בְּרֶגַע שֵׁנִי אֲנִי אָדָם שֵׁנִי

הַחוּשִׁים שֶׁלִּי רְצוּצִים

קוֹלוֹת רָצִים עַל הַמַּרְאָה

כֶּתֶם אוֹר קָטָן בּוֹהֶה בְּלִי הַכָּרָה

בְּקִיר לָבָן חָלָק.

כָּאן רְאִיַּת-הַדְּבָרִים כְּבָר לֹא מִצְטַיֶּרֶת

כָּאן אִי אֶפְשָׁר לִקְבֹּעַ מַה לֹּא כַּשּׁוּרָה

וְאֵין הֶבְדֵּל בֵּין יְדִיעָה גְּמוּרָה לְבֵין

רַק הַשְׁעָרָה.

כְּלָבִים נוֹבְרִים בְּמַצְפּוּנִי

כִּבְתוֹךְ אַשְׁפָּה שֶׁנִּתְקַשְּׁתָה

(“הַזְּמַן שֶׁלָּנוּ נִגְמָר, בִּתִּי”, מִישֶׁהוּ אָמַר.

כָּל חֲתִיכַת-הִזְדַּהוּת הִתְעוֹרְרָה בִּזְהִירוּת.

אַחַר-כָּךְ, בָּכְתָה).

מַה שֶּׁיָּצָא, יָצָא לֹא אֱנוֹשִׁי מַה שֶּׁיָּצָא.

מִנִּסָּיוֹן פְּרָטִי שֶׁלְּךָ וְגַם מִנִּסָּיוֹן פְּרָטִי, צָרִיךְ לִהְיוֹת

לְהֵפֶךְ. לֹא?

שְׁנֵינוּ מְנֻוָלִים.

אֵיזֶה שֵׁבֶט בַּרְבַּארִי אַתָּה

וַאֲנִי.