ישבנו במסיבת־רועים באוהל בעל הצאן. שני בניו עובדים במירעה והוא יושב אוהל ומקבל אורחים באדיבות. באו שכנים, באו רועים, בא גם “עבד” זקן, שחור.
אביו מכר אותו בילדותו לאחד מנכבדי השבט. מכָרוֹ רק לנפשו ולא לבניו וצאצאיו. חופשיים הם.
שערות ראשו וזקנו הלבינו, פניו הצמיקו, והוא יושב לו ומקטר במקטרת ישנה שעשאה בעבודה עצמית. על ידו יושב נכד קטן, בן חמש־שש, שחור ונחמד. יתום הילד. אין לו אב ואם והוא מתחנך אצלו, אצל זקנו.
בעל הצאן התבונן בילד, בחנו בעיניו ואמר בקול רם לשכנו:
– באללה, ילד זה “יועיל” לעבודה.
– באללה, בן־חיל יהיה… ענה לו השכן. והוא פנה לזקן:
– מכור לי “אותו”… טוב יהיה לו אצלי. ילך עם בני אל השדה לרעות את העדר, יקבל אוכל ובגדים וישאר אצלי…
הזקן הוסיף לקטר כאילו לא אליו מכוונים הדברים.
הגישו לילד לבן ופיתה. הוא אכל ושתה בתיאבון והסתכל במשוחחים בעיניים פקוחות ותמימות; הרגיש שמדברים בו ומיד נפגש במבטים המכוונים אליו; פניו הסמיקו וכרגע השפיל את עיניו; תפס בידיו הקטנות את קערת הלבן והגישה לפיו. הלבן נשפך משני עברי פיו.
– אתה שופך על עצמך…
הילד התבלבל עוד יותר והלבן נשפך על כותנתו הפרומה ובמצבו זה הבלתי־נעים נראה נחמד יותר מאשר תמיד.
– מכור לי אותו, באללה, טוב יהיה לו אצלי… – חזר בעל הצאן על דבריו בהתבוננו בו היטב במבט מבקש.
הזקן הוציא את מקטרתו מפיו, בהשאירו ענן־עשן מעל לראשו; התבונן ברועה, במבט חודר ומאומץ, בשתיקה עקשנית; עיניו לבשו הבעת־רוגז והוא הסב את מבטו לאט לאט על נכדו; שם את ידו הרועדת על ראשו הקטן, ליטף בחיבה על שערותיו המסולסלות ולחש:
– יא אִבְּני… יא עיני…
ובקול מוחלט, קול ברזל, אמר לבעל הצאן:
– באללה ובאל־נבי, אפילו באלף לירה לא אמכרנו…
עיניו השחורות נוצצו מתוך הלובן המבריק; מבטו פנה למרחקים…
מי יודע מה עבר באותו רגע במוחו. אולי נזכר בילדותו, בהיותו בגיל נכדו, ובשעבוד כל ימיו הארוכים אצל אחרים… הוא הכניס את מקטרתו בפיו ועטף את עצמו בענני־עשן עבים, שחורים, בלתי־פוסקים.