אלנה פרנטה – ונא לא לבלבל בינה לבין הסופרת אלזה מורנטה – הוא שם־עט של סופרת איטלקייה, הזוכה לתהודה גדולה בשנים האחרונות. כעת, עם צאת התרגום העברי לספרה השני, “ימי הנטישה”, ניתנת לקורא הישראלי הזדמנות לערוך היכרות עם סופרת חדה, ברורה, בוטה בעצם, שלא מהססת להתחיל סיפור במשפט היבש והחותך: “באחר צוהריים של אפריל, מיד אחרי הארוחה, הודיע לי בעלי שהוא רוצה לעזוב אותי.”

“ימי הנטישה”, בתרגומו המצוין של המשורר אלון אלטרס, מגולל פוסט־מורטם של נישואים מחוסלים, המביאים את הגיבורה, אולגה, למקומות מבעיתים בנפשה. לא עוד אישה יפה פוצי־מוצי, לא עוד אשת־חיל־מי־ימצא, אלא אישה שמתפוררת לגמרי, פשוט יורדת מהפסים, לאחר שבעלה עוזב אותה אחרי 15 שנה למען איזו ילדונת, והיא נשארת לטפל בשני ילדים, בלי עבודה ועם חרדת נטישה שמבטלת בה כל צלם אנוש.

תחילה אולגה סתם מזניחה את עצמה כמו כל עקרת־בית שמגלה כי בעלה בוגד בה, אבל אז אלימותה גוברת. הכלב הוא הראשון שזוכה לנחת ידה, אחר כך שכן מבוגר ומסכן שהיא מפתה, ובהמשך היא מרביצה לבעלה בזעם נוראי. לבסוף, בשיאו של הטירוף, היא נכלאת עם ילדיה בדירה ולא מטפלת בהם. מדהים עד כמה “ימי הנטישה” מזכיר את הרומן השני של תמר גלבץ, “מקופלת” (חרגול 2006). זהו סיפור קלאוסטרופובי המתרחש כמעט כולו בין ארבע קירות של דירה עירונית, בתוכה הולכת ומרקיבה אישה שלא מסוגלת לשאת את כאב הפרידה. אך בעוד שגלבץ היטיבה לנתח את התפוררות התא המשפחתי, פרנטה רושמת הישג משמעותי דווקא בניתוח מפורט של המצב המשברי אותו עוברת הנפש האנושית באשר היא. אצלה הכול נעשה קיומי יותר, נוקב יותר, שלא לומר אכזרי. אין לה כלל סנטימנטים לאנושיות. היא מקלפת את “הנורמליות” כמו גלדים של בצל, וחושפת את הפרה־היסטוריה הרקובה של הנפש. בשניות הופכת הגיבורה מאישה נחמדה ופעילה בקהילה למפלצת תת־אנושית. והתהליך הזה מבהיל ממש וכלל לא נעים לקריאה.

אחד מהישגי הרומן הוא התיאור ההולך וסוגר של הבית ההולך ונסגר על אולגה. טלפונים מתקלקלים, סלולריים יוצאים מכלל שימוש, דלתות בעלות מנגנוני נעילה מורכבים ננעלות, כל השכנים נוסעים לחופשת־קיץ והיא נותרת לבדה עם הילדים במפלצת הבטון העירונית, עד לכאוס המתבקש. כבר מראשית הרומן, בו היא מכינה לבעלה פסטה כארוחת פיוס כדי להשיבו אליה, והוא נפצע בשוגג מפיסת זכוכית שנפלה לרוטב, אנחנו מחכים על קוצים לאסונות הזוועתיים הבאים. והם באים בסיטונות, אבל לא מעלים דמעה או אנחה, אלא בעיקר מעוררים אימה בחלל הבטן.

פרנטה אינה גולשת לסנטימנטליות לרגע, וניתוחה קשה וחד עד הסוף. בדרך היא מציגה את המכונה הקרויה אדם כיצור שברירי ביותר, שלא מכיר את עצמו ואת הסובבים אותו. אצל פרנטה, מה שאנחנו קוראים אישיות – מה שמרכיב את קיומנו, תודעתנו ורגשותינו – אינו אלא קליפה מבישה שנסדקת בשנייה אם פוגעים בנינוחות הקיומית שלה, בהרגליה, בבועת האושר הקטנונית שסביבה. עד כדי כך איננו מכירים את עצמנו, שאפילו איננו מסוגלים לדעת לאילו תהומות אפלות אנו עלולים להידרדר, ולאיזה דברים איומים אנו מסוגלים לעולל, אם רק ייפרץ סכר השפיות.

המונולוג בגוף ראשון שועט באינטנסיביות, בהתאם לאובססיביות ההולכת וגוברת של הגיבורה. אולגה מתארת מה היא עושה, מה היא חושבת, ממה היא הכי מפחדת. תוך כדי כך היא נזכרת בדימויים של נשיות מתפוררת, כמו אצל סימון דה בובואר ב“אישה שבורה”. אבל עם כל “מודעותה” וההיכרות שיש לה עם טקסטים שנכתבו על נשיות ופמיניזם, היא לא מתארת לעצמה לרגע מה יביא הרגע האיום הבא.