, מהזקנים, נזכר בימים ההם, כשהיו עדיין צעירים, כוחם במותניהם ומפורסמים בגבורותיהם. אז הם שוכחים את מצבם כעת, עיניהם נוצצות ומבריקות, כאילו זה עכשיו קרה הדבר…

והוא, מוצטפה, היה אז השייך על כולם והלך בראש.

* * *

23.jpg
24.jpg

עומר שלח אליו שליחים לבקש ממנו את פטימה בתו לאשה לו.

ישבנו על יד חורשת עצים. האויר רווי גשם; עננים מכסים את השמים; אפור העולם… אי שם בוקע פס כחול ומיד ענן לבנבן מכסהו. אנו יושבים בדומייה ומסתכלים על הצאן המפוזר והשקוע במרעה. עומר הוציא מכיסו חגורה.

– יש לך מחט?

– בבקשה, הא לך!

הוא יושב ומקשט בחוטים צבעוניים את חגורת אהובתו בהקפדה זה חודשיים. פעמים אחדות נשא עיניו אלי כרוצה להגיד דבר מה, אבל אינו מעיז. השפילן מיד ושקע בעבודתו. כעבור רגע התאזר עוז ופתח בשאלה:

– אתה, יא עזיז, “כַּתיב”, לא כך? אתה יכול לעשות לי “חג’אב” (קמיע), טוב?…

– לא, יא־חביבי – עניתי לו. אינני יודע לעשות זאת. אף פעם לא עשיתי זאת…

– כן אתה יודע! כל “כַּתיב” יודע!… ובאמרו זאת, הוציא מכיסו חבילה קטנה והתחיל לפתוח סמרטוטים מסמרטוטים שונים. בתוכם היתה מונחת חתיכת בד קטנה, לבנה, ובה תלתל שערות ארוך, שחור…

– זה של “בנתי”… של אהובתי. עשה יא עזיז, “חג’אב” למעני… למען אחיך… למען ידידך…

והוא הוסיף:

– לשום איש אינני מראה זאת. זה יקר לי מאוד. באללה, אני מנשק זאת לפעמים. הראיתי לך באשר אחי הינך…

הוא הוציא עוד חבילה קטנה עטופה סמרטוטים קטנים ובה צמיד כסף וטבעות שונות. אלה הם מתנות בשביל אהובתי.

הוא לקח כל זאת בידיו, מישש באצבעותיו כדבר חי. עיניו נוצצו משמחה והנאה.

– כבר הוחלט. באביב אתחתן… – התעשה לי זאת? התכתוב? אתן לך גם משערות ראשי ותעשה זאת יחד. הוא מסתכל בי בעיניים מבקשות ומתחננות, כאילו רק בי תלוי אושרו בעולם. לא יכולתי לעמוד בפני מבטו זה, למרות את פיו ולסרב. הבטחתי לו לכתוב כתב ברכה והצלחה ואיחולים ליום חתונתו באביב, לפני שיתחתן.

הוא הסתכל בי בעיניים מחייכות ומלאות הודיה:

– טאיב, יא עזיז… אתה אחי…

* * *

עומר מסר את כל רכושו לאבי פטימה ונשאר חייב עוד עשרים ראש צאן. חשב עומר: אחרי שיתחתן ויהיה לו בית – יקח מאחד השייכים או הנכבדים עדרו בחכירה. כאשר יקבל בסוף השנה את חלקו – רבע מהטלאים הנולדים, יסלק מזה לשייך מוצטפה את חובו; כך במשך שנתיים־שלוש.

אבל לא כן חשב שייך מוצטפה. הצאן שקיבל, ישאר כמובן אצלו, באשר הוא זקוק לכסף והוא גם רוצה למכרם; ועומר – ילך עוד לעבוד כמה שנים אצל זרים וירוויח לא רק את החוב שהוא חייב לו, אלא גם קצת צאן שיוכל להחיות את נפשם. הרי בתו לא כיתר הבנות, וזאת על עומר לדעת, ברור?…

– פטימה היא בת שייך מוצטפה – כך הודיע בפירוש לפני אנשים שבאו לגמור ולקבוע את יום החתונה – היא לא תלך ככל הבנות ללקוט בשדות אחרים בזמן הקציר והקטיף… ואם עומר חושש לצאן שנתן לו – הרי יכולים ללכת ל“כַּתיב” ושהוא יקדש אותה כדת וכדין, אלא שהיא תשאר באוהלו ולא תגור עם עומר עד אם ישלם את כל חובו ויבנה לו “בית” כהוגן… ואם הוא רוצה תיכף להכנס לגור איתה – יקח לו צאן מקרוביו, כדרך שעושים הבחורים בשבט אם אין להם…

כרעם ביום שמש באה לעומר הבשורה הזאת. הוא בתומו היה בטוח ששייך מוצטפה יתן לו את פטימה לאשה באביב זה ולא יעמוד על כך שיסלק מיד את חובו. הוא סיפר כבר לחברים וידידים, גם הזמינם לחתונה וכולם התכוננו כבר – והנה…

עומר קילל, חירף וגידף. הרגיש את עצמו נעלב עד היסוד על אי־האימון של חותנו והרצון לנצלו. קשה היה להרגיעו.

– מה הוא חושב לו! אני אלך לעבוד אחרי החתונה אצל זרים?… אעזוב את פטימה ככה בלילות, ואני אשכב לי בחוץ… יקולל הצאן, שייך מוצטפה ו…גם פטימה! כל ביתו…

עומר לא עצם את עיניו כל הלילה. רוחות קרים יללו בין הסלעים; הצאן רבץ מכווץ והעלה גרה. רק לעומר היה חם. הוא שכב על פרווה פתוחה כאילו נתן גופו ללילה ולרוחות לצנן את דמו הרותח בקרבו. מפעם לפעם הפליט קללה חריפה אגב נהימה, ככלב הצאן השוכב על ידו ונוהם בשעת רוגזו…

לפנות בוקר פתח את פיו ופנה אלי בפעם הראשונה אחרי שתיקת הלילה:

– יא אחי, אני מבטל את השידוך, חלס, נגמר… די… והוא שלח קללה לחלל העולם.

הידקתי מהר את שפתי ודברי נשארו בגרוני. ראיתי כי לשוא יהיו.

הבעת פניו העידה זאת.

* * *

בבוקר, כשבא הנער הרועה של השייך מוצטפה למעיין, להשקות את מעט הצאן שלו ושל עומר, ניגש אליו עומר ואמר לו:

– אני לוקח עכשיו את הצאן שלי.

– באללה, לא אתן. לך אל שייך מוצטפה וקח אצלו…

מכה עד כדי זוב דם – היתה תשובת עומר לנער. עומר הוציא את צאנו והכניסם לעדרו של האמיר. נעשה ל“דחיל” (חוסה בצילו) של ראש השבט ואין לו כבר לחשוש: שייך מוצטפה לא יגע עוד בצאן אלה.

אבל עומר עוד לא נרגע מכעסו. הוא רץ לאוהל שייך מוצטפה. השייך ופטימה לא היו באוהל. הוא פגש בנער, אחיה החורג של פטימה, תפסו והרביץ בו מכות רצח אגב נהימת נקם. רצו האם ואשה קרובה, שנזדמנה במקרה במקום לעצרו, אבל הוא הפיל גם אותן ארצה וירמסן ברגליו. לקול הצעקות התאספו השכנים ורק אחרי עמל רב הצליחו לקחתו משם ולהרגיעו במקצת.

כשנודע בבית מוצטפה כי גם את הצאן לקח ונעשה ל“דחיל” אצל האמיר – רצו לאוהלו בטענות:

– אין לו רשות לקחת את הצאן. זה של השייך. היתה “טולבה”, באו אנשים…

האמיר הפסיק את כל הדיבורים ופסק מתונות:

– עומר לא גזל מכם את הצאן, שלו הם… בעל כרחו לא יתחתן. מה חושב לו שייך מוצטפה לעשות בנער מסכן זה. את צאנו יקח ואת בתו לא יתן לו… די. הוא החליט לא להתחתן. אינו רוצה יותר בשידוך זה. כך רצונו.

בצהרים בא עומר בלווית חבר להיפרד ממני.

– יא עזיז, מסור בבקשה ממך לבעל הצאן שלנו שלא ארעה יותר… אל יכעס… אני הולך מכאן…

– לאן, עומר חביבי?

– “עלי באב אללה” – אל פתח אללה… לכל רוחות השמים… כשלחצנו איש את יד רעהו – מצמץ עומר ופלט:

– חלס… די, נגמר…

כשפנה ללכת לחש לי מלַווהוּ:

– לא, באללה, עוד לא נגמר…

פעמוני הצאן צלצלו בעצב – – –

25.jpg