הרומן החדש של רונית מטלון, “קול צעדינו”, נפתח בקול בראשיתי: קול צעדיה של אם השבה לביתה, קול מוכר שטבוע בזיכרון הקדום של כולנו. אלא שאצל מטלון זה אין־קול של צעדים, שקט מוחלט שמלא בנוכחותה של האם גם כאשר אינה בבית: “התפשטות החרדה שלקראת בואה, ‘הכניסה’ שלה, השקט המוחלט.” לאורך למעלה מ-400 עמודים, בשטף עוצר נשימה של פרקים קצרים, מתארת מטלון חיים בצילה של אם גדולה מהחיים, שנקראת לאורך הרומן “האימא”, בה"א הידיעה, חובקת הכול. אלו קרעי תמונות ורגעים שמהבהבים בזיכרונה של המספרת (“הילדה”), בת צעירה לתא משפחתי מזרחי “כרות ראש” ומסורס, בישראל של שנות החמישים, השישים והשבעים.

ואם יש אימא שהיא אלוהים בזעיר אנפין, אז יש לה מיקרוקוסמוס: צריף וחצר באיזה מושב נידח בשולי אותה ארץ אבודה. האב, בוהמיין חלש שמקדיש את חייו למלחמה בשלטון מפא"י ובקיפוח המזרחים, נוטש את הבית ושב ומגיח מדי פעם אל חיי המשפחה. גם הוא, כמו הסבתא המצחיקה ושלושת הילדים החיים בצריף, חי תחת כנפיה של אותה אם.

ברומן השלישי שלה מביאה מטלון את מלוא כשרונה ואת הווירטואוזיות של לשונה לכדי שיא חדש. העלילה מזכירה את המשפחה המפורקת מספרה הראשון לבני הנעורים, “סיפור שמתחיל בלוויה של נחש”, כאשר המארג המשפחתי הצפוף והנושם לקוח משני הרומנים שהוציאה למבוגרים, “שרה שרה” ו“זה עם הפנים אלינו”. אבל ב“קול צעדינו” התלכדו כל החומרים המשובחים לכדי קרשנדו של קולות, מראות, ריחות, צבעים, לחישות ורגשות. חיים שלמים. יש הרגשה שהרומן כולו פועם מעוצמת החיים. ללא שום כוונה להרים דגל, רק מתוך מלאכת ההיזכרות הפרטית בחייה־שלה ובזכות כתיבתה הכה מיומנת ועשירה, מצליחה מטלון להפוך את ישראל השנייה למפעימה בנוכחותה.

מטלון סורגת ופורמת, סורגת ופורמת את הזיכרון המשפחתי, כפי שעשתה בספריה הקודמים. היא יוצרת מבנה ומבע מורכבים ומרתקים. הקולות, הצבעים, הצלילים, המילים והמראות, הם אלה שמכתיבים את מהלך העלילה האסוציאטיבית והמקוטעת, זו שמקנה לרומן את הריתמוס הייחודי שלו, השועט כמו נהר, לעיתים בפכפוך שקט ולירי ולעיתים בשצף קצף. המבנה מזכיר סימפוניה שנעה בין פיאניסימו לפורטה, הלוך ושוב. המקטעים נארגים זה לזה מחומרים שונים, מהיפר ריאליזם עד סוריאליזם, בטון עדין וכבוש, ביובש לשוני או בפראות.

בינות לקטעים היפהפיים ומלאי ההשראה, שותלת מטלון כמה מכתביו הטרחניים האב, קטעים מתוך מדריך לגידול ורדים, שמפורסם באינטרנט וכמה קטעים מן הרומן “הגברת עם הקמליות” של אלכסנדר דימא הבן (בתרגומה של אירית עקרבי, הספרייה החדשה, 2002). האב מסומל דרך הקטעים האינטלקטואלים המגוחכים והעקרים שהוא כותב, והאם באותה רומנטיקה גדולה מהחיים אך לא פחות עקרה ומוחמצת, דרך הרומן “הגברת עם הקמליות”."

דין הרומן־הרומנטי הגדול בין שני האנשים הגדולים האלה, שאהבתם הגחמנית כמו לקוחה מסרט הוליוודי, הוא לאו דווקא אבדון רומנטי, נאנח ורוטט, אלא משהו הרבה יותר טריוויאלי: השניים לא יכולים ולא רוצים לחיות יחד. הרומן המשפחתי האולטימטיבי של מטלון, לא רק שנותן תמונה חדה מאוד של המאבק בין המיני,ם אלא גם מכריע אותו: טוב לגבר איפה שהוא, וטוב לאשה בממלכתה הקטנה.