רַקְאֲנִי וְגַמְאֲנִי הֵן שְׁתֵּי אֲחָיוֹת. כְּשֶׁהָיְתָה רַקְאָנִי הַבְּכוֹרָה, בַּת יְחִידָה, חָשְׁבָה תָּמִיד: “רַק אֲנִי הַיַּלְדָּה בַּמִּשְׁפָּחָה!”. לָכֵן כִּנוּ אוֹתָה בְּנֵי הַמִּשפחה “רַקְאֲנִי”. אַחַר-כָּךְ נוֹלְדָה אֲחוֹתָהּ הַצְּעִירָה וְהוֹדִיעָה “גַּם אֲנִי קַיֶּמֶת!” וְלָכֵן כִּנוּ אוֹתָהּ, כָּמּוּבָן “גַּמְאֲנִי”.
לְרַקְאֲנִי, הַגְּדוֹלָה, שְׁתֵּי עֵינַיִם יְרֻקּוֹת, וְהִיא יוֹדַעַת כָּל דָּבָר. הִיא סַקְרָנִית וְגַם שְׁאַלְתָּנִית (זֹאת אוֹמֶרֶת, אוֹהֶבֶת לִשְׁאוֹל), וְלָכֵן אֶפְשָׁר לְדַבֵּר אִתָּה עַל כָּל דָּבָר כִּמְעַט. אֲחוֹתָה הַצְּעִירָה, גַּמְאֲנִי, שֶׁהִיא בַּעֲלַת שְׁתֵּי עֵינַיִם יְרֻקּוֹת ושׁוֹבְבָנִיּוֹת, נִמְצֵאת תָּמִיד בְּחֶבְרַת רַקְאֲנִי. שְׁתֵּי הָאֲחָיוֹת שֻׁתָּפוֹת לְכָל דָּבָר הַנִּמְצָא בְּחַדְרָן, פְּרָט לְמִטּוֹתֵיהֶן – וּלְחַיּוֹת-הַצַּעֲצוַּע, הַיְשֵׁנוֹת אָּתן בַּמִּטּוֹת.
הַשֻּׁתָּפוּת הַזֹּאת מְעַצְבֶּנֶת אֶת שְׁתֵּיהֶן, בִּמְיֻחָד כַּאֲשֶׁר יֵשׁ לְאַחַת מֵהֶן יוֹם-הֻלֶּדֶת. כָּל הַדּוֹדִים וְהָדּוֹדוֹת, הַקְּרוֹבִים וְהַקְּרוֹבוֹת, הַיְדִידִים וְהַיְדִידוֹת, מְבִיאִים כַּמוּבָן, מַתָּנוֹת יָפוֹת לִשְׁתֵיהֶן כְּדֵי שֶׁלֹּאִּ תִּהְיֶה שׁוּם קִנְאָה בֵּינֵיהֶן. וְעַכְשָׁו, אֵיךְ אֶפְשָׁר לָדַעַת לִכְבוֹד מִי הַמַּתָּנוֹת, וּלְמִי מִשְּׁתֵּיהֶן יֵש יוֹם-הֻלֶדֶת בְּיוֹם זֶה?
אַף עַל פִּי שֶׁהֵן אוֹסְפוֹת כָּל דָּבָר שֶׁאֶפְשָׁר לֶאֱסֹף וּמְמַלְּאוֹת בּוֹ אֶתַ חַדְרָן, הֵן אוֹהֲבוֹת בְּעִקָּר חַיּוֹת. הַחַיּוֹת הָאֵלֶּה צָפוֹת בָּאַמְבַּטְיָה בְּשָׁעָה שֶהַבָּנוֹת מִתְרַחֲצוֹת, וְּמִציצוֹת מִתַּחַת לַכַּר כַּאֲשֶׁר הַבָּנוֹת הוֹלְכוֹת לִישֹׁן. הֵן גַּם שׁוֹמְרוֹת מִתַּחַת לַמִּטּוֹת וֵּמֵעֲלֵיהֶן, וְעַל יַד הַדְּלָתוֹת וְהַחַלּוֹנוֹת. מוּבָן שֶׁעִם שְׁמִירָה מְעֻלָּה שֶכָּזֹאת לֹא יָכוֹל, חָלִילָה, לִקְרוֹת לִשְׁתֵּי הָאֲחָיוֹת שׁוּם דָּבָר רַע.
וְעַכְשָׁו נַתְחִיל מֵהַהַתְחָלָה: רַקְאֲנִי וְגָמְאֲנִי הִשְׁתּוֹקְקוּ תָּמִיד לְאֵיזוֹ חַיָּה אֲמִתִּית. חַיָּה חַיָּה. חַיָּה כָּזֹאת, הַמְהַלֶּכֶת, אוֹכֶלֶת, נוֹבַחַת, מְיַלֶּלֶת וְעוֹשָׂה שָׂמֵחַ בַּבַּיִת – וּבַלֵּב.
פַּעַם, בְּשָׁעָה שֶשְּתֵּיהֶן שִׂחֲקוּ בָּרְחוֹב, נִטְפַּל אֲלֵיהֶן כֶּלֶב. סְתָם כֶּלֶב, בְּלִי צֶבַע מְיֻחָד, בְּלִי חֵן מְיֻחָד, קְצָת מֻזְנָח אֲפִלּוּ, קְצָת רָעֵב. הָלַךְ הַכֶּלֶב הַזֶּה בְּעִקְּבוֹתֵיהֶן וְלֹא סָר מֵהֶן אֲפִלוּ לְרֶגַע, כְּשֶׁהוּא עוֹקֵב אַחֲרֵיהֶן מִקָּרוֹב, כְּאִלוּ הוּא פּוֹחֵד שֶׁיִּשְׁכְּחוּ אוֹתוֹ וְיַעַזְבוּהוּ. עָלוּ הַבָּנוֹת הַבַּיְתָה, וְהַכֶּלֶב אַחֲרֵיהֶן. מֶה עָשׂוּ? הִשְׁאִירוּ אוֹתוֹ בַּחוּץ לְיַד הַדֶּלֶת, פָּרְצוּ בְּשִׂמְחָה הַבַּיְתָה וְאָמְרוּ לְאִמָּן: “נַחֲשִׁי אִמָּא, אֵיזֶה אוֹרֵחַ הֵבֵאנוּ לָךְ!”.
הִסְתַּכְּלָה הָאֵם בִּבְנוֹתֶיהָ וְהֵחֵלָּה לְנַחֵשׁ, כְּמוֹ בְּחִידוֹן בַּטֶּלֶוִיזְיָה: “מַשֶּׁהוּ קָטָן? מַשֶּׁהוּ גָּדוֹל? יֶלֶד שֶׁל הַשְּכֵנִים? חָבֵר שֶׁלָּכֵן מֵהַכִּתָּה? אֵיזֶה דוֹד? וְאוּלַי זֶה סָבָא בִּכְבוֹדוֹ וּבְעַצְמוֹ?”
פָּרְצוּ הַבָּנוֹת בִּצְחוֹק וְקָרְאוּ: “לֹא אִמָּא! אוֹרֵחַ הַמְהַלֵּךְ עַל אַרְבַּע!” “עַל אַרְבַּע?” תָּמְהָה הָאֵם, וְשׁוּב בָּדְקָה וּבָחֲנָה אוֹתָן. “קָטָן? גָּדוֹל? פִּיל? דֹב? אַרְיֵה? חַי או מֵת?”
“חַי!” שָׁאֲגוּ הַבָּנוֹת. “וְעוֹד אֵיךְ חַי! וְיֵשׁ לוֹ זָנָב, וּפֶה מָלֵא שִׁנַּיִם חַדּוֹת. וְהוּא עוֹד אַף פַּעַם לֹא בִּקֵּר בְּבֵיתֵנוּ!”
“אָז אֵיך אֲנִי יְכוֹלָה לָדַעַת מִי זֶה?” שָׁאֲלָה הָאֵם. “פָּשׁוּט”, אָמְרָה גַּמְאֲנִי. “פִּתְחִי אֶת הַדֶּלֶת – וְתִרְאִי!” “אִם הוּא עוֹד לֹא הִסְתַּלֵּק, בֵּינְתַים…” הוֹסִיפָה רַקְאֲנִי. נִגְּשָׁה הָאֵם וּפָתְחָה אֶת הַדֶּלֶת, וְרָאֲתָה כֶּלֶב זָר הַמִּסְתַּכֵּל בָּהּ בְּעֵינָיו הָעֲצוּבוֹת, כְּשֶהוּא מְכַשְׁכֵּשׁ בִּזְנָבוֹ, מִתְחַנֵּן וּמְבַקֵּש לְהַכְנִיסוֹ.
סִפְּרוּ הַיְלָדוֹת לְאִמָּן אֵיך הוּא נִטְפַּל אֲלֵיהֶן, כְּאִלּוּ הוּא מַכִּיר אוֹתָן מִזְּמַן-מִזְּמַן… וְאִמָּא רִחֲמָה עַל הַיְצוּר הַמְשֻׁנֶּה, שֶׁהָיָה דּוֹמֶה יוֹתֵר לְתַן מֵאֲשֶׁר לְכֶלֶב-רְחוֹב. הִיא הִסְכִּימָה לְהַכְנִיס אוֹתוֹ הַבַּיְתָה, אֶלָּא שֶׁתְּנַאי אֶחָד הִתְנְתָה עִם הַבָּנוֹת: “אִם רוֹצוֹת אַתֶּן בַכֶּלֶב הַזֶּה – עֲלֵיכֶן לְטַפֵּל בּוֹ. בַּכֹּל! זֹאת אוֹמֶרֶת, לְרְחוֹץ אוֹתוֹ, לִדְאֹג לְהַאֲכָלָתוֹ וּלְטַיֵּל אִתֹּו בַּחוּץ”.
“מַסְכִּימוֹת!” אָמְרוּ שְׁתֵּי הַבָּנוֹת. וּמִיָּד נִגְּשׁוּ לְמִלּוּי חוֹבָתָן הַחֲדָשָׁה. רֵאשִׁית כֹּל, הֶאֱכִילוּ אוֹתוֹ. וְגַם בָּזֶה הָיָה בֵּינֵיהֶן וִכּוּחַ סוֹעֵר. רַקְאֲנִי אָמְרָה שֶׁיֵשׁ לִפְתֹּחַ אֶת בִּקּוּרוֹ שֶׁל הַכֶּלֶב הֶחָדָש בִּרְחִיצָה הֲגוּנָה בָּאַמְבַּטְיָה, כִּי הֲרֵי גַם הֵן חַיָּבוֹת לִרְחֹץ, לִפְנֵי הָאֲכִילָה, לְפָחוֹת אֶת הַיָּדַיִם. גַּמְאֲנִי חָשְׁבָה, וְאוּלַי בְּצֶדֶק, שֶׁלֹא רוֹחֲצִים כֶּלֶב עַל בֶּטֶן רֵיקָה, וְשׁהוּא וַדַּאי כֹּל כָּךְ חַלָּשׁ, שֶׁעוֹד יִטְבַּע, חָלִילָה, בָּאַמְבַּטְיָה מֵרֹב חֻלְשָׁה וְרָעָב.
כָּרָגִיל הָיְתָה הָאֵם הַפּוֹסֶקֶת בֵּין הַשְּׁתַּיִם, וְהִיא פָּסְקָה שֶׁהָאוֹרֵחַ בָּא כַּנִּרְאֶה אַחֲרֵי שֶׁכְּבָר הִתְרַחֵץ וְהִתְקַלֵּחַ, וְהָאֹכֶל קוֹדֵם לַכֹּל. הֵכִינוּ קְעָרָה גְּדוֹלָה, מְלֵאָה פְּרוּסוֹת-חַלָּה טְבוּלוֹת בְּחָלָב חַם וָּמתוֹק, וְהַכֶּלֶב אָכַל הַכֹּל. אַחֲרֵי הָאֹכֶל הֵבִיאוּ אוֹתוֹ שְׁתֵּי הָאֲחָיוֹת לַחַדַר-הָאַמְבַּטְיָה, וְהִכְנִיסוּ אוֹתוֹ יָשָׁר לְתוֹךְ הָאַמְבָּט. שָׁם שִׁפְשְׁפוּ אוֹתוֹ כַּהֹגֶן בְּמַיִם וּבְסַבּוֹן, רָחֲצוּ אוֹתוֹ בְּ“שַׁמְפּוֹ”, יִבְּשׁוּ אוֹתוֹ הֵיטֵב בְּמַגֶּבֶת, הִבְרִישׁוּ יָפֶה-יָפֶה אֶת פַּרְוָתוֹ הַדַּלָּה, וַאֲפִילוּ הִתִּיזוּ עָלָיו קְצָת מִבַּקְבּוּק הַבֹּשֶׂם שֶׁל אִמָּא, כְּדֵי שֶׁיִּמְצָא חֵן בְּעֵינֶיהָ, וּכְדֵי שֶׁהִיא לֹא תִּתְחָרֵט עַל זֶה שֶׁהִסְכִּימָה לְהַחֲזִיק אוֹתוֹ בַּבַּיִת.
הֵבִיאוּ הַיְלָדוֹת אֶת הַכֶּלֶב הַנָּקִי לְהַרְאוֹתוֹ לְאִמָּא. הוּא הִתְנַהֵג יָפֶה מְאֹד בִּשְׁעַת הַמִּבְחָן, וְעָמַד עַל שְׁתָּיִם כְּשֶׁהוּא מְכַשְׁכֵּשׁ בַּזָּנָב. “כַּנִּרְאֶה בָּא מִמִּשְׁפָּחָה מְנֻמֶּסֶת”, חָשְׁבָה הָאֵם בְּלִבָּהּ, וְאָמְרָה: “וּבְכֵן הִגִּיעַ הַזְּמַן לִמְצֹא לוֹ שֵׁם. אַחֲרֵי שֶׁמְּצָאתֶן לוֹ בַּיִת, רָאוּי הוּא גַם לְשֵׁם. מָה אַתֶּן מַצִּיעוֹת?”
“נִקְרָא לוֹ טַנִי”, קָרְאָה רַקְאֲנִי. “קִצּוּר מִן הַשֵּׁם קְטַנִּי… קָטָן…” “אֲבָל הוּא כֶּלֶב גָדוֹל”, טָעֲנָה גַּמְאֲנִי. נִקְרָא לוֹ דוֹלִי. קִצוּר שֶׁל גָּדוֹל!" “אִי אֶפְשָׁר”, הִתְנַגְּדָה הָאֵם. “דּוֹלִי זֶה שֵׁם שֶׁל בַּחוּרָה!” “אִם כֵּן, נִקְרָא לוֹ תּוּקִי”, הִצִּיעָה רַקְאֲנִי. “קִצּוּר שֶׁל מְתוּקִי!” “מְתוּקִי? לְכֶלֶב שֶׁדוֹמֶה לְתַן? לִשְׁמוּץ שֶׁכָּזֶה?” קָרְאָה הָאֵם בִּתְמִיהָה.
(שְׁמוּץ הִיא מִלָּה בְּאִידִישׁ, שֶׁפֵּרוּשָׁהּ “לִכְלוּךְ”. אֶת זֶה לֹא סִפְּרָה אִמָּא לִשְׁתֵּי הַבָּנוֹת. אֲבָל הַמִּלָּה מָצְאָה חֵן בְּעֵינֵיהֶן!)
אוֹרוּ עֵינֵיהֶן שֶׁל הַשְּׁתַּיִם, וְהֵן קָרְאוּ יַחַד בְּקוֹל גָדוֹל: שְׁמוּצי! שְׁמוּצִי! שְׁמוּצִי שֶׁלָּנוּ!" וְכָךְ נִשְׁאַר שְׁמוֹ שֶׁל הַכֶּלֶב “שְׁמוּצִי”.
כְּשֶׁהִגִּיעַ אַבָּא בָּעֶרֶב וְרָאָה אֶת הַיְצוּר הֶחָדָשׁ הַמִּסְתוֹבֵב בַּבַּיִת לֹא הָיָה מְאֻשָּׁר כֹּל כָּךְ. אִם כְּבָר כֶּלֶב – לְפָחוֹת אֵיזֶה כְּלַכְלָב קָטָן וְנֶחְמָד… כָּזֶה פּוּצִי-מוּצִי… אֲבָל “שְמוּצִי”! מֵילָא חָשַב בְּלִבוֹ, כָּל עוֹד הוּא אָהוּב עַל הַבָּנוֹת לָמָּה לְקַלְקֵל אֶת שׂמְחָתָן? לָכֵן נָסַע לַמָּחֲרָת הָעִירָה וְהֵבִיא קוֹלָר חָדָשׁ וְיָפֶה, שֶׁהֻלְבַּשׁ בַּחֲגִיגִיוּת עַל צַוָּארוֹ שֶל שְׁמוּצִי. וּמִיָּד לְאַחַר “טֶקֶס הַהַכְתָּרָה” יָצְאוּ שְׁתֵּי הַבָּנוֹת לָרְחוֹב. יִרְאוּ כֻּלָּם – וְיִתְפּוֹצְצוּ מֵרֹב קִנְאָה. לְמִי עוֹד בְּכָל הַרְחוֹב יֵשׁ כֶּלֶב כָּזֶה, וְעוֹד עִם קוֹלָר חָדָשׁ?!
כָּל יוֹם, עִם שׁוּבָן מִבֵּית-הַסֵּפֶר, רָצוּ שְׁתֵּי הָאֲחָיוֹת קֹדֶם כָּל אֶל שְׁמוּצִי. וְהוּא הִתְרַגֵּל מַהֵר לְבֵיתוֹ הֶחָדָשׁ. כַּאֲשֶׁר נֶעֶדְרוּ שְׁתֵּי הַבָּנוֹת מִן הַבַּיִת הָיָה רוֹבֵץ עַל חֲתִיכַת שָׁטִיחַ יָשָׁן שֶׁהָעָמְדָה לִרְשׁוּתוֹ לְמַטָּרָה זֹאת. וְכָךְ הָיָה חוֹסֵךְ אֶת כֹּחוֹתָיו עַד שֶׁיָשׁוּבוּ הַבָּנוֹת הַבַּיְתָה. הוּא יָדַע שֶׁמֵּרֶגַע שֶׁהַשְׁתַּיִם יַחְזְרוּ מִבֵּית-הַסֵּפֶר לֹא תִּהְיֶה לוֹ עוֹד מְנוּחָה. אַחַת מֵהֶן וַדַּאי תִּרְכַּב עָלָיו, הָאַחֶרֶת תָּרוּץ אִתּוֹ כִּמְטֹרֶפֶת בְּכָל הַחֲדָרִים, כְּדֵי לְאַלֵּף אוֹתוֹ וְלַהֲכִינוֹ לְמֵרוֹץ-הַכְּלָבִים שֶׁעָלָיו קָרְאָה בָּעִתּוֹן… וּמֵרֹב סִימָנֵי הַהַעֲרָצָה וְהַחִבָּה יִתְּנוּ לוֹ רַק בְּקֹשִׁי לִנְשֹׁם וְלָנוּחַ רֶגַע.
אוּלַי זֹאת, בְּעֶצֶם, הָיְתָה הַסִּבָּה לְהַחְלָטָתוֹ הַפִּתְאוֹמִית שֶׁל שְׁמוּצִי. וְאוּלַי הָיְתָה לוֹ סִבָּה אַחֶרֶת, אוּלַי נִזְכַּר פִּתְאוֹם בְּבֵיתוֹ הַקוֹדֵם? כָּךְ אוֹ כָּךְ: בֹּקֶר אֶחָד נֶעְלַם שְׁמוּצִי מֵהַבַּיִת, בְּשָׁעָה שֶׁאִמָּא הִשְׁאִירָה אֶת הַדֶּלֶת פְּתוּחָה לְרֶגַע –וְלֹא חָזַר. מִי יוֹדֵעַ נֶפֶשׁ הַכְּלָבִים?
“כְּפוּי טוֹבָה!” אָמְרָה רַקְאֲנִי. “הַכֹּל עָשִׂינוּ לְמַעֲנוֹ!” “הַאִם אֲנַחְנוּ בִּקַּשְׁנוּ מִמֶּנּוּ שֶׁיָּבוֹא אֵלֵינוּ?” שָׁאֲלָה גַּמְאֲנִי בְּכַעַס. “הֲרֵי הוּא הָיָה זֶה שֶׁבָּא וְרָץ אַחֲרֵינוּ. בֶּאֱמֶת, כֶּלֶב מַגְעִיל!” “וְאוּלַי”, אָמְרָה אִמָּא, “הוּא נִזְכַּר שֶׁיֵּשׁ לוֹ עוֹד מַשֶּהוּ לְסַדֵּר בְּבֵיתוֹ הַקּוֹדֵם, וְעוֹד יַחֲזֹר אֲלֵיכֶן? מִי יוֹדֵעַ?”
כְּמוֹ תָּמִיד צָדְקָה אִמָּא גַּם הַפַּעַם. מַמָּשׁ כְּשֵׁם שֶׁנֶּעְלַם, כָּךְ חָזַר שְׁמוּצִי פִּתְאוֹם, בְּיוֹם בָּהִיר אֶחָד, וְכֻלּוֹ מֻכֶּה וּפָצוּעַ, מֻזְנָח וְרָעֵב. בִּמְקוֹם הַקּוֹלָר הֶחָדָשׁ הָיְתָה תְּלוּיָה עַל צַוָּארוֹ חֲתִיכַת חֶבֶל פָּשׁוּט וְגַס. מַמָּשׁ כֶּלֶב-חוּצוֹת.
לְשִׁמְחַת הַבָּנוֹת לֹא הָיָה גְּבוּל. הֵן סָלְחוּ לוֹ עַל הַכֹּל, רָחֲצוּ אוֹתוֹ, הֶאֱכִילוּהוּ, לִטְּפוּהוּ, נִשְּׁקוּהוּ, וְאַף עַל פִּי שֶׁאַבָּא סֵרַב בְּכֹל תֹּקֶף לִקְנוֹת לוֹ קוֹלָר חָדָשׁ, חָסְכוּ שְׁתֵּיהֶן מִדְּמֵי-הַכִּיס שֶׁלָּהֶן, עַד שֶׁהִגִּיעוּ לַסְּכוּם הַדָּרוּשׁ לִקְנִיַּת קוֹלָר חָדָשׁ. הַפַּעַם יָצְאוּ עִם אִמָּן לִקְנִיָּה חֲשׁוּבָה זֹאת, וְגַם הוֹסִיפוּ לַקּוֹלָר דִּסְקִית מַתֶּכֶת, וְעָלֶיהָ חֲרוּטִים שְׁמוֹ שֶׁל שְׁמוּצִי וּכְתָבְתּוֹ הַמְּלֵאָה, כְּדֵי שֶׁאִם יֵעָלֵם שׁוּב, יוּכַל הַמּוֹצֵא הַיָּשָׁר לְהַחֲזִירוֹ מִיָּד לְבֵיתָן.
שָׁנָה שְׁלֵמָה חַי שְׁמוּצִי בְּבֵית רַקְאֲנִי וְגַמְאֲנִי, וְאָז נֶעְלַם שׁוּב יַחַד עִם הַקּוֹלָר הֶחָדָשׁ שֶׁקָּנוּ לוֹ הַבָּנוֹת – וִלֹא חָזַר. הַבָּנוֹת לֹא רָצוּ לְהִתְנַחֵם, וְלֹא הִסְכִּימוּ אֲפִילוּ שֶׁיִּקְנוּ לָהֶן כֶּלֶב אַחֵר, פִּצּוּי עַל הָאֲבֵדָה.
“אֵין וְלֹא יִהְיֶה עוֹד כֶּלֶב כְּמוֹ שְׁמוּצִי”, אָמְרוּ. כְּדֵי לְשַׂמֵּחַ קְצָת אֶת לִבָּן, סִפְּרָה לָהֶן אִמָּא עַל אֵלִיָּהוּ הַנָּבִיא, הַמּוֹפִיעַ בִּדְמוּת שׁוֹנָה וּמְשֻׁנָּה בִּמְקוֹמוֹת שׁוֹנִים בְּרֶגַע שֶׁל צָרָה, כְּדֵי לַעֲזֹר לַאֲנָשִׁים. וּמִי יוֹדֵעַ? אוּלַי שְׁמוּצִי הוּא מֵעֵין אֵלִיָּהוּ הַנָּבִיא שֶׁל הַכְּלָבִים, הַמְחַלֵּק אֶת זְמַנּוֹ בֵּין הַרְבֵּה בָּתִּים, כְּדֵי לְשַׁמֵּחַ אֶת לִבָּם שֶׁל יְלָדִים רַבִּים כְּכָל הָאֶפְשָׁר.
וְאוּלַי עוֹד יָשׁוּב יוֹם אֶחָד…
